למה החליטו המוזיקאים זיו ונטלי לסיים את חייהם?

אזהרה: הכתבה מכילה תיאורים שעשויים להוות טריגר לבעלי נטיות אובדניות

בבית העלמין האזרחי המסילה בעמק חפר, בשיאו של גל חום, האספלט בוער תחת רגליהם של האנשים העומדים בקבוצות קטנות שלפעמים מתערבבות. מישהו מביט על שני מיני-ואנים של חברה קדישא ושואל או עונה, "זה הם שם בפנים?".

השעה שבע בערב והטקס עומד להתחיל. קבוצת נשים קטנה מתקרבת אל שתי המכוניות. אחת מהן, אישה מבוגרת שעיניה פעורות מצער, אומרת: "חמש שנים לא ראיתי אותה". רוב הזמן היא מדברת בגאורגית, לפעמים ברוסית. נציג חברה קדישא פותח את דלתות הוואנים והאישה נבלעת בתוך אחד מהם. דממה, ואז "זאת לא היא, זאת לא היא!". כשהיא יוצאת החוצה, הנשים מקיפות אותה ומדברות אליה ברוך. היא לא מתנגדת יותר.

מובילים את העגלות אל מתחת לסככה. עליהן, עטופים בתכריכים, שוכבים זיו מטוׄשקה ונטלי בר, בני זוג ומוזיקאים שחמישה ימים קודם לכן שמו קץ לחייהם בדירתם בבאר שבע.

ערן צור: "עם זיו תמיד הרגשת שאתה בידיים בטוחות ויצירתיות מאוד. הוא היה אוונגרדיסט וגאון שראשו בשמיים. לא משנה כמה ג'וינטים ואלכוהול הריצו, הוא תמיד עשה את הכל עד הסוף"

כולם עומדים מסביב בדממה, מביטים באישה הקטנה שחגה מעל קווי המתאר של נטלי כמו ציפור שמקוננת על קן שנבזז בהיעדרה. "סלחי לנו. אנחנו אוהבים אותך".

למתים סופדות אלה גוטמן, מוזיקאית וחברה קרובה של מטושקה, והאחיינית שלו קיקי הורוביץ. הגברים מרימים את האלונקות והתהלוכה השקטה, רובה מוזיקאים ואנשי לילה, עושה את המסלול שלה אל מקום הקבורה. "רומיאו ויוליה", מכנה אותם האישה שבוכה על בתה. כשגופתו של מטושקה נטמנת באדמה, היא פותחת את התכריכים ומנשקת את פניה. גם אחיותיה של בר מנשקות אותה, מלטפות את ראשה. "תתעוררי, די כבר", אומרת אחת האחיות. "כמה את יפה", אומרת האם. 

הם נקברים ביחד, אחת על השני. בנה בן ה-26 של בר אוחז באת חפירה ואמה פונה לקהל ברוסית: "תודה רבה לכם שבאתם. אהבנו את זיו מאוד". 

אבנים קטנות וזרי פרחים מונחים על הקבר המשותף. נמרוד קציר, מוזיקאי וחבר ותיק, מניח קופסת קממבר על האדמה. "זיו אהב גבינות יותר מאבנים", הוא אומר. 

"כששמעתי על מה שקרה, התגובה הראשונה שלי הייתה קרה וצינית. אמרתי שאם יש זוג אחד שהכי פחות מפתיע אותי שעשה דבר כזה ביחד - אלה זיו ונטלי", יאמר למחרת אסף אמדורסקי, שהיה שותף לנשיאת חברו המת אל מקום קבורתו. "אבל אחר כך הרגשות והזיכרונות צפו, ואני לא רוצה להבין את האקט הזה, לא מוכן לקבל את זה. אני כועס ואני מאוכזב ואני חולק על זה".

יותם אבני: "אני מחפש את הזווית הרומנטית בסיפור שלהם, חלום שלי למצוא מישהי להתאבד איתה, הכי רומיאו ויוליה. אבל כחבר כואב לי"

המעשה שאמדורסקי מסרב לקבל התגלה ביום חמישי ה-14.5, כשעוברת אורח זיהתה משהו מטריד בחלון דירתם של בני הזוג והזעיקה משטרה. מטושקה (49) ובר (48) נמצאו ללא רוח חיים. הממצאים בזירה מעידים שהשניים בלעו ביחד כדורים והלכו לישון. כעבור מספר שעות התעוררה בר ומצאה את מטושקה מת לצדה. לבדה היא החליטה לסיים את חייה ואת הייסורים שעברו שניהם, סגורים בתוך הדירה בבאר שבע, הולכים ומתכנסים אל תוך עצמם. שבוע עבר מאז, ואיש אינו יודע מה בדיוק הביא אותם לייאוש הגדול הזה. אולי זאת פשוט לא השאלה הנכונה.

