"אני לא קולט שזה אפשרי, לאבד שלושה אנשים יקרים בשנה אחת. לא יודע אם אני מעכל את זה בכלל. המוות זה חלק מהחיים, אבל כשזאת מכה ועוד מכה ועוד מכה, זה עושה את זה באמת קשה. אתה מסתכל ואומר, מה אני, איוב המודרני? אבל אני משתדל לא לחשוב על זה בצורה כזאת". לפני קצת יותר משנה איבד המוזיקאי חיים אוליאל את בנו ניב. בגיל 33, ניב נמצא בדירתו עם חברה, שניהם ללא רוח חיים, ככל הנראה בעקבות שימוש בסמים ובאלכוהול. כמה חודשים לאחר מכן הלכה לעולמה אחותו של אוליאל, כרמלה. לפני כחודש הצטרף אליה אחיהם אלי, שותפו של אוליאל ללהקת "שפתיים", שנפטר זמן קצר אחרי שאובחן כחולה סרטן.
"אלי היה מתופף בפוטנציה, הוא לא תופף באמת לפני שהקמנו את הלהקה הראשונה. היה לי איזה אוטו ישן שמכרתי והחלפתי בסט תופים, וזה הסט הראשון שהוא ניגן עליו". כמעט חמישים שנה אחרי שקנה לו את מערכת התופים ההיא, אוליאל מנסה למצוא את המילים לספר על אחיו שהלך לעולמו לעולמו לפני פחות מחודש. יחד הם הקימו את להקת "שפתיים", שהחדירה את הדי.אן.איי המרוקאי ללב המוזיקה הישראלית. אבל גם לפני "שפתיים" וגם אחריה, המוזיקה תמיד הייתה חלק מהקשר ההדוק בין האחים: "אלי עבד איתי כל החיים, אנחנו מנגנים ביחד מגיל 16, כשהקמנו את להקת הרוק הראשונה. גם כשהלקה התפרקה ואני הופעתי לבד, הוא היה מנגן איתי".
הוא עדיין בתוך שלושים ימי האבל על אלי, אבל גם בתוך הצער הגדול אוליאל מבקש להימנע מהנימה הקודרת ולדבר על הטוב שהיה. באופן טבעי, הוא חוזר כל הזמן ליצירה ולדרך המקצועית המשותפת. "כל חיינו סובבים סביב המוזיקה. אני היחיד שיכולתי להעיר לו, הוא היחיד שיכול היה להעיר לי. הוא אהב שהכל יצא מדויק וזה היה מגיע למקומות של לריב, גם באמצע הופעה הוא יכול היה להתעצבן שמישהו עושה משהו לא נכון. בגלל שאנחנו אחים, אנחנו מביאים את הוויכוחים של ההופעה הביתה. היינו נפגשים למחרת אצל אמא לכוס קפה, נזכרים מה היה, מתחילים להתווכח, אמא שלי הייתה צריכה לסבול את כל הבלגן".
חלק ממני
לאורך כל השיחה ניצבת מול העיניים תזכורת מתמדת לאובדן שחווה אוליאל לפני קצת יותר משנה, כשבנו ניב איבד את חייו. "עשיתי קעקוע עם השם שלו על היד, חודש אחרי שהוא מת. לא הייתי עושה בחיים קעקוע, אני לא אוהב את זה, אבל הבנתי שאני צריך להרגיש את זה ולשים את זה כאן כדי שזה יהיה מולי כל הזמן. רציתי לחיות עם זה, אני לא רוצה שהתחושה הזאת תקהה לי. רציתי שהכאב יישאר, זה חלק ממני".
ניב נמצא מת בביתו באוגוסט 2019, לצד שכנתו נטלי אלקריף, עמה בילה רבות בחודש האחרון של חייו. בדמם נמצאו שאריות סמים ואלכוהול שהובילו ככל הנראה למותם, אך לדברי אוליאל נשארו לא מעט סימני שאלה. "הסיפור עדיין מוזר, שני אנשים בריאים מאוד מתים מאותו דבר. לא חקרו את זה מספיק לטעמי, החליטו שזה סמים וזהו. אם היו מוצאים שני אנשים מתים ולא מזה, היו עושים את כל הבדיקות האפשריות. אני לא הייתי מרוצה, אף על פי שהם היו אדיבים, זה לא נותן לי תשובות".
