הרגע הכי מיוחד בהופעה של נצ'י נצ' מתרחש דווקא ב-20 השניות הראשונות שלה. זה רגע מיוחד שמתקיים מחוץ לעיניו הבוחנות של הקהל, שייך אך ורק לראפר ולמיקרופון. הלהקה מוכנה על הבמה, הפתיח של השיר הראשון כבר מתנגן ונצ'י עומד בצד הבמה כמו טורף סבלני. המבט שלו ממוקד בטרף, מעיניו נשקף הספוטלייט. הוא רכון מעט, רגל אחת כבר על המדרגות, רגל שנייה מספקת תנופה מאחור. הקהל כבר שואג את שמו, אבל הוא ממתין לרגע הנכון שבו ירחף מעל המדרגות ויזנק בתנועה אחת לעבר הבמה. לא יותר מחמישה צעדים, זה מספיק: הנה הוא משתנה כמו פרפר שבועט את דרכו מתוך הגולם, כמו ורד שמתפוצץ מבין חריצי הבטון. הנה נצ'י נצ'. אין זכר לרביד פלוטניק המופנם שהרגע עמד כאן למרגלות הבמה.
מרגע שהמילה הראשונה נוחתת על המיקרופון, ברור שזאת חיה משוחררת רסן. הקהל אולי לא שם לב להבדל, כי זה שינוי פנימי שמקרין החוצה כמו כוח על שמופעל בלחיצת כפתור. ראפ הוא לא ז'אנר שמניב פרפורמרים מרשימים במיוחד, אבל ההופעה הזאת היא חוויה יוצאת דופן. בעזרת הרכב מלא של נגנים ואנרגיה בלתי נדלית, הקהל מקבל שואו עם עיבודי במה מהודקים ומסע רגשי שלם - מהזינוק הבועט שבראשיתה, דרך שבריריות כאובה במהלכה ועד להתרה המשחררת של הסיום. פלוטניק לא מפסיק לנוע, לתקשר עם הקהל, לסחוב את המנעד הרגשי הכבד על כתפיו הרחבות לכל אורכו. בהתחשב במחיר שמופע כזה גובה מהאדם ששמו מודפס על הכרטיס, פלא שמספיקות לו 20 שניות כדי להכין את עצמו למעבר בין חול לקודש.
כמה, אהמ, טוב שבאת הביתה: פתח תקווה, 29.9
סיבוב ההופעות הנוכחי - 14 הופעות בשישה שבועות - החל בפתח תקווה, עיר ילדותו של פלוטניק ונושא חוזר ביצירה שלו. אין שום טעם או סיבה להתעכב כרגע על פנטזיית סיבוב ההופעות של הראפר האמריקאי עם האוטובוס היוקרתי, הג'אנק פוד והקוק בחדרי האמנים: ארץ ישראל מעולם לא סיפקה יותר מהגעה ברכב פרטי, סנדוויץ' טונה וכמה שכטות. בכל זאת, פתח תקווה. וזה לא שאשדוד, גבעת ברנר או חיפה – כולן יעדים להמשך הסיבוב - שונות במידה רבה. בסוף כל הופעה אפשר להתאפק עד הבית כדי ללכת לשירותים, ודי בזה כדי לנטרל את כל גינוני הטור שאתם מכירים מ"כמעט מפורסמים". אף גרופית לא מצטרפת לוואן, ואם באתם לשמוע על חיים של רוקסטאר, אז נצ'י נצ' מגיע לכל הופעה בגרביים ובכפכפים כי "זה משרה עלי בית". אל דאגה, עד שהוא יעלה לבמה הוא יחליף לזוג נעליים הגון.
בתור האדם המפורסם ביותר שיצא מאם המושבות מאז פנינה רוזנבלום, יש לו מערכת יחסים מורכבת עם המקום הזה. הוא עדיין גר בבית אביו בעיר – מצד אחד רווק בן 30, מצד שני בואו, רווק בפתח תקווה - אבל בחירתו לפתוח שם את הטור נראית יותר כמו מחווה של בן חוזר ופחות של תושב מצטיין. מתברר גם שהדרך למופע הזה לא הייתה פשוטה; העירייה לא ממש ששה לספק לפלוטניק אישורים להרים את שואו חלומותיו ("בלוק פארטי, נביא אורחים, יהיה בלגן") והוא נאלץ להסתפק ברחבת המוזיאון לאמנויות שבבית יד לבנים, מול כ-500 איש וטנק מחליד אחד.