הוא הצליח לייצר רעש שמעורר רגש

לפני מעט יותר מחודשיים פגש אותם בפעם האחרונה דויד פרץ, מוזיקאי וחבר נעורים של זיו. הם נתקלו זה באלו על הרציף בתחנת הרכבת בתל אביב ואחר כך חלקו קרון. זה היה זמן קצר לפני התפרצות הקורונה.

"התקשורת ביניהם נראתה קיצונית, כאילו משהו לא טוב שם", אומר פרץ השבוע. "משהו בדינמיקה הרגיש כאילו הם שמו את עצמם בתוך בועה ולא רצו לצאת ממנה. הם היו בדיאלוג פנימי שהתחיל הרבה קודם והיה ברור שיימשך הרבה אחרי שהם ירדו מהרכבת. בקרון היא הסתכלה החוצה מהחלון והוא בשפת הגוף שלו יצא לעברה, אבל היא הייתה בתוך העולם שלה. זאת לא הייתה עצבות מינורית, אלא כאילו משהו כבד ועמוק אוחז בה. בהתחלה חשבתי שהם רבו, אבל זה לא היה זה. היה שם משהו לא פתור, ענן שהולך איתם. כשנפרדנו אמרתי לו, 'זיו, בוא ניפגש, נעשה משהו', והוא עשה עם הראש 'כן' קטן ועצוב וכל כך ולא משכנע שהיה ברור שזה לא יקרה אף פעם".

עולם קטן משלהם היה להם מרגע שהכירו בשנת 2005. זיו מטושקה כבר היה אז דמות מרכזית בעולם המוזיקה הישראלית, איש סאונד שאין שני לו בכישרון ובמקצוענות, כפי שמתאר כל מי שעבד איתו. היה בו משהו סגפני, מסתפק במועט, נווד נצחי שבילה אינספור לילות על ספות של חברים. הוא עבד ללא הרף, עם השמות הכי גדולים - אמנים כמו אמדורסקי, ערן צור, אביתר בנאי, ברי סחרוף, שלמה ארצי ואיגי וקסמן - ולימד בבית הספר Muzik מול כיתות מלאות עד אפס מקום, אבל מעולם לא חי חיי רווחה. רחוק מזה.

אסף אמדורסקי: "התגובה הראשונה שלי הייתה קרה, חשבתי שאם יש זוג שהכי פחות מפתיע אותי שעשה דבר כזה ביחד - אלה זיו ונטלי. אבל אחר כך הרגשות והזיכרונות צפו"

"זיו הוא אגדה. אם הייתה ניתנת לו ההזדמנות הוא היה יכול לעשות עיצוב סאונד לסרטים בהוליווד או מוזיקה לסרטים", אומר עמרי אנגל, מוזיקאי וחבר קרוב שיצר עם מטושקה. "אבל להיות מוכשר זה לא מספיק, צריך גם לדעת לשווק את עצמך, ואני לא יודע כמה באמת הוא היה מסופק מהבחינה הזאת של הצלחה או פרסום".

מטושקה נולד בהונגריה, שם למד פסנתר ומוזיקה קלאסית. כשהיה בן שבע קנה לו אביו אורגן בסיסי, לא הרבה יותר מצעצוע, אבל זה הספיק כדי להפוך את הצליל האלקטרוני לאהבה הגדולה האחרת של חייו. 