ניב ונטלי נמצאו שעות רבות אחרי מותם, והחוקרים אפילו לא קבעו את יום המוות. "הדבר שהכי מרגיז אותי זה שלא אמרו לי את התאריך. אני לא מצפה לשעה מדויקת, אבל לא להגיד לי את היום? אני רוצה לדעת. בשביל מה ניתחתם את הגופה שלו?".
ניסית לחקור בעצמך?
"לקחתי את הטלפון שלו כשהמשטרה שחררה אותו. נכנסתי לכל ההודעות, נכנסתי לשיחות. ניסיתי דרך חברים, משפחה, דרך מה שאתה לא רוצה, לא הצלחתי להבין כלום. אמרתי שאני הולך להילחם, אני אשים עורך דין שיהיה נגד המכון הפתולוגי ואין דבר כזה שהם מתרשלים במה שהם צריכים לעשות. ואז אני תופס את עצמי, בשביל מה אני רץ? אני אמשיך להילחם, ואז מה? בוא נשים את האנרגיות והמרץ בזכר שלו, לתת במה למה שהוא עשה, כי יש לו דברים טובים וחבל שהם לא יישמעו".
נפגעת מהסיקור התקשורתי של המוות? מההתמקדות בסמים?
"אנשים שואלים שאלות, מה לעשות, אני לא הולך להתחבא מדברים שקרו באמת. אי אפשר להסתיר את מה שקרה ולנסות לייפות את זה. אף על פי שבכתבות יוצא שהבן אדם היה קשה בסמים, זה לא ככה. אני הופעתי איתו בכל ערב, זה לא היה ככה. אני יודע שלקח מדי פעם אבל זה לא בן אדם נרקומן. אני חי במדינה שלי, באמצע אירוע היו מציעים לי, מתוך כבוד, ואתה רואה שזה רץ חופשי. הייתי מודע לזה, אבל לא שיערתי שזה מגיע למקומות כאלה מסוכנים".
אתה מרגיש אשם שלא התערבת?
"אומרים שבן אדם איך שהוא נולד יש לו מכתוב, מתי הוא הולך, ואין לאף אחד שליטה על הדברים האלה. אני רוצה להאמין שזה באמת ככה, שלא פספסנו בדרך משהו ועשינו משהו לא נכון. בכל דבר יש לך ייסורי מצפון וחרטות קטנות. גם עם הבן שלי. אתה שואל אם יכולת לעשות אחרת, אבל אני יודע שלא יכולתי לעשות אחרת, כי אלה החיים. אני נותן לילדים שלי מקום וחופש לעשות. מצד שני לפעמים התערבות קלה יכולה להוציא אנשים ממקומות, לפעמים עניין של שנייה אחת משנה את כל צורת החיים של בן אדם".
יש לך חרטות אחרות לגבי הקשר שלכם?
"מוזיקלית הייתי יותר קשה איתו מאחרים, כשהוא השמיע לי דברים שהוא עשה הייתי מלא ביקורות, שיכול להיות שלאחרים הייתי אומר 'וואלה, זה אחלה'. אני חושב שבגדול במוזיקה, במה שהוא עשה, היה חסר לו טיפה שפיץ בדברים. חיכיתי שהוא יגיע לשפיצים האלה, כי הוא היה מוזיקאי מעולה. הבן אדם כותב, מתופף, מלחין, שר, עושה, מקליט אצלו באולפן, והוא יכול לכתוב בעשרים אלף סגנונות. הדבר הקטנצ'יק שעושה את הבום, חיכיתי שזה יגיע והוא התחיל באמת לאט לאט למצוא את המקומות האלה, עד שזה קרה לו".
אז מה אתה עושה עם זה עכשיו?
"אני מנסה עכשיו למצוא את השירים האלה ולעשות את הנגיעה האחרונה. יכול להיות שהייתי צריך לעשות את זה לפני כן. אחרי שאתה מאבד אותו אז אתה יודע שיכול להיות שהיה לך עוד מקום לתת. הכל בדיעבד. אם אתה יודע שבן אדם הולך למות, אתה נותן הרבה יותר. ניסיתי לזרוק לו דברים, אמרתי לו 'דבר עם ההוא', אבל לא אני בעצמי עשיתי. מה שאני עושה עכשיו עם המוזיקה שלו, יכולתי לעשות לפני. היה חסר לו הקצת שפיץ הזה, אז אני אנסה עכשיו להשלים לו".
