לשיר החדש של נטע ברזילי קוראים "ריקי לייק". אם זה נשמע לכם כמו שם של שיר שאינו מיועד דווקא לקהל הישראלי, אתם צודקים. והרי החדשות המעניינות: מתברר שבשנה האחרונה, בלי ששמנו לב, ברזילי עסוקה מאוד בבניית קריירה אמריקאית ובינלאומית. בדיוק כמו סטטיק ובן-אל תבורי יש לה חוזה עם חברת תקליטים בינלאומית גדולה. מישהו משקיע בה הרבה כסף, והיא בילתה בשנה האחרונה לא מעט בלוס אנג'לס, שם קיימה סשנים עם יוצרים מהליגה הראשונה.
"ריקי לייק" הוא השיר הראשון שרואה אור, אבל בדרך יש כבר שירים נוספים, ולא מעט. סטטיק ובן-אל שיתפו את התקשורת הישראלית בכל צעד שלהם, גם בגלל הקשר עם הטייקון חיים סבן. נטע העדיפה לא לצאת בהצהרות. האיש שלה נקרא סטיב גרינברג, יהודי עם קרדיט מרשים בתעשייה האמריקאית, כולל בניית האחים ג'ונאס, שהוא גם בעל חברת בת קטנה משלו אותה הקים מתישהו, כשאיש מלבדו לא האמין בשיר "Who Let the Dogs Out". השיר הזה סידר אותו כלכלית לתמיד.
גרינברג הגיע לנייד של טמירה ירדני מיד אחרי האירוויזיון. אלא שבמהומה של השבועות הראשונים, לאף אחד לא היה זמן אליו. הוא התעקש והתעקש, עד שבסוף נטע הסכימה לחתום איתו על חוזה, וכך נפתח בפניה העולם של הקלטת מוזיקה בארצות הברית. על "ריקי לייק" היא חתומה ביחד עם המפיק דשון "האפי" ווייט, שעבד בין היתר עם כריס בראון. את הקליפ יצר בישראל הבמאי רועי רז, שכבר חתום על לא מעט קליפים בינלאומיים מצליחים. כך שהתשובה לשאלה: "מה בעצם עושה נטע ברזילי?" היא שברגעים אלה ממש היא מתחילה את השלב הבא בקריירה שלה, הניסיון לכבוש את העולם האמיתי.
אז את הולכת לכבוש את אמריקה? למה לא סיפרת?
"להגיד 'אני אכבוש את העולם ובעוד שלוש שנים יהיה לי גראמי להקדיש לאמא שלי'? אני פחות אומרת דברים כאלה".
אז מה כן?
"אני מוזיקאית שעושה מוזיקה ורוצה שזה יצליח".
ואם זה לא יצליח?
"אז ישבר לי הלב וננסה עוד פעם".
"ריקי לייק" מקצין מאוד את דמותה הקיצונית ממילא של נטע. לייק הייתה במשך שנים ארוכות מלכת תוכניות הבוקר של ארצות הברית. היא הייתה שמנה, רזתה ושוב שמנה וחוזר חלילה, ותמיד שיתפה את כל העולם בדרך. השיר עצמו מתעסק בתרבות צריכה מופרזת, אכילה מופרזת, והטירוף שסביבן. ייתכן שבישראל יחשבו שהשיר הזה הוא עוד מאותו דבר. ברזילי מאוד מודעת לזה: "זה לא קל להיות משהו בישראל וכלום במקום אחר", היא מסבירה, "אני יודעת שאצלנו וגם באירופה, כולם מחכים שאביא כבר בלדה. ויש לי בלדה נהדרת מוכנה, בלדה שהיא אני. אבל בארצות הברית עדיין לא מכירים אותי אז צריך עכשיו להוציא את השיר הזה, ולבנות דברים שם".
השיר מתעסק במשקל. זה עניין אצלך.
"אין בן אדם שלא מציע לי דיאטה. יש לי כל כך הרבה הודעות ממאמני כושר: 'אני מאמן בתחילת הדרך וחשבתי שזה יהיה פרויקט מדהים'. יש איזה מנתח פלסטי שתמיד שואל אותי 'מתי נעשה לך קצת שפתיים?' אבל אני מתה על השפתיים שלי. אני לא מבינה למה אנשים חייבים לשנות את עצמם".
זה לא מעליב אותך?