מטושקה היה נער כשעלה לישראל עם הוריו ואחותו. המשפחה התיישבה בבאר שבע, שם הכירה אותו אלה גוטמן – כיום שדרנית ותקליטנית מהוותיקות והמובילות בארץ - כשהיה בן 21. "נכנסתי לחנות דיסקים שהוא עבד בה וראיתי אותו עם חולצה של איזו להקת רוק כבד", היא נזכרת. "הוא שאל אותי איך אפשר לעזור ואמרתי ביוהרה, 'בטח אין פה את המוזיקה שאני מחפשת, בכל זאת באר שבע'. חיפשתי טראנס והוא אמר שבאמת אין אבל יש טכנו, ומיד נהיה בינינו חיבור. הפכנו לחברים בנפש, אחים תאומים שאוהבים אותם דברים ויש להם אותן השאיפות. אחרי כמה ימים קפצתי אליו הביתה. החדר היה מלא במחשבים וחלקי מחשבים, הוא תמיד פירק כל מכשיר שרק אפשר כדי לראות אם אפשר להוציא ממנו סאונד יותר טוב. הוא היה חולם איזה צליל בלילה ואז יושב 72 שעות באולפן, מפרק מקלדת ומחווט אותה מחדש רק כדי להפיק אותו. והוא היה מצליח". 

באמצע שנות ה-20 לחייו עבר מטושקה לתל אביב והקריירה שלו החלה להמריא. "הוא הפך להיות מפיק הסאונד הכי מבוקש בארץ, אבל תמיד הסתפק במועט. לא בקטע נזירי, אלא כי העשייה כל כך מילאה אותו שהוא לא חיפש הון בשביל להיות מאושר", אומרת גוטמן. 

"עם זיו תמיד הרגשת שאתה בידיים בטוחות ויצירתיות מאוד", אומר ערן צור. "הוא היה אוונגרדיסט עם רעיונות מלאי יופי, טעם מאוד ספציפי ומינימליסטי מאוד, ומצד שני גאון שראשו בשמיים. לא משנה כמה ג'וינטים ואלכוהול הריצו, הוא תמיד עשה את הכל עד הסוף".

אמדורסקי: "כשעשיתי את 'מנועים שקטים' נתקעתי עם שלושה-ארבעה שירים שלא הצלחתי לפתח והם היו חשובים מאוד כדי להשלים את התמונה הסיפורית של האלבום, אז פניתי לזיו ואמרתי לו שאני רוצה שהוא יכניס לאלבום את מה שהוא מחפש ולא את מה שאני מחפש. הוא יצר סאונדים, ראיתי אותו עובד עם סאמפלר שיש גם לי והוא הוציא ממנו דברים שלא ידעתי שאפשר. נגיד, הוא יצר צליל כזה של מנוע של מכונת כביסה מקולקלת. הוא הצליח לייצר רעש שמעורר רגש".

היא הייתה מגנט לאנשים

בתחילת העשור שעבר ניסה מטושקה את מזלו בניו יורק, אליה טס עם מי שהייתה אז זוגתו. בסופו של דבר חזר לישראל לבדו לאחר תקופה קשה כלכלית וזוגית. בשנת 2005 עזב לרגע לברלין, אבל כעבור ארבעה ימים צלצל אל חברו הטוב, המפיק המוזיקלי דורון פלסקוב. "הוא אמר 'אין פה כלום. אני חוזר", מספר פלסקוב. "אספתי אותו משדה התעופה, משם נסענו אליי והוא נשאר לגור אצלי שנה".

אלה גוטמן: "אני רוצה לזכור שזיו הספיק להגשים את החלומות שהיו לו, את כולם, למעט הפן הכלכלי. אני רוצה להישאר עם זה שהוא בא מכלום והשאיר מורשת"

הם עבדו ביחד ובלילות הופיעו במועדונים. באחד מאותם לילות הוא פגש את  בר. "היא הייתה חלק מהסצנה של הלילה, ערב אחד הם נפגשו וזה היה מיידי וטוטאלי", נזכר פלסקוב. "זיו היה מאושר כמו שלא ראיתי אותו אף פעם. הם היו כל העולם אחד בשביל השנייה, אנשים מאוד בודדים במהות, תמיד שניים נגד העולם. היא הייתה מאוד אקסצנטרית ואוונגרדית, מלאת סטייל. אבל היא גם הייתה דוקרת, כל כך חריפה שלפעמים הייתי אומר לעצמי, איך יש לה אומץ להגיד את הדברים האלה. היא תמיד אמרה את האמת הקרה בפנים. מצד שני, היה נורא כיף איתה".

היא נולדה בטביליסי, כיום גאורגיה, אז גרוזיה, אחת משלוש בנות של אמה ובעלה הראשון. בילדותה ניגנה בפסנתר ורקדה בלט; לא הרבה מעבר לזה ידוע למכריה על ילדותה ונעוריה. היא לא אהבה לדבר על זה.