"אני אספר לך עוד משהו", הוא נזכר פתאום. "לפני כל הסיפור הייתה לניב בת זוג שהוא חי איתה בבית, ובינתיים נולדה לו בת. ידענו שהיא בהריון, בת הזוג הקודמת שלו, וביקשתי מהמכון הפתולוגי לדגום מניב די אן איי, כדי שנוכל לעשות בדיקת אבהות, ולשמחתי הוא האבא. הילדה בת שמונה חודשים עכשיו, לצערי כמעט ולא יצא לי לראות אותה בגלל הקורונה. אנחנו בקשר כל הזמן, אבל כמעט ולא פיזי. בסדר, נשלים פערים אחר כך. יש לי נכדה מניב, יש בזה משהו משמח, יש תקווה".
שומעים שזה ישראלי
הקשרים של אוליאל עם בנו ניב ועם אחיו אלי היו אינטנסיביים, האישי כרוך במקצועי. הוא ואלי היו חלוצי הרוק המרוקאי והעמידו אילן יוחסין תרבותי, מהלהקות יוצאות שדרות "טיפקס" ו"כנסיית השכל", ועד השפעות שניכרות אצל כוכבים עכשוויים, וכל זה ללא השכלה מוזיקלית פורמלית. "אצלנו במשפחה, אנחנו יושבים על כלי ומנגנים עליו, בלי ללמוד. מלמדים את עצמנו. אני כל הזמן אומר שזה המזל שלנו השדרותים, שלא הצליחו לקלקל אותנו עם לימודים וקונסרבטוריומים. עד שאלי הגיקע לא ניגנו מרוקאית בתופים. פעם היו מנגנים על בונגוס וטם טם, דברים כאלה. כל מי שניגן אחר כך במוזיקה המרוקאית, כולם התחילו לנגן על סט תופים, כי כבר אי אפשר היה לחזור לכלים הישנים. כולם ניגנו את מה שהוא ניגן".
ידעתם שאתם ממציאים סגנון חדש?
"לא ידענו שאנחנו מחוללים מהפכה, עשינו את הדברים מתוך אמונה, מתוך אהבה. ההמצאות הכי טובות זה עניין של צורך, אתה צריך לבוא ולהופיע ולשיר את השירים, אתה צריך לנגן, אז אתה מוצא דרך. כשאתה מעביר מוזיקה מרוקאית ללהקה מודרנית, אתה צריך להמציא את הדברים, כי זה לא היה קיים. כל אחד צריך להמציא לעצמו תפקיד. במוזיקה ערבית אין בכלל הרמוניות, אז צריך להמציא תפקידים לבס, אקורדים, הרמוניות לכל הדברים ואחרי זה לשלב קולות, אלה דברים שלא היו לפני כן במוזיקה המרוקאית".
המהפכה של "שפתיים" לא קרתה בן לילה. הם המשיכו להופיע בחתונות ושילבו מעט עיבודים לשירים מרוקאים בתוך הרפרטואר הרגיל. הנגיעות המרוקאיות הצליחו מעל למצופה והזכירו לקהל את השורשים התרבותיים שנדחקו לשולי החברה הישראלית. "אם עד אז שרנו כל ערב רק שלושה-ארבעה שירים מרוקאים, לאט לאט זה התחיל לתפוס מקום יותר גדול. קיבלנו את התגובות של האמהות המרוקאיות והסבתות. התחלנו להרגיש את המהפכה אצל הקהל המרוקאי. הקהל היה מאוד צמא למוזיקה הזאת, אתה מרגיש את האהבה, את הגעגוע.
"היינו כזאת עדה מוכה, גם מבחינת הדעה הרווחת. אנשים אמרו, מה זה מרוקאית, רק קללות וצחוקים, לא שפה למוזיקה. כשעשינו את התקליט הראשון הלכתי לאחים ראובני ולאחים בן מוש, מי שהוציאו את זוהר ארגוב, את המוזיקה המזרחית של אז. הם אמרו לי שאין בכלל סיכוי בשפה הזאת".
מתי הבנתם שזה הכיוון המוזיקלי שלכם?