"ראיתי פה פעם הופעה של סאבלימינל, בגיל 15", הוא מספר בחיוך משועשע. "שאלתי פעם את אהוד בנאי למה הוא ממשיך להופיע באוזןבר, והוא אמר לי: 'כי זה משאיר אותי בגובה העיניים עם הקהל, ומחזיר אותי אחורה'. הוא התחיל לנגן כמו הומלס בלונדון, ואם הוא היה יכול, הוא היה חוזר לנגן שם. אבל זה לא חוקי, אז הוא עושה הופעות קטנות כדי להזכיר את ההרגשה ההיא. יש אור במקומות הקטנים".
בעשור וחצי האחרונים חיפש פלוטניק את האור באינספור מקומות קטנים. ראיתי את זה בעצמי: התמזל מזלי לחזות בהתפתחות של נצ'י נצ' מנער שעולה לבמה עם תיק בית ספר לראפר מקצועי, זוכה פרס אלבום השנה של אקו"ם ובעל שיר השנה של גלגלצ לשנת תשע"ז. ראיתי אותו ממתין שעות בערבי מיקרופון פתוח וראיתי אותו מתארח אצל גיבוריו, מופיע מול שמונה אנשים במצפה רמון או מול אלפים באמפי שוני. ליוויתי אותו כעיתונאי, כמאזין ראפ וכחבר רחוק שחולק איתו אהבה להיפ-הופ ישראלי. זה עוזר לי לראות את הדרך הארוכה שעבר, על עמקיה ופסגותיה. כך למשל זיהיתי שבסיבוב ההופעות הזה הוא כבר לא צריך לצאת בחיפוש אחר שווארמה כנשנוש לפני הופעה: עכשיו יש ארגז סנדוויצ'ים. "יש כסף להביא אוכל מהבית", הוא מסביר. "זה סימן שהכל עובד לפי תכנית העל".
אתה תמיד עובד לפי תכניות-על?
"כן, עוד מילדות. התכנית הראשונה היתה להיות בטופ של הסצנה. לא עניין אותי להיות הכי גדול בארץ, רק בסצנה".
הבעיה בתכניות-על היא שאחרי שאתה מגשים אותן, מגיע החלום הבא.
"הגעתי לנחלה. אם זה יישאר ככה, אני מה זה מבסוט. תמיד י שאיפות ליותר, אבל אם היית אומר לי שעד סוף החיים יהיו הופעות בפאב באשדוד, מועדון בבאר שבע, רידינג, שוני פעם בכמה זמן - מה רע לי?".
זהו, נגמרו השאיפות? בזה אתה מסתפק?
"אז זהו, שבמוזיקה אף פעם לא יכול להיות מה שהיה עד עכשיו. אני גאה במה שהיה, זה אחלה, אבל עכשיו חייב להיות מטורף. אם זה לא קורה אז תדע שנכשלתי".
האלבום הבא כבר מעסיק אותו מאוד. הוא ניסה להסביר לי בהתלהבות סוחפת על מה הוא, אבל זה הצליח באופן חלקי בלבד. אין מה לעשות, הוא יודע להסביר את עצמו הכי טוב עם ביט מאחוריו. על כל פנים יש כבר טקסטים, חלק מההפקות כבר מוכנות והמפיק המוזיקלי איציק פצצתי (עומר מור), שעבד איתו על שני אלבומיו האחרונים, כבר מתאם את ההקלטות. זה אלבום שמסמן שינוי, התבגרות אם תרצו. לראיה, הוא בוחר לנטוש לראשונה את שם הבמה נצ'י נצ' ולהוציא את האלבום בשמו האמיתי. מצד שני, כל אלבום של נצ'י או של פלוטניק עד היום סימן שינוי.