בשנות ה-90 נפטר אביה והמשפחה עלתה לישראל. בר הייתה אז בהריון לאחר זוגיות קצרה עם גבר שנשאר בגאורגיה. בחודשים הראשונים שלה בארץ עבדה במפעל בקיבוץ. בנה נולד כשהייתה בת 21.

"בסוף שנות ה-90 התחיל בישראל גל של מוזיקה אלקטרונית, פרוגרסיב, האוס. נטלי ואני חלקנו תשוקה למוזיקה הזאת וזה מאוד חיבר בינינו", מספרת המפיקה המוזיקלית אַרְיָה, 45, חברתה הקרובה של בר עד לפני כעשור. "עבדנו בכל מיני מועדונים בקידום אירועים, חילקנו פלאיירים, לקחנו מיילים מאנשים, שמרנו איתם על קשר. היא הייתה מגנט לאנשים, מאוד דברנית, מאוד מעניינת, לא פשוטה ומאוד לא בנאלית. היא הייתה מלאת ידע, תולעת ספרים. באותן שנים היא תמיד הייתה מוקפת באנשים, ואני לא בטוחה שעשה לה טוב להיות מבודדת כפי שקרה בהמשך".

בתחילת העשור שעבר שכרו בר, אריה וחברה נוספת דירה בתל אביב. לפעמים היה בנה של בר ישן שם, אבל מי שגידלה אותו הייתה סבתו. האימהות שלה הייתה לא שגרתית, וכך גם הזוגיות שלה. "היא לא האמינה באהבה", ממשיכה אריה. "כשהיא וזיו הכירו זאת הייתה הפתעה בשביל שניהם, היא הרגישה לראשונה משהו שהיא בכלל לא האמינה שקיים וזה השפיע עליה עמוקות. הייתה ביניהם אהבה ענקית, אני לא זוכרת שהם נפרדו ליותר משבוע".

עמרי אנגל: "הם היו ממש ישות אחת, תמיד הרגשתי וראיתי את זה".

אמדורסקי: "הקשר שלהם היה מאד חזק, אינטנסיבי, חיובי. הייתה לו השפעה מאד טובה עליה ולה עליו. הוא אהב אותה וזה ניכר בשפת הגוף, באופן שבו הוא דיבר עליה, אליה, על ידה, איך שהיא דיברה עליו".

נמרוד קציר: "הוא היה דמות צללים בתעשייה, אבל דמות בולטת, והיא בחורה צנועה שלא דחפה את עצמה ולא התבלטה, אבל כשזיו היה שם לב שלא מתייחסים אליה, הוא היה מתייצב לידה. והוא תמיד דיבר ב'נטי ואני'. לא ראיתי בני אדם אוהבים ככה".

צור: "הייתה ביניהם הרגשה של סימביוזה. כשעבדתי עם זיו היא תמיד הייתה מגיעה לכל ההופעות, תומכת בו, יפהפייה בהירת עור עם שיער שחור, גותית. שניהם נראו כמו אנשים שיודעים ורואים יותר ממה שהם אומרים".

דורון פלסקוב: "ערב אחד הם נפגשו וזה היה מיידי וטוטאלי. זיו היה מאושר כמו שלא ראיתי אותו אף פעם. הם היו כל העולם אחד בשביל השנייה"

אריה: "הבעיה היא שהמפגש ביניהם, אנשים מדהימים כל אחד בפני עצמו, היווה גם את הבסיס לדיכאון של נטלי. אני חושבת שהם היו טריגרים אחד לשני. כשהם התאהבו, כל הסביבה נהייתה מיותרת. אנשים שהיא עזרה להם, שהעריכו אותה, נעשו מיותרים בשבילה. הם יצרו עולם משלהם. בהתחלה הייתה אהבה ותכניות והם חיו בתל אביב, אבל לאט לאט זה כבה".

המחשבה השנייה שלי הייתה "מי הבא בתור"

בשנת 2010 הם הקימו את ההרכב Re-Arbeiten. זה היה הרעיון של בר, שדחפה את מטושקה ליצור מוזיקה משלו. היא עצמה לא הייתה מוזיקאית מקצועית, אבל  למדה מתוך צפייה בעבודה שלו. הם החלו להופיע ביחד במועדון "הבלוק", מנגנים לייב מוזיקה אוונגרדית אפלה עם מכונת תופים וסינתיסייזרים. "הם הופתעו בכל פעם שהזמנו אותם, כי המוזיקה שלהם הייתה לא מסחרית בעליל", אומר ירון טראקס, הבעלים של הבלוק.