"תוך כדי החיים, כשהתבגרנו, זה התחיל להיות חיבור אידיאולוגי. זה הפך להיות לא רק מוזיקה, אתה מתחיל להתחבר לשורשים, לתרבות, לפולקלור, וזה פתאום נהיה העניין. אתה רוצה לשים את הכבוד של ההורים שלך במקום מסוים. קיבלנו טלפונים מכל מיני מקומות בעולם ובישראל שהיו בהלם טוטאלי. התקליט שלנו הגיע אפילו למלך מרוקו, לא האמינו שבישראל מנגנים מוזיקה מרוקאית ברמות האלה. המזרחית שלנו הייתה שונה ממה שהיה בארץ בשנות השמונים. הבאנו משהו יותר אותנטי, משהו מחובר לבית, להורים".
ההורים הגיעו לארץ עם שורשים חזקים.
"הם באו עם דברים מוצקים. המרוקאים, כל דבר אצלם זה וואו, לטוב ולרע. אתה תבוא לשבעה של מרוקאים, תחשוב שזה מסיבה. העדה הזאת יש לה איזושהי גאווה, כבוד. אתה יודע, הרב עובדיה יוסף זכרונו לברכה, היה לו ויכוח על מנהגים בעיקר עם מרוקאים. הוא אמר מה לעשות והמרוקאים אומרים 'רגע, אבל המנהג שלנו זה לא ככה, סבתא שלי הייתה עושה בבית אחרת'. הוא היה מתעצבן, 'מה זה, הסבתות שלכם זה ספר תורה?'".
אז בסוף הצלחתם. היום המוזיקה המרוקאית היא כבר חלק מהמיינסטרים הישראלי.
"היום זה חלק נכבד, זאת הייתה המטרה שלנו, להביא את הדבר הזה למרכז המפה. אתה שומע את ההשפעות של כל מה שעשינו, נהיינו חלק מהתרבות הישראלית המתהווה והנוצרת, חלק מהמוזיקה הישראלית. אנחנו לאט לאט הופכים למדינה עם מוזיקה ותרבות, עדיין לא הגענו להכל, אבל זה באמת בדרך. אני משער שבשנים הקרובות, כשאנשים יבואו וישמעו מוזיקה מישראל הם כבר ידעו שזה ישראלית. נהיה איזה ניואנס מיוחד בישראליות שאין במוזיקה ערבית, אפשר לשמוע שזה ישראלי".
ומה איתך באופן אישי? אתה שמח מהמקום שלך?
"אני די מוכר, יחסית. אני מוערך מוזיקלית וגם העשייה שלי. בסדר, אז אני לא נחשב לכוכב כמו כל החבר'ה שיצאו משדרות, אבל על הקבר שלי יכולים לכתוב שהשארתי אחרי מורשת, בוא נגיד ככה".
נותן לזה לכאוב
בזמן שהתמקד בהנצחת הזכר של בנו ועוד היה שרוי באבל על מותה של אחותו, הגיעה פטירתו של אלי והכתה את המשפחה בהפתעה. שבועות ספורים אחרי שאובחן כחולה בסרטן, אלי הלך לעולמו בבית החולים: "אחי מתופף, תמיד יש להם בעיות של גב. פעם בשנה נתפס לו הגב ולוקח כמה ימים עד שהוא משתחרר. הוא היה בטוח שהפעם זה אותו דבר. לקח משככים, ראה שזה קשה יותר, איבד קצת את התיאבון. גם אנחנו לא הבנו, חשבנו שזה חלק ממה שהוא עובר כל שנה. ואז פתאום התחיל להתדרדר, בקושי זז. לקחנו אותו למיון ושם גילו שיש לו סרטן והסרטן פגע לו בריאה והספיק לשבור לו חוליות בגב. זה כבר היה בשלב מאוד מתקדם, תוך חודשיים הוא נפטר".
כשגילו את הסרטן, הבנתם שהסוף קרוב?
"ניסינו להביא אותו הביתה, הוא היה בבית איזה שבוע וזה היה גיהנום לגמרי, גם מבחינת הכאבים וגם מבחינת הטיפול, אי אפשר היה לגעת בו. ברגע שהוא חזר לבית חולים, כולנו כבר ידענו שזה המצב, כשמתחילים עם המורפיום אתה יודע שזה הסוף. זה המקום שהכי קשה, אתה יודע שהסוף מתקרב ואתה אמור להחליט על דברים שלא המקום שלך להחליט אותם. רצינו להביא אותו לפחות לקראת הסוף הביתה, לפחות שימות בבית, אבל לא הצלחנו. והוא כל הזמן אומר, 'אני רוצה ללכת הביתה'".