אז מה נשתנה?
"יש לי יותר תקווה בנוגע למין האנושי מבעבר. זה כבר לא 'זין על הכל ואני אזיין את כולם'".
רגע לפני שהוא עולה לבמה בפתח תקווה, פלוטניק קורא ללהקה ולאנשי הצוות שלו לשים ידיים כמו קבוצת ספורט. "תו-דה על כל מה שנ-תת", הם קוראים ביחד ויוצאים למגרש.
ההופעה מתחילה קצת חורק: בערך חצי מהקהל מורכב ממעריצי נצ'י שזועקים כל מילה כאילו בוערת בעורקיהם, אבל החצי השני משולב ידיים ומהנהן לפי הקצב. רק באמצע ההופעה מצטרפים גם המהנהנים לשירת הלהיטים "כפרה שלי" ו"כל הזמן הזה". עד סוף ההופעה, הקהל - כל הקהל, מבני הנוער נלהבים שבשורות הראשונות ועד בני ה-30 המרוחקים מהבמה - שר בהתלהבות גם שירים שאינו בהכרח מכיר.
זאת בכלל תאונה, מסביר נצ'י. "ב'שפל וגאות' (אלבומו האחרון, מ-2017 – מ.ש) רציתי אלבום אפל ומורכב, אבל התכנית השתבשה לחלוטין. יצאה מכלל שליטה. 'כל הזמן הזה' ו'כפרה שלי' הצליחו מעבר למצופה, כל האלבום הצליח מעל למצופה. הדאחקה, 'כפרה שלי', נהייתה סינגל מוביל. זו דאחקה שאני גאה בה, אבל דאחקה. שיר פואטי, אבל סך הכל על סטוץ. הטקסטים שלי עדיין לא עומדים מול מוזיקאים ישראלים שאני מעריץ, ואני לא אומר את זה מתוך זלזול עצמי".
מה חסר לך כדי לעמוד ברף?
"לא יודע, אבל טוב שחסר לי. זה נותן לאן לשאוף".
אין דבר כזה נמוכה מדי: אשדוד, 2.10
תור ארוך מתפתל עד החניה של מתחם חוף הקשתות באשדוד. אנשים החלו להיאסף מחוץ לפאב "זה" כשעה לפני פתיחת הדלתות.
אני מזהה כמה נערות שהגיעו להופעה בפתח תקווה ונשארו עד סופה כדי לשוחח עם הראפר. הן זוכות לשמוע את הסאונד-צ'ק מבעד לדלתות, מנסות להגניב מבט כדי לראות אם נצ'י כבר הגיע. הוא בינתיים יושב בתוך הפאב המעוצב בסגנון מסבאה אמריקאית שהפך הערב לחדר אמנים. ההופעה תתקיים בחוץ, כי אין סיכוי ש-350 האנשים שקנו כרטיס יוכלו להיכנס לפאב הקטן.
כשנצ'י הופיע שם לפני מספר שנים, בסיבוב הראשון שלו, המצב היה מעט שונה. "היו 35 איש בקהל, אבל היה כיף. כיף להגיע למקום ולראות שיש קהל, אבל גם הטור ההוא היה משמעותי עבורי. התארחתי לראשונה אצל הדג נחש, ורק אז הבנתי למה הם לא אירחו אותי קודם. הרגשתי שכולם חייבים לי הכל, שאני עובד מספיק קשה, אבל הבנתי שאף אחד לא חייב לי כלום. האמת? פשוט לא הגיע לי. ורק כשהגיע לי קיבלתי את הבמה".
מיכאל שבלב, המכונה "שאבה", הוא המנהל שלו בחמש השנים האחרונות. כמו רוב הצוות שסביבו, פלוטניק הכיר את אותו כחבר לפני שלקח אותו כמנהל. שאבה הוא שילוב בין קור רוסי, זן סמוראי וגאנג'ה ג'מייקנית. טיפוס שממעט במילים, ואלו שבכל זאת יוצאות הן קצרות, חדות ומלוות בסיומת "ראסטה". הוא שומר על פלוטניק באינסטינקט אימהי, אם מפני עסקנים בפתח תקווה או מפני חיבוק הדוב של קהל המעריצים.