"לא. הייתי כבר יותר רזה. בגיל 18 עשיתי דיאטה מטורפת וירדתי 25 קילו, הייתי ממש קטנה. זה לא הסתדר לי".
איך את עם הלוק החדש של אדל?
"היא עוברת תקופה בחיים. גירושים. גם אני שומרת לעצמי את הזכות לרזות יום אחד. זה הגוף שלי, ואני אעשה מה שטוב לי. יש מצב שיבוא לי, ואיכשהו כל המשקל ינשור ממני. היו תקופות של סטרס שירדתי מאוד במשקל. אבל עכשיו אני במצב יציב ואוכלת מה שבא לי. יש לי המון כוח להופיע ולחיות ואני חיה את החיים שלי איך שבא לי".
אחוות הדחויים
הסיפור של נטע ברזילי, שחגגה ממש עכשיו 27, קצת מתעתע. עד לפני שנתיים, חלומה הגדול היה שרביד כחלני יסכים לצרף אותה כזמרת ליווי להרכב שלו "ימן בלוז", אחרי שנכשלה באודישן אצל קרן פלס שבחרה זמרות לקברט הרוק למבוגרים שלה "לילה 1 באפריל". ביום שלישי האחרון נטע כבר הגיעה לגמר הכוכב הבא על תקן של שופטת, ויותר מזה, ככוכבת על, האישה שהאירה והעירה מחדש את האירוויזיון בשביל כולנו.
מאחורי הקלעים, מוקפת בפמליה שלא תבייש כוכבי היפ הופ אמריקאים, היא נראתה זוהרת, כמעט בלתי נגישה. אלא שכל זה התהפך כשהיא פגשה את מרגול, כרעה מולה ברך ואמרה בטון מבויש "איזה כיף לפגוש אותך סוף סוף. אני מעריצה אותך". אחר כך, ישובה בחדר השופטים האורחים על כסא פלסטיק מול טלוויזיה לא גדולה, היא נזכרה כיצד רק לפני שלוש שנים התחילה להופיע לראשונה בחייה בחתונות, כשהיא שרה בין היתר את "נערי שובה אלי" והקהל התמרמר שהיא לא מסלסלת מספיק טוב.
כשהגיע הרגע להחליט לגבי הזוכים, היא נלחצה. "ממש התבלבלתי" היא אומרת, "זה כל כך קשה. פתאום זה נראה לי המון אחריות. ואני גם יודעת שזה לא רק להחליט מי מייצג אותנו. הרי השיר מאוד חשוב, וכל החבילה חשובה. בסוף נתתי 12 נקודות לאלה-לי. זה היה קצת מבהיל".
אבל אל תטעו בה. ברזילי לא נבהלת בקלות. היא עשויה מחומרים הרבה יותר קשיחים. ואם כבר אנחנו כאן, ועוצרים לרגע, זאת הזדמנות לספר בפעם הראשונה, את סיפור ילדותה ונערותה, באופן אמיתי ומפורט. לא לפני שהיא מתפוצצת מצחוק: "באירוויזיון עשו לי בדיקת שורשים כזאת, הייתי בטוחה שימצאו שאני קצת סינית או אוריינטלית מאיזשהו סוג, אולי קצת שחורה. יצא 47 אחוז יהודייה אשכנזייה, 48 אחוז יהודייה ספרדית, 1 אחוז אירית ו-2 אחוז בלטית. זהו. בום. בקיצור אני רבע רוסייה, רבע פולניה, רבע מרוקאית ורבע טריפוליטאית".
ומה באמת הסיפור של המשפחה שלך?
"סבא שלי המרוקאי היה משתכנז. הוא עלה בגיל 13 לבדו וגר בקיבוץ. את סבתא שלי הוא הכיר כשהיא עלתה מלוב ולימד אותה עברית. הם התחתנו ועזבו את הקיבוץ. אבא שלי היה ערס אשכנזי עם אוטו מלא קלטות של זוהר ארגוב וג'קי מקייטן. אבל אמא שלי לא מתה על זה וזרקה לו את המזרחית החוצה. עד היום אני קצת ממורמרת עליה, שבגללה לא גדלתי על מוזיקה מזרחית. הם היו זוג צעיר ומתוק, הוא היה מנהל עבודה באתרי בנייה ושיפוצים, היא הייתה מזכירה ב'טבע'. ואז יום אחד הכל התהפך".