לפעמים במצבים האלה מדברים על הקלה
"אי אפשר להגיד על אדם שנפטר שאתה מרגיש הקלה, אין דבר כזה הקלה. אתה יודע שיותר טוב לו, יכול לנוח מהייסורים שלו, אבל לנו זאת עדיין מכה".
חשבתם איך אתם רוצים לכבד את זכרו?
"אנחנו נרצה לבנות בבית של ההורים שלנו חדר, לשים שם את שתי מערכות התופים של אלי ומי שירצה לנגן, לעשות שם חזרות, יוכל לבוא. אנחנו רוצים שיהיה לו תמיד את הזכר שלו והמקום שלו".
מותה של כרמלה הגיע אחרי שנים ארוכות בהן התמודדה עם ההשלכות של אירוע מוחי שעברה. "זה לא היה פתאומי, היא קיבלה אירוע מוחי לפני שמונה שנים ואחרי זה עוד אחד. היא התדרדרה בקצב איטי מאוד. חשבנו שזה יקח עוד כמה שנים, אבל המוות שלה היה פחות מפתיע".
ספר קצת על כרמלה.
"היה לה זיכרון מטורף. כמעט כל שדרות הישנה, היא יודעת עם מי האנשים נשואים, כמה ילדים יש להם, איפה הם גרים עכשיו, לאן הם עברו, מאיפה הם באו, הכל. מכירה את כולם וכולם מכירים אותה. היא גם הייתה אישה יפה מאוד. אומרים את זה על כל נפטר, אבל היא באמת אישה מלאת אהבה ונתינה. היה בה את השקט שמאפיין אותנו במשפחה. לא עניין אותה כלום, רק המשפחה וזהו. לא יכולת לשכנע אותה לנסוע לחו"ל, היא הייתה מעדיפה שנעשה ערב בבית של ההורים".
הייתם בקשר טוב?
"כרמלה הייתה באה אלי כמעט כל יום הביתה בשנים האחרונות והיינו דואגים לפחות פעם בשבוע לצאת לבית קפה. היא ממש הייתה איתי בקשר הדוק וחם, זאת אחות שהייתה מאוד מחוברת אלי. שלושתם היו איתי בקשר יומיומי".
לאבד בשנה אחת שלושה אנשים כל כך קרובים, איך מתמודדים עם זה?
"אני לא קורא לזה להתמודד כי אני לא מנסה לשים את זה מאחוריי. להתמודד עם משהו זה כאילו אתה משתיק ופותר את זה. אני נמצא בזה, אני לא מדחיק בכלל. כשזה כואב אני נותן לזה לכאוב, כשאני נוסע באוטו ואני לבד ואני יכול לבכות, אני בוכה. אתה חי עם זה כל הזמן, בכל שעל ובכל סיבוב שתעשה".
איך מוצאים כוח להמשיך?
"אתה משתדל לחיות את החיים כי יש לך עוד מה לעשות. יש לי משימות בחיים, יש לי שני ילדים קטנים מזוגיות חדשה, עומר בן חמש ורחל שיר בת שנתיים (לאוליאל שלושה בנים מנישואיו הראשונים, אור, ניב ז"ל ומתי). אני לא יכול להיכנס למרה שחורה. יש לי בשביל מה לחיות. אני יודע שצריך לנצל את הזמן, כי גם לי לא נשאר הרבה. אני בן 63, גם אם אני אחיה נורמלי עוד 15-20 שנה, אין מספיק זמן לגדל אותם ולהיות איתם. אני יודע שהורות מאוחרת, זה חלק מהמינוסים שלה, שלא תספיק לראות את כל החיים שלהם".
אז למה החלטת בכל זאת להביא ילדים?
"כשהכרתי את בת הזוג שלי יעל לפני שמונה שנים היא הייתה בת 32, רווקה בלי ילדים, והיה ברור שאם ממשיכים זה חלק מהעניין. הכרנו באחת ההופעות שלי. לקח זמן להחליט שיהיו ילדים, להתבשל להחלטה שכן, בגיל 57. והנה, יש לפעמים גם הפתעות שמחות בחיים".