בסיום כל הופעה יוצא נצ'י אל המעריצים האדוקים עם שאבה ועם שגיא דהן, מנהל ההצגה שתפקידו לדאוג שהכל יתקתק. דהן הכיר את פלוטניק לפני יותר מעשור, כשעשה בעצמו ראפ תחת הכינוי "הפטרון". הוא גבר ענק, מזוקן וקירח, תמיד מגולח למשעי ("הוא פה שנתיים וזה מרגיש כאילו הוא איתנו מהתחלה. שחקן נשמה", אומר עליו פלוטניק). היכולת של דהן לגרום לחבורת טינאייג'רים לעמוד בתור והפאוצ' עם ההדפס הצבאי על כתפו מרמזים על עברו הלא כל כך רחוק כרס"ר משמעת בצה"ל.
נערות שראיתי גם בפתח תקווה מצטופפות בתקווה לסלפי. הן עומדות שם בסבלנות, ממתינות בקצה התור בתקווה שבלי הלחץ של מעריצים נוספים הן יזכו לעוד טיפת זמן עם איכות עם רבידוש. הוא דואג לתת תשומת לב לכל אחד, מביט בעיניים, מחבק בחום. נערה אחת פורצת בבכי כשהיא ניגשת לחיבוק והוא אומר לה בקול: "תבכי תבכי, גם אני בוכה". נערה נמוכה נעמדת על קצות אצבעותיה כדי להיראות גבוהה בסלפי ופלוטניק מעיר לה מיד: "למה את עושה את זה? הגובה שלך פיקס. את בדיוק בגובה שאת צריכה".
הוא נשמע הכי פתוח, אבל אולי זה מטעה. פלוטניק אמר לי מוקדם יותר: "ככל שצברתי יותר הכרה, ככה הסתגרתי כבן אדם. נהייתי סגור כי תשומת הלב לא נעימה. היא נעימה על הבמה, שזה הגשמת חלום, זה הדבר היחידי שקיים, אבל כל השאר - הראיונות, העניינים, השיגועים - אני לא מבין מה אנשים מוצאים בזה".
אתה לא רוצה אותה?
"אני לא מבואס כשמזהים אותי ברחוב, זה אחלה, אבל אני מבסוט כשלא מזהים. אני מרוצה כשאני יכול ללכת לאן שאני רוצה, כי זה שומר אותי במסלול רגיל. אני שואב מהחיים הנורמטיביים. לא רואה איך אני יוצר ממקום גבוה, וגם לא רואה את עצמי מאושר שם".
אתה חושש מהצלחה?
"אני פוחד ממה שההצלחה עושה. תמיד רציתי הכל ובגדול, להצליח ולשרוף את העולם, אבל כשאתה מגיע לשם אתה לומד שהכל שטויות. אין שם כלום. יש חברים, משפחה וקהל. מהצד נראה שיש המון מעבר לזה, אבל אין שום דבר. מקסימום אתה פוגש את קוטנר".
אחרי כל הזמן הזה אתה לא מרגיש מנצח?
"לא מזמן ישבתי אצל ידידה עם עוד שתי חברות שלה שאין להן מושג בהיפ הופ, והצלחתי להעביר להן את האג'נדה שלנו. הן הבינו, וזה הניצחון. שם אני רואה את סימני הגאולה הפרטית שלי: אני מנצח בזה שאני עושה ראפ לא רק לראפרים. אולי זה התסביך שלי, התסביך שלנו. קצת תסמונת האישה מוכה או תסמונת הראפר הישראלי. אנחנו מרגישים שאנחנו לא אמורים להצליח".