מה קרה?
"הייתה תקופה כזאת, לפני שהבינו שאפשר להסתבך ככה נורא, שאנשים היו חותמים ערבות אחד לשני. אבא שלי חתם למישהו ערבות. ויום אחד דפקו בדלת הוצאה לפועל והתחילו להוציא רהיטים. מתברר שנהיה לו חוב של מיליון שקל. אבא שלי תמיד מספר שברגעים האלה הוא פשוט חשב לקפוץ מהמרפסת כדי שאנחנו נסתדר וזהו. היינו בעוני מטורף, ואז מישהו אמר לו ש'סולל בונה' צריכים עובדים בניגריה, אז נסענו כולנו. הם פשוט החליטו להציל אותנו. הם היו במצוקה נוראית, אבל מצאו דרך. אני מעריצה אותם על זה".
ואיך היה בניגריה?
"הייתי מאושרת. היינו בבית ספר אמריקאי, שבעה ילדים בכיתה, כל אחד בצבע אחר. ואז בגיל 7 חזרנו לארץ. ההורים שלי הסדירו את החוב, ומצאתי את עצמי בבית ספר ישראלי, עם ארבעים ילדים בכיתה. ילדה צ'אבית עם גבה מחוברת ומבטא אמריקאי. מבחינתי אני רקדנית וזמרת, ומבחינתם אני משהו אחר לגמרי. תוך רגע נהייתי אומללה. הייתי באה הביתה בוכה. גם הציקו לי נורא, וגם הייתי אובר אובר רגישה. זה לא שלא היו לי חברות ביסודי, אבל אלה היו חברויות ברירת מחדל כאלה. כלומר דוחפים אותך הצידה, ואתה נתקע עם כל הילדים האחרים שדחפו אותם הצידה. אחוות דחויים. בשלב ההוא עוד לא ידעתי להתמודד עם זה שאנשים קוראים לי שמנה. לא הייתי בנויה להתמודד עם דחייה, או כעסים. האמת, עד היום אני לא יכולה להתמודד עם זה שכועסים עלי".
כבר ראיתם אותי בבגד ים, בואו נשחרר את זה
כשנטע עלתה לחטיבת בחטיבת הביניים, הכל כבר התחיל להסתדר: "היון המון קבוצות ותתי קבוצות ומצאתי את מקומי. הייתי בנוער העובד והבינו פתאום שאני מוכשרת במוזיקה. האמת שכבר ביסודי הייתי במקהלה, המורה אירנה מאוד אהבה אותי. אבל רק בחטיבה הבנתי שהמוזיקה זה כוח. שזאת דרך להשיג את החברים שאני רוצה. הייתי מתיישבת באמצע המעגל, לוקחת גיטרה, ומתחילה לשיר, ותוך רגע כולם היו סביבי. שרתי האחיות נחמה, מוקי, ביונסה, ריהאנה, וישר כולם רצו שאלך ל'כוכב נולד' אבל אני לא הסכמתי. הסברתי שזה לא מתאים לי ולא הלכתי. זהו".
הרגשת לא מספיק טובה? לא ראויה?
"קצת משניהם. ידעתי שאני לא בשלה וזה לא הרגע, שאם אני הולכת אני שורפת את עצמי ואני נדפקת במוח. יש לי אינסטינקטים חזקים של זהירות, הרבה פעמים הבטן שלי ממש מצילה אותי. אני יודעת לאיזה אנשים להתקרב ולאיזה אנשים לא, אני מריחה בולשיט. בגלל שאני רגילה מגיל קטן להבין מה המקום שלי, איפה אני צריכה להיות ואיפה לא. לדעת איפה יאהבו אותי".
זה בעצם היתרון שנתן לך ה"להיות ילדה שמנה".
"לגמרי".
זה יפה. הרבה אנשים שמנים נלחמים כל החיים במשקל, ואת הפכת את זה ליתרון.
"אני אוהבת להיות שמחה, וגם הייתי ילדה שאוהבת ששמח לה וטוב לה. הייתי עכשיו בארה"ב. הם כל הזמן מדברים על איזה תרופה נגד דיכאון הם לוקחים. אני לא מבינה את זה. הייתי חייבת באיזשהו שלב בחיים לקבל את מי שאני ולהבין שטוב לי עם זה וזהו. יש לי כל הזמן חרדות אבל אני נלחמת בהן. זוכר את הבגד ים הצהוב שלבשתי בתצוגה של נטע אלחמיסטר?"
