שירה גבריאלוב עלתה לכותרות לפני שלושה חודשים, כאשר הודחה מהתוכנית "אמריקן איידול". במשך חודשים ארוכים לא שמענו עליה או ממנה, ולפתע היא צצה בפריים טיים האמריקני. בזמן שבני הדור שלה מנסים כוחם בתוכניות מקומיות כמו "כוכב נולד" ו"דה ווייס" ישראל - גבריאלוב, 24, הלכה ישר על הגרסה האמריקנית, ושרה לעיניהם הבחונות של מריה קארי, ניקי מינאז' ורנדי ג'קסון המיתולוגי. היא אומנם נשרה, והנפילה שלה הדהדה עד לפה, אבל היא היתה שם, על המסך בארצות הברית, בזמן צפיית שיא, הישג שבשנים האחרונות שמור לאנשים כמו ראש הממשלה נתניהו ובר רפאלי.
וזה אולי המאפיין הגדול ביותר של הקריירה של גבריאלוב מאז שהחלה לפני 9 שנים, כאשר היתה בת 15. היא מפציעה, נעלמת, ואז חוזרת ביותר גדול - בדרך כלל דרך חו"ל. התקשורת בארץ מתעניינת בה בהקשרים של אביה, מיקי גבריאלוב, או האקס, הראפר איזי, אבל גם כיום, אחרי שהתאוששה מהטראומה של "אמריקן איידול", וכמו שלא ויתרה באודישן וחזרה חזרה כדי לדבר עם השופטים - גבריאלוב לא מוותרת בקלות, ובימים אלה היא ממשיכה לנהל את עיקר הקריירה של בין ניו יורק ללוס אנג'לס.
"אני גרה בניו יורק ומדי פעם קופצת להקלטות בלוס אנג'לס, גם היתה לי שם הופעה ביום העצמאות, משם המשכתי להופעה ב'סאבקולצ'ר' בניו יורק, מועדון בסגנון זאפה עם שולחנות שנמצא ברחוב בליקר. אני מופיעה עם שירים בעברית והאנגלית, כי הקהל מעורבב ישראלים ואמריקנים. אז הם שומעים ממני את 'Crazy' ואת 'Don't Just Walk On By'. ואני כבר עובדת על אלבום חדש עם שירים שכתבתי, רובם בז'אנר של פופ-רוק-ג'אז-פולק מעורבב".
"חזרתי כדי לבקש הסבר, כדי שאולי יגידו 'עשינו טעות'"
בואי נחזור רגע אחורה, איך הגעת ל"אמריקן איידול"?
"אני מאמינה שאסור להתבייש וצריך לנסות. החלטתי שאני לא מפחדת והולכת לשבת בתור לאודישנים כמו כל הנבחנים. באודישנים התמזל מזלי ואהבו אותי והעבירו אותי שלבים. היו שמונה אודישנים, והשיר הראשון ששודר מול השופטים היה א-קפלה של 'Valery' של איימי ווינהאוס. פה מגיע העניין שאם לא תצא מהבושה - לא תעביר את כל האנרגיות שלך לשופטים. עבדתי בבית על איך לצאת מזה".
ואז הגעת לשלב הבעייתי.
"עברתי גם את השלב השני של הסולואים, שרתי שם אלביס. בשלב השלישי, בקבוצות, שם נפלתי עם " somebody that i used to know". כמובן שלא הראו את כל מה שהיה שם. בסדר גמור, אין לי חרטות. עבדתי קשה על השיר ,לימדתי את האחרות קולות, עבדנו כל הלילה, למדנו העמדה וכוריאוגרפיה. נתנו לנו את השיר ב-11 בלילה ובחמש בבוקר כבר היה צריך להיות שיר מוכן. זה מאוד קשה, תהליך לא פשוט, והקבוצה עשתה כל מה שהיתה יכולה, נתנו מאה אחוז וזה בסדר שהשופטים לא התחברו למה שעשינו. בסוף הקטע מריה קארי נתנה לי מחמאה שאני מתוקה ושטוב שלא הלכתי על הקטע הסקסי והראיתי שאני יכולה להשתטות. כשהדיחו את הקבוצה הופתענו, אני הופתעתי, כי לי דווקא החמיאו".