אחים גם יחד: גבעת ברנר, 6.10
כל ראפר רוצה להיות בפרונט ואין הרבה מקום על הבמה גם לאגו וגם לשותפים, אבל נצ'י נצ' הוא מקרה שונה. לעם ישראל לקחו שנים ללמוד שסאבלימינל זה ראפר ולא להקה, והגיע הזמן שיבינו שגם נצ'י נצ' זה בעצם סוג של להקה. אלה לא רק הנגנים המוכשרים (ניר דנן - גיטרה, רן רייטן - קלידים, ליהי אשל - בס, אלעד נדב - תופים) אלא גם שאבה והמפיק-ראפר שקל (אייל דוידי) והצלם ארתור והסאונדמן טלסי והתאורן ליאור ועובד הבמה משהלוי, שזה קיצור של משה לוי: כל אחד מהם הוא חלק מהדינמיקה בלהקה המדומיינת. לא סתם פלוטניק דואג להזכיר את כולם על הבמה; אני לא מכיר עוד אמן שמזכיר את עובד הבמה שלו בשיר, למעט אהוד בנאי. "כולם מחוברים לכולם, נוצרה קומונה", אומר פלוטניק. "כמו בשיר של טונה, 'הכל זה בצוות'. איך זה שאני לא כתבתי את השיר הזה? כמעט קעקעתי את המשפט הזה".
ההופעה מתקיימת במוצ"ש, בסך הכל יומיים אחרי שהופיעו באילת. חלק מאנשי הצוות מגיעים עייפים אחרי שנשארו למסיבה רצינית בדרום. אחסוך מכם את הפרטים הגרפיים, רק אגיד שהסיפורים כוללים הרבה עירום גברי. זה אחד הדברים המפתיעים ביותר בנוגע לחבורה שנאספה סביב נצ'י נצ': מדובר במפגן ההומו-ארוטיקה הכי לא צפוי בצד הזה של האירוויזיון. מרבצי הטסטוסטרון שהם חבריו של פלוטניק לא מפסיקים לחבק, לנשק, לפמפם, ללטף ולהטריד אחד את השני מינית בהסכמה.
"זה דבר טבעי שקרה לנו", מסביר נצ'י רגע לפני ששקל מתנפל עליו מאחור ומנשק לו את האוזן. זה מגע מבודח של חיבה אמיתית. "זה אני שהבאתי לחבר'ה את ההומו-ארוטיקה", מספר שקל, "בסופו של דבר זה התחיל לחזור אליי, אני שוטף כלים ושגיא נצמד אליי מאחור כאילו אני חברה שלו ולוחש לי 'מה הייתי עושה לך'. אני מלקק לרביד את האוזן, את הנחיר, התנשקתי עם כל מיני אנשים. יש עמוד מעריצים שכל התמונות בו זה שלי ושלו מתנשקים".
אבל מתברר שיש גם קו אדום יחיד. "שאבה לא במשחק בכלל, זה מחוץ לתחום. אף אחד לא מפמפם את שאבה", מבאר פלוטניק. "הוא רוסי מאוד גדול וקשוח וההומור שלנו מאוד פיזי, של נגיעות וליטופים. על שאבה אי אפשר לעשות את זה". שקל ממהר להכריז ש"מי שידחוף אצבע לתחת של שאבה, כל מה שיש לי אני נותן לו". אני רק מקווה ששאבה לא שומע.
כמה מכם ראו כמה מכם בלי בגדים?
נצ'י: "כולם ראו את כולם ערומים בצורה כזו או אחרת. זה כמו טירונות, הטירונות הכי כיפית שאתה יכול לדמיין".
זה לא מתנגש כשאנשים שאתה עובד איתם הם גם החברים הכי קרובים שלך?
"להפך, יש לנו דינמיקה שאני יכול להגיד כל דבר בכל רגע נתון. מי שנכנס יכול להיות מובך מרוב שיש שיחות לא ציניות, וכשהציניות נגמרת יש הרבה אמיתות. הם גם לא יס-מנים, להפך, הם מכסחים אותי בביקורת. יגידו לי את הדברים שאני הכי לא רוצה לשמוע, אבל זאת תהיה האמת. היום, בגיל 30, אני יודע שהיה לי חסך גדול בהרגשת השייכות הזו. תחשוב על סיטואציה שכל החבר'ה שלך עובדים איתך. זה הכי אדיר שיכול להיות".