ברור.
"ממה זה בא? הייתי חייבת לקבל את מי שאני. חוסר הביטחון שלי, לא להוריד את הבגדים בים, זה עוצר אותי? הם נהנים ואני לא? אז פאק איט. העדפתי לעשות את החשיפה שלי ככה, ולא בתמונת פפראצי מכוערת שלי בבגד ים. די, ראיתם, בואו נשחרר את זה".
כשנטע סיימה את התיכון היא החליטה שבמקום ללכת ישר לצבא, היא תלך לשנת שירות בקומונה, בגרעין אמנויות בטבריה. ואז הגיע רגע מכונן: "זה לא היה ביום הראשון, אבל אני חייבת לקומונה תגלית הכי חשובה. שם הבנתי שאני בלתי נסבלת".
אוקיי.
"כל החיים אמרו לי שאני מיוחדת. ולכן הייתי בטוחה שאני באמת שונה מכולם. יש לי את הצרכים שלי. אתם לא מזמינים אותי למדורה בל"ג בעומר, אין בעיה. אני אהיה בבית ומיוחדת. אז בקומונה היה לי במקרר את הקוטג' שלי, שהבאתי מהבית. לא הרגשתי צורך ללכת עם כולם לצבוע את ה"קן". וכשכולם יושבים ומדברים שיחת גרעין, אני הרגשתי שאני חייבת להרכיב פאזל. ואז יום אחד 14 אנשים במשך 14 שעות ישבו ואמרו לי שאני בלתי נסבלת. זה היה שוק. הייתי צריכה לבחור אם אני רוצה להישאר בקומונה ולהשתנות, או ללכת הביתה".
ומה החלטת?
"החלטתי להפסיק לשיר לשנה שלמה, כי הבנתי שזה ממש מפריע לי להבין מי אני. הם לימדו אותי מה זה להיות חלק מקבוצה, שזה דבר שלא ידעתי עד אז. בזכותם אני יודעת היום איך לעבוד עם צוות. ובסוף הם ממש אהבו אותי".
נשמע נהדר.
"טוב, זה גם היה נורא קשה. אז התחלתי ללכת לכל מיני מיונים בצבא כדי לברוח קצת. חשבתי שאהיה מורה חיילת, אבל בין היתר התמיינתי גם ללהקה צבאית, ישר קיבלו אותי וזה מאוד בילבל אותי. ישבנו בקומונה לישיבה מכרעת, והוחלט שמשחררים אותי ללהקה. זאת הייתה החלטה של 14 איש שאני אלך ללהקה צבאית. תחשוב, אם היו מחליטים שזה לא מתאים הייתי מורה חיילת".
נטע אמנם התקבלה, אבל לא ללהקה החשובה. שלחו אותה ללהקת חיל הים. "היינו הלהקה הכי גרועה בתולדות החיל. חמישייה עם קולות שלא מסתדרים. אבל אני עפתי על הלבן. אהבתי את המדים. וזה היה שיעור מדהים, כי אתה מופיע מול אנשים שממש לא רוצים לראות אותך. ואתה חייב לכבוש אותם".
ואני רק רציתי לשיר לוועדי עובדים
מה שנשאר לה מהצבא זה נדב גזונדהייט. הם נפגשו במיונים, כשהוא שמע אותה שרה בפעם הראשונה, ואמר לה "את תהיי דיווה ענקית ואני אהיה המנהל שלך", וכך היה בסופו של דבר. אבל עד אז, ברזילי למדה על החיים כזמרת מתחילה בתל אביב. היא הובילה ערבי ג'אם סשן ב"בר גיורא" בתל אביב, את הבקרים היא ניצלה כדי להתפרנס ממלצרות, ואת שכר הדירה המשיכה לשלם אימא שלה.
היא גם ניסתה להתקבל לווקה פיפל, למדה קצת ברימון, ואז פגשה את אבשלום אריאל שלקח אותה להשתתף בהצגה של אמו רותי קנר במוזיאון, בשלב הבא היא הפכה למה שהיא מכנה "הליהוק ההיפסטרי של סצנת האוונגארד". שם גם הצטרף לחבילה הלופר. היא קנתה אותו במקור בגיל 18, באיזה רגע של התלהבות אבל לא היה לה אומץ לגעת בו עד גיל 23. בינתיים טלפונים ממלהקים של תוכניות המוזיקה הטלוויזיוניות התחילו להגיע. היא סירבה לכולם.