Hollywood Week, Female 7th Group ~ American... by HumanSlinky
וחזרת לדבר עם השופטים.
"באתי חזרה כדי לבקש הסבר, כדי שאולי יגידו 'עשינו טעות'. ביקשתי הסבר אחרי שהגעתי עד לפה ואני חושבת שהשופטים הבינו את הצעד. לא היה כאן ביג סורפרייז - נכנסתי ושאלתי. הם היו לחוצים בזמן והתגובה שלהם היתה מזלזלת, אבל קיבלתי הרבה כאלה בחיים שלי, ואני לא במקום של להיפגע ולקחת ללב אין לזה זמן צריך לרוץ קדימה. אז רנדי ג'קסון לא אהב את הביצוע, וואו. זה בקטנה, לא קרה כלום. אז הוא לא אהב - זכותו לגמרי. החיים הובילו אותי לפתח שריון. צריך שריון, זה חשוב במקצוע הזה. הייתי חייבת לחזור בשביל עצמי. אם לא הייתי חוזרת חזרה היום הייתי מרגישה שלא עשיתי כל מה שיכולתי וזה משהו שמגיל צעיר החלטתי שלא יקרה. זו תכונת אופי מאוד דומיננטית שלי - לא לוותר. בעיני אם אין לי את זה - לא אהיה במקצוע".
המהלך שלך התפרש כ"חוצפה ישראלית" שהיא לא תמיד חיובית.
"זה עניין של תפיסה. קיבלתי ביקורות תומכות. כשחזרתי ארץ עצרו אותי ברחוב ואמרו שישראלים לא מוותרים. היו כאלה שאמרו שאני חוצפנית ואחרים אהבו ונתנו לי גיבוי. הסביבה שלי תומכת בצעד שעשיתי. זה בסדר שהרבה לא מסכימים איתי. דברים לא נעשו בצורה חוצפנית. נתנו לי לחזור, לא התפרצתי פנימה. גם אחרי שיצאתי משם לא איבדתי את החיוביות שלי, והתוכנית פתחה לי דברים טובים. למרות שזה יחסית קצר, חוויתי חוויות שלא הייתי חווה בשום צורה אחרת. הוזמנתי להרבה הופעות".
"מריה קארי וניקי מינאז' החמיאו לי, אבל הורידו בעריכה"
השופטים ניצלו את החולשה שלך, ירדו עליך.
"מראש אתה נמצא במקום חלש. לעמוד בתור עם עשרות אלפי בדרך לתוכנית - אתה לא במקום חזק, אתה לא מדונה. אבל לא צריך לרחם עלי, אני אחיה עם זה. בסך הכל אמרו 'לא אהבנו את הביצוע'. רנדי התכסח ואמר 'לא אהבנו לא היה טוב'. ניקי מינאז' אמרה 'אנחנו אוהבים אותך, אוהבים מה שעשית עד עכשיו, את מכירה את המקצוע'. מריה קארי אמרה משהו חמוד - שזה לא דיסק ראשון שלי ושאני יכולה לעשות הרבה. אבל זה היה ערוך, השיחה היתה ערוכה, זה ריאליטי וככה זה. כדמות שהם יוצרים לקחתי בחשבון שדברים ייצאו מהקשרם. לא שעשיתי משהו נוראי או עשיתי משהו רע. ואם היו אומרים שאני חרא של זמרת - לא צריך להתייחס. אני לא מתרגשת מזה הרבה. זמרות גדולות ממני שרות פחות טוב בלייב וזה בסדר".
את מבינה למה לא הלך לך? את יותר טובה ממה שעשית שם?
"אי אפשר לדעת. אני כבר לא חושבת על זה. אין מה להיתקע ולהתחרט. זה הכי טוב שיכולתי לעשות באותו זמן. לא הראו את כל מה ששרתי - המופע והשיר - הראו חתיכות קטנות כדי להראות סלסול שלא התאים. לא הראו מי בנה את זה בלילה, שניגנתי כל הלילה את השיר. וזה בסדר, אני לא חיה את הקטע של אולי הייתי יכולה לעשות יותר טוב. ברור שהיתי יכולה. רובם שהיו באודישן הזה זו לא פעם ראשונה שלהם. ככל שתשתפשף תגיע יותר טוב. אם אריץ את הסרט בראש מספק פעמים אני אמצע מה קרה. זה לא קשור לזיוף. לא העיפו אותי כי זייפתי או כי לא ידעתי את המילים. העבירו שם זייפנים שכתבו מילים על היד.