אריה: "הקשר שלנו התנתק בשנה ההיא. כשההרכב נולד הם נכנסו לאיזו מטאפיזיקה שרק הם הבינו, ולדעתי כבר אז התחילה ההסתגרות. היא חוותה דיכאונות ודחתה כל ניסיון לעזרה. ראיתי שאני לא יכולה לעשות שום דבר, וכמו חברים אחרים שלה תפסתי מרחק. זה לא הפרויקט עצמו שגרם לזה. יש פה הרבה מרכיבים". 

ב-2017 נסגר בית הספר Muzik, ומקור פרנסה מרכזי של מטושקה נעלם. אף אחד לא יודע לומר אם וממה התפרנסה נטלי. "בשנה האחרונה יצא שפגשתי אותם הרבה, והייתה תחושה של תסכול מצד זיו, כאילו 'אני לא איפה שאני אמור להיות'", אומר דויד פרץ. "בנאדם שעבד עם אמדורסקי, מה הבעיה שלו למצוא עבודה? אבל הוא לא ידע להציע, לדחוף, ונראה שמשהו בו התמלא בקדרות קיצונית. נטלי באותו זמן נראתה מנותקת, זיו ואני היינו מדברים על ציוד ומוזיקה והיא הייתה ליד, אבל בעולמה".

כשאביו המבוגר של מטושקה חלה, הם עזבו את תל אביב ועברו לגור לידו בבאר שבע. בחודש מרץ, ימים לפני התפרצות הקורונה בישראל, האב נפטר. קיקי הורוביץ, האחיינית, הבחינה אז במשהו מטריד בעיניו של הדוד שלה. "עמדנו בבית העלמין בלוויה של סבא", כתבה בדף הפייסבוק שלה למחרת הלווייתם של השניים. "לא הורדתי ממך את העיניים, הבנתי שמשהו קורה לך וידעתי שזה לא ביטוי של אבל אלא יותר מזה. מאותו יום חשבתי עליך בלי הפסקה, גם בלילות וגם בימים, אבל לא אמרתי כלום".

לאחר מות האב החלו להופיע חולי קורונה ראשונים. בתוך ימים הוטלו הגבלות על המשק ואנשי התרבות והאמנות היו מהראשונים שנפגעו. כעת הם מסתמנים כאחרונים שיזכו לחזור לשגרה. קציר: "שמרתי עם זיו ונטלי על קשר שהלך ופחת כשהם עברו לבאר שבע, אבל אם אני מחבר את הדברים, היה תהליך שבו הם הלכו ונסגרו שם. לנטי הייתה דרך מורבידית, אפלה וטרגית לראות את הדברים, אבל בצורה ספרותית. לא ידענו כמה מצבם חמור כלכלית. לפני כמה שבועות שאלתי על זה את זיו והוא נפנף את זה בהומור. שמעתי שהוא התחיל לגבות תשלום מראש על שיעורי מוזיקה, אבל מאז שאני מכיר אותו הוא כל הזמן סרב לקבל תשלום על עבודה. הוא היה אומר 'עזוב, תזמין אותי לחומוס'".

פלסקוב: "אחרי ההלם הראשוני, המחשבה השנייה שלי כשהתבשרתי על מותם הייתה 'מי הבא בתור?'. אני יודע טוב מאוד כמה מוזיקאי ממוצע יכול להחזיק כלכלית. לאף אחד מהחברים שלי אין פנסיה, אני בעצמי שעובד ועסוק אהיה עם פנסיה של 1,800 שקל. המצב לא מאפשר לאנשים להיות שלושה-ארבעה חודשים בלי עבודה. אין לי מספיק איך לצרוח את הצעקה הזאת. אני כבר חודשיים אומר, אנשים יקפצו פה מהגגות".

עוד הספקנו לקבוע שיחת זום ליום ראשון

טבעי לחפש את הסיבה, את התשובה לשאלה למה, אבל מעשים אובדניים הם לעתים רחוקות תוצאה מובהקת של סיבה אחת. כל ניסיון למצוא בדיעבד הסבר חד משמעי חושף את המורכבות ואת המסתורין של הנפש.