עד אותו בוקר שבו נגמר לה הכסף והיא החליטה בכל זאת לנסות. "בגלל שסירבתי הרבה שנים, קבעו לי פגישה עם יואב צפיר. גם הסברתי לו למה אני לא צריכה לעשות את זה, ואיך אני לא מתאימה לפורמט. ולא רואה את עצמי שם. אז יואב אמר 'בואי ניקח את זה צעד צעד. תבואי עם הדבר הזה שלך'. קבעו לי אודישן והברזתי, שיקרתי שיש לי בבית הצפה. קבעו לי שוב, הגעתי עם הלופר ושרתי את Rude Boy שעשיתי אחר כך גם באודישן הראשון. חילקתי להם אוזניות, כי אחרת שומעים מלא רעש ודיסטורשן. ככה ישבתי מולם, הלופר על הברכיים והם עם אוזניות. כשהרמתי את הראש, יואב צפיר הסתכל עלי ואמר לי: את זוכה באירוויזיון".
באמת?
"כן. והוא גם אמר שצריך לפתח את זה טלוויזיונית. ואני הבנתי שאני צריכה לעשות עוד עיבודים, כי היה לי בעצם רק את השיר ההוא. אז הודעתי שאני פורשת, ושוב המלהק רדף אחרי. עד שאמרתי לעצמי פאק, בואי נקפוץ למים וזהו. מה שלא הבנתי אז, זה שאני מייצרת מלא עבודה. סאונד צ'קים הכי ארוכים, שעה וחצי באלאנס כי הלופר מסבך הכל. והיה גם העניין של הלוק. איך ילבישו אותי? במה? אבל יואב אמר מהתחלה: 'את חייבת להיות גם אושיית אופנה'. וככה כל שבוע תפרו לי במיוחד".
האמנת שאת בדרך לנצח?
"להיפך. לקהל לקח זמן להתחבר אלי. אמרו לי 'תביאי את אימא שלך' וישר חשדתי שהם עושים עלי מניפולציה. זה לא היה קל. אתה יודע, הקהל באולפן בשלבים האלה זה ילדים צעירים, לך תדע מה הם מבינים. והשופטים, הם באמת אוהבים את זה או שהם 'עושים טלוויזיה'? לא הבנתי כלום. זאת תחושה מאוד מוזרה. וזה בעיקר הפתיע אותי שכולם נחמדים אלי ובעדי".
למה?
"כי אני האמנתי בכל הלב שלי שהטלוויזיה היא השטן! גם לא ממש רציתי לנצח. עד הרגע האחרון הייתי בטוחה שמרגי לוקח. כפרה עליו, זה היה שלו. הוא עשה עבודה טובה, אולי יותר ממני. אני לא חשבתי קדימה. רק רציתי לקבל עבודה. רציתי לעבוד בתעשייה. רציתי שיזמינו אותי לוועדי עובדים כאלה. זה מה שראיתי את עצמי עושה. או זה, או שת"פים עם הפילהרמונית".
אין בעיה, את לא רוצה? נביא את מרגי
בסוף נטע ניצחה ואז נקלעה לסיטואציה של דורון מדלי. אבל עוד לפני זה היא כתבה שיר. "את כל העיבודים בתכנית עשיתי ביחד עם אבשלום, שזה גם דבר שאף פעם לא קרה, מועמד שבא עם מעבד שלו. ואחרי הזכייה הוא הסתכל עלי ואומר לי: 'נטע, זה מזעזע. אנחנו מחר קמים לבוקר חדש. עוד שלושה שבועות יבחר שיר לתחרות הזאת ואת תשירי אותו מול 200 מיליון אנשים והוא לא יהיה שלך'. חשבתי שאני מתה. אז באותו בוקר לקחנו את האוטו למלון אלמה בזיכרון יעקב וכתבנו את "באסה סבבה". זאת הפעם הראשונה שאני כתבתי שיר שהוא כזה. עד אז כתבתי רק שירים של קרן פלס".