כולם בשביל אחד: חיפה, 11.10
זאת ההופעה האחרונה שאני מצטרף אליה. הצוות נוסע במיניוואן, אני מגיע לבית של שאבה בדרום תל אביב ורביד מיד מזנק עליי בניסיון נוסף להסביר לי (ואולי גם לעצמו) מה הוא רוצה מהאלבום הבא: "הוא מדבר על ההתמודדות שלי עם זה שהתכנית יצאה מכלל שליטה. הוא עוסק ביחסי אהבה-שנאה, אהבה להגשמה עצמית ולקהל ושנאה לתשומת הלב המיותרת. אני יושב עכשיו מול הטקסטים ורואה שזה נהיה מוטיב ממש משמעותי. זה פשוט דבר שאני מקיא החוצה, אז זה הסיפור שאני רוצה לספר".
הצוות מתאסף בוואן והדיאלוגים הצולבים נמשכים. אפשר לתפוס רק קטעי שיחה. "שתי חפיסות הוא העלים לי שבוע שעבר", אומר נצ'י. "באתי עם שתי חפיסות מהבית, איפה הם שאבה? ככה הוא גונב אותי. יש מנהלים שגונבים כסף כמו לזהבה בן, שאבה גונב אותי בטבק". שגיא מעביר עוגיות וסנדוויצ'ים, אלעד מהמהם את הביץ' בויז מאחורה. ברדיו מתחיל להתנגן "למה לא עכשיו" של טונה. כל החברים מתחילים לשיר בקול עם הרדיו, למרות שבעוד דקה ייכנס למיניוואן מפיק השיר, ניר. שגיא מסתכל לאחור בחיוך ואז שולח יד ממזרית לעבר איבר מיני. "מתנ'שה יכול להיות חלק, הנה הוא איתנו", הוא מוסיף. רגע לפני שיעלה לטרוף את במת ה"וונדרבר", פלוטניק יקרא ללהקה ולאנשי הצוות לשים ידיים כמו קבוצת ספורט. הוא יסמן לי עם יד ומבט להצטרף. "תו-דה על כל מה שנ-תת".
שקל יורד מהבמה אחרי שחימם כהוגן את חיפה ומביא חיבוק לנצ'י. הלהקה שלו מוכנה על הבמה ונצ'י כבר עומד בצד כמו טורף סבלני. זאת הפעם הרביעית שאני רואה את טקס 20 השניות, אבל הפעם אני רואה הרבה יותר. אני רואה את שגיא שעומד לידו ומוודא שהכל מתוקתק, את הצלם ארתור לנדה מזנק לפינת החדר כדי לתפוס זווית צילום טובה, את שאבה מביט מאחור במבט של הורה גאה ומודאג. אני רואה שבלעדיהם, נצ'י לא היה יכול לעמוד שם. כמו בהארת אסיד, אני לא רואה את העץ אלא את השורשים, את הדשן.
ברגע השקט ביותר בהופעה, שיא רגשי שמגיע עם סיום השיר החשוף "בדיוק כמו שאני", אני רואה את הבנות מפתח תקווה (שבעצם ראיתי גם בהופעות באשדוד ובגבעת ברנר). אני מניח שגם היום הן הגיעו ראשונות כדי לתפוס את הנקודה שמול הבמה. "זה ילדים שהכירו בהופעות", סיפר לי עליהן רביד באחת ההופעות. "זה הורס, אושר שאין כדוגמתו". אחת מהן מתחילה לבכות כשנצ'י מגיע לשורות האחרונות של השיר: "זה לא היעד, זה הדרך. יש לי דלק, יש כיוון", חברה שלה מחזיקה לה את היד. "כבר לא חולם להיות המלך, לא חולם להיות כלום. רק להיות עצמי". הכל זה בצוות.
המשך הטור של נצ'י נצ': 19.10 פאב הפינה, חמדיה; 20.10 בריכת המושב, טל שחר; 25.10, ברלה - להבות חביבה; 27.10 ברקה, באר שבע; 1+2.11, פאב הפטריה, קיבוץ דן; 2.11 בית המרזח, רמת ישי; 10.11 רידינג 3, תל אביב