מטושקה ובר תמיד היו זרים בישראל, שני מהגרים נצחיים, חסרי בית במובן העמוק. הוא דיבר בעברית משובחת עם מבטא כבד, היא העדיפה בכלל לדבר באנגלית. לא משנה כמה הצליחו בסצנת המוזיקה, התלישות הפנימית תמיד תהיה שם ונדמה שהרגישו בבית רק בתוך אותה בועה משותפת. בחודשים האחרונים הם לקחו צעד אחורה אל תוך האפלה, אבל תיאור של הבחירה המשותפת האחרונה שלהם כתולדה בלעדית של משבר כלכלי יחטא בשטחיות. כל מכריהם מדברים על מצב כלכלי קשה, חובות, עיקולים, אולי גם צו עיכוב יציאה מהארץ. אבל עולמם הפנימי של מתאבדים הוא תמיד מורכב יותר משורה בחשבון הבנק.

אמדורסקי: "זה לא מה שקרה עכשיו עם הקורונה, כי זה לא שקודם הם ידעו רווחה כלכלית. זיו היה נורא צנוע וחי עשורים של התכלבות. היה לי קשה לראות את זה".

קציר: "האובדן שלו אכזרי כי הוא לא מינה איזה יורש. עכשיו רואים כמה היד שלו הייתה בכל ולכולם הוא היה הסמכות העליונה, אין בן אדם אחר שבצורה עיוורת כל מילה שלו היא תורה".

פלסקוב: "זיו היה אדם קשוח שעשה לעצמו שם בכוחות עצמו. הוא חטף כאפות בחיים, גם משותפים ומאנשים שסמך עליהם, גם ממני לצערי, ומעולם לא הראה סימן של כעס או של אובדנות". 

גוטמן: "מפיק כמוהו בארה"ב, שעובד עם גדולי האמנים, הוא מולטי מיליונר. אבל אני לא יכולה להגיד שההתאבדות הזאת היא על רקע כלכלי. לזיו היו תקופות גרועות יותר. אני לא יודעת מה קרה שם".

אמדורסקי: "דווקא בשנים האחרונות הוא חווה אהבה של קהל. החבר'ה מהבלוק שמו אותו מול הקהל ואנשים עפו מהכישרון שלו, העבודה שלו עם נטלי זכתה לתהודה בינלאומית לא מבוטלת. דברים התחילו לקרות. אני לא מוצא תשובה". 

שלושה ימים לפני ההתאבדות דיברה גוטמן בטלפון עם חברה הטוב. "זיו נשמע מעולה, היינו אמורים לדבר על עבודה, אבל השיחה גלשה לאיזו שטות. עוד הספקנו לקבוע שנעשה שיחת זום ביום ראשון. אין לי הסברים למה שקרה. זה לא מסתדר לי". 

יממה לפני ששם קץ לחייו העלה מטושקה לערוץ שלו ב"סאונדקלאוד" מחווה לכבודו של פלוריאן שניידר, ממייסדי ההרכב קרפטוורק ומחשובי המוזיקאים האלקטרוניים שמת בתחילת החודש. "לפני חודשיים איבדתי את אבי הביולוגי בגיל 91 ולאחר מכן איבדתי את אבי הרוחני... הוא הסיבה שאני עושה את מה שאני עושה", כתב. 

גוטמן אומרת שלא הייתה שום סיבה לחשוב שמדובר בשעותיו האחרונות. "זה האדם הכי סבלני ביקום, הוא היה מסוגל להכיל 200 טלפונים ביום מאנשים שלא עובד להם משהו. בן אדם בסטייט אוף מיינד אובדני אין לו סבלנות לאנשים. אבל זה כבר לא משנה למה קרה מה שקרה, כי הוא לא כאן יותר ואני רוצה לזכור שהוא הספיק להגשים את החלומות שהיו לו, את כולם, למעט הפן הכלכלי. אני רוצה להישאר עם זה שהוא בא מכלום והשאיר מורשת".

יותם אבני, מוזיקאי וחבר קרוב: "אני עם הרבה רגשות אשם ובלבול. כל מי שהרגיש קרוב אליהם והיה רוצה לעזור להם מרגיש ככה. אני מחפש את הזווית הרומנטית בסיפור שלהם, חלום שלי למצוא מישהי להתאבד איתה, הכי רומיאו ויוליה. אבל כחבר כואב לי".

ביום שני ה-18 במאי נטמנו זיו מטושקה ונטלי בר בעמק חפר. אחד מהנוכחים שאל אם הם השאירו אחריהם מכתב, מסר, הסבר. מישהו אחר ענה שלא.