"באסה סבבה" היה אחד מחמשת השירים שבחרה עבורה הוועדה. אחד האחרים היה כמובן "טוי", שכתבו דורון מדלי וסתיו בגר, ואת כולם היה צריך עכשיו להקליט. נטע ואבשלום ניסו לשפר את "באסה סבבה". "התקשרנו לכל העולם. כולל צביקה פיק. אבל הוא לא ענה". בינתיים צלצל אליה דורון מדלי ואמר שהם צריכים לנסוע ביחד לאולפן של סתיו בגר להקליט את "טוי" - רגע שהיא לא תשכח.
"נכנסתי לרכב של דורון" היא משחזרת, "והוא אמר לי: 'ברוכה הבאה, את מוזמנת להצטרף אלי לזכייה שלנו באירוויזיון'. הסתכלתי עליו, מבחינתי הוא היה ד"ר איוול, האיש הכי רע בעולם. הרגשתי שהוא ממש לוקח ממני את העצמאות שלי".
ואיך מצא חן בעיניך השיר?
"ממש לא התחברתי אליו. שנאתי את זה ושנאתי אותו. אני הרי מקליטה במקביל את "באסה סבבה". אבל הבנתי שאני חייבת לשיר טוב בהקלטה. ולאט לאט גם נרגעתי, והמצאתי את התרנגולת. דורון ניסה להרגיע אותי - 'אני יודע איך לנצח את הוועדות האלה, הכל אצלי כבר מחושב'. מבחינתי זה היה חוסר אונים מטורף. זה היה קרב אבוד מראש, אבל נלחמתי בכל הכוח כדי שהשיר שלי יהיה, רגע השיא היה הנאום בוועדה שבחרה את השיר. ביקשתי לדבר איתם לפני שהם בוחרים. אמרתי - תראו יש את 'באסה סבבה', שזה שיר שאני מאוד מאמינה בו כי הוא שלי והוא חתיכה ממני. אני יודעת שהוא צריך הרבה עבודה, אבל הוא יהיה בסוף בסדר, זה יהיה מדהים. ואז אמרתי, יש את 'טוי', שהוא יהיה להיט ענק, אבל נפשית אני לא יכולה להחזיק את זה, יש מצב שאני אתפרק באמצע, כי זה לא אני'.
וזה הזיז להם?
"ממש לא. ישבנו וחיכינו איזה חצי שעה בקיוביקל. ואז באו והודיעו. ואז אמרתי להם: במכה אחת אתם הרסתם לי את החיים. התחלתי לבכות שהם רעים, והם ישלמו על זה בקארמה וזה. יושבת וצורחת עליהם ובוכה". כאן מצטרף נדב המנהל שלה ומזכיר: "הם קלטו שהיא במצב. אז הם אמרו לה: אין בעיה, את לא רוצה? נביא את מרגי. כמובן שזאת הייתה סתם מניפולציה. היה פיפי".
איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים.
שיחותיי עם זקנות ודתל"שים
מאז החיים שלה הם דבר שונה לגמרי. בתי מלון, שדות תעופה. לא תמיד היא יודעת איפה היא נמצאת הלילה ולמה. אין מצעד גאווה אירופאי שנטע לא הופיעה בו בשנתיים האלה, אין עיר גדולה שלא ביקרה בה. במקביל החל להצטבר המתח סביב המשך הקריירה. מה יהיה השיר שיבוא אחרי "טוי". קרוב ל 40 שירים היא הקליטה עם הצוות שלה באולפן בצפון הארץ ("שלושה ארבעה מהם אפשר ממש להוציא, השאר לא מוכנים"). בסוף יצא גם "באסה סבבה", השיר שלא הגיע לאירוויזיון.
אתם בטח מכירים את הקליפ, עם הקרנף והכלה שרודפת אחרי החתן שברח לה. וסביר שלא רבים מכם התעמקו במילים. הכל מתחיל בסיפור של נטע מגיל 15. "הייתי בתנועה והיה לי חבר, סוג של. יצאנו שלושה חודשים. רומן קטן. אז אמרתי לו בוא נספר ונוציא את זה החוצה. הוא הסביר לי שהוא לא יכול, כי אמא שלו שרואה אנשים שמנים ברחוב, אומרת ישר 'אתה לא תהיה ככה בחיים'. ומאותו רגע לא הרשיתי לעצמי לצאת בפומבי עם גברים, כי לא רציתי להתמודד עם ההשלכות החברתיות. כשעשינו את 'באסה סבבה' ישבתי אצל סתיו בגר ופתאום אמרתי, פאק, אני קרנף. אני שלמה עם האגרסיביות שלי, שהיא גם אצילית, ורודה ויפה בעיניי זאת לא יצירה סתמית. יש בה המון מהלב שלי האמיתי.
אני לא בטוח שכל המיליונים ששמעו את השיר הבינו.
"אין לי בעיה עם זה. אני יודעת שכולם אמרו: מה זה הגיבוב מילים הזה. אבל בשבילי הייתה לזה משמעות".
אני חייב לחזור לסיפור העצוב עם הבחור. מתי נפטרת מזה?
"לקח זמן. כשהייתי בקומונה, הייתי עולה לקו 841 ומתיפייפת במיטב בגדיי, יושבת עם התיק לידי ולא מזיזה אותו עד שהיה עולה החתיך, בעלי החתן. ככה הייתי מחפשת את בן הזוג שלי, והייתי בטוחה שזה עומד לקרות. אהבה ממבט ראשון".
ומה קרה?
"לא קרה. דיברתי רק עם זקנות ודתל"שים".
ואיך חיי האהבה עכשיו? או יותר נכון, מה שלום אילן?
"בסוף השבוע ראיתי אותו עושה את ה'איירון מן'. זה כזה טיפשי. אנחנו ביחד שנה וארבעה חודשים. הוא החבר הרציני הראשון שלי. הוא התחיל איתי", היא מדגישה.
לא פחדת אחרי האירוויזיון שאנשים מחפשים את קרבתך מהסיבות הלא נכונות?
"לא. כי יש דייט ראשון, ובדייט השני כבר אתה מבין אם זה חיבור אמיתי או סתם. מגיל הכי צעיר מאוד אני יודעת מתי אנשים רוצים להיות לידי כי זה זוהר להם, ומתי הם לידי כי זה כיף להם".
אז איך באמת הכל התחיל?
"נפגשנו בבר. אני בדיוק חזרתי מאל.איי באותו יום מהסשן הראשון של הכתיבה, ואמרתי לחברות שלי - יש לי ג'ט לג, אנחנו יוצאות לבר, ואף אחת לא יושבת לידי היום, אני רוצה שיגשו אלי ויתחילו איתי. היום זה קורה. אתה יודע, כמו כשישבתי אז באוטובוס. ואז באו מלא אנשים להצטלם איתי. ואילן היה הבן אדם הראשון שניגש ושאל: 'רוצה צ'ייסר?' ואמרתי כן. ואז רקדנו. וישר חברה שלי באה והעיפה אותו ממני כי הוא רקד ממש קרוב אלי, והיא פחדה שמצלמים ורואים. עברה איזה חצי שעה, והסתובבתי בכל המועדון וחיפשתי אותו כי הוא נעלם. ופתאום הוא חזר לרקוד איתי. ואז הוא ליווה אותי הביתה, וצחק עלי על הבגדים המשונים שיש לי בארון. ומאותו רגע זה זרם. מהרגע הראשון הוא ראה אותי כבן אדם. זה נשמע קלישאה, אבל הרבה אנשים לא באמת מתייחסים אלי כאל בן אדם. זה מביא עצבים".
נו, זה חלק מהמשחק.
"נכון אבל זה קשה לחיות ככה, והוא על הוואן ראה אותי. ולכן זה היה חיבור מיידי. והוא מבין אותי ומוציא אותי מהבורות השחורים שלי. אני הרי חושבת שהכל דרמטי וקשה. והוא רואה את הדברים בפשטות. הוא בכל סיטואציה יכול לפרוש לי ולפשט את הדברים ואז הכל הרבה יותר קל. אני בחורה מאוד דרמטית, עם התפרצויות וכל זה. אילן לוקח את זה הכי בקלות ומנגב לי את הדמעות".
הכי טוב. רוצה לסיום להגיד משהו פוליטי? תיכף שוב בחירות?
"אין לי עניין להגיד כלום. התפקיד שלי כמוזיקאית זה לעשות מוזיקה. פוליטיקה זה מחרחר מריבות וגורר דברים רעים. התפקיד שלי זה לקרב לבבות וזהו. אם אני לא מתבטאת בשירים עצמם, אז מה יש לי לדבר. האמת היא שאף פעם לא הייתי אדם פוליטי. מה לעשות".