נראה היה שאת ושתי בנות אחרות עושות שם חרם על הבת הרביעית.
"לא עשינו עליה שום חרם. היא ישבה לידי באודישנים, חברה שלי. היא היתה בת זוג שלי בריקודים, שרתי אליה והיא שרה אלי. היא נעלמה כי לא ישנו בלילה. ואז אחת מבנות הקבוצה, ילדה בת 16, התבטאה לא בסדר, יצא לה משהו לא טוב. היא אמרה שההיא נעלמה. בסדר, זה פיצ'פקס. לא הראו שנתנו ל-70 בנות 3 חדרים להתאמן בהם ושיש רק פסנתר אחד שיוצר מריבות. לא מראים מה שלא רוצים. אף אחד לא החרים אף אחד. היתה קבוצה נחמדה, אהבתי אותן, היא עזרה לי לזכור את המילים והרגשתי לא נוח כשהן דיברו למצלמה, הסתכלתי על הידיים. גם היא ראתה מה אמרו עליה היא לא נעלבה. היא בת 28 לא ילדה קטנה. אז בת 16 אמרה עליה שהיא נעלמת, וחמש דקות אחרי זה שרנו שוב והיינו כמו משפחה".
"אני מתפרנסת ממוזיקה, מחזיקה את עצמי בניו יורק"
תנסי שוב ריאליטי?
"עוד לא החלטתי, אני לא יודעת להגיד לך. זו חוויה לא פשוטה, אני צריכה לחשוב על זה. בארץ אין סיכוי. 'כוכב נולד' הראשון יצא כשהייתי בת 15, נורא רציתי אבל הורים שלי לא הסכימו כי זו תחרות והם לא דוגלים בזה, פוחדים שאפגע. אני גם הייתי כבר חתומה באן אמ סי מגיל 15 והחוקים של 'כוכב נולד' אומרים שאתה לא יכול להיות חתום באף חברה בשביל להיות בתוכנית. כך שגם אם מאוד רציתי לא יכולתי. בארצות הברית אני לבד, לא חתומה באף חברה ,לא הוצאתי פה כלום. אני כמו כל אחד אחר שמחכה בתור. בארץ מה הטעם? הוצאתי כבר ני דיסקים, אז אתפוס למישהו מקום?".
ו"דה ווייס"?
"הרבה חברים שלי הלכו לשם. זה התחיל בארץ כשהייתי כאן, הציעו לי לבוא לשתי העונות, אבל אני לא גרה בארץ. בעיני זו אחלה תוכנית שמתאימה לי יותר מ'אמריקן איידול' כי יש יותר ביטוי עצמי. צפיתי רק בגרסה הישראלית שנראית מעניינת. אם הייתי גרה בארץ יש סיכוי טוב שהייתי הולכת לזה".
"אני לא אגיד לא לחוזה. בינתיים אני מתפרנסת ממוזיקה יפה מאוד, חיה, מחזיקה את עצמי פה. כל כמה שבועות יש לי הופעה ואני כותבת שירים לסרטים, לקחו שיר שלי לסרט קצ' בשם 'ADAM' שמביים אותו שגב גרשון גרין. עשיתי את המוזיקה לסרט. אין לי מנהל אישי. אני מנהלת את עצמי ועד עכשיו הולך לי לא רע. אני משיגה לעצמי הופעות, משתדלת כמה שיותר להתערבב עם הקהל הישראלי והאמריקני שהוא קהל אחר. אני מכירה עוד ועוד אנשים בניו יורק דרך ההופעות ובאל. אני נפגשת עם מפיקים. ככל שאתה נכנס ובאמת משקיע מהצד שלך תקבל תוצאות יותר גדולות. המטרה בסוף היא כן למצוא מנהל ולחתום על חוזה. חשוב לשמוע גם מה שקורה בארץ, אני מגיעה מדי פעם להופיע ומוציאה שירים. הוצאתי לפני חודש קאבר ל'הצל שלי ואני' של יהודה פוליקר ולפניו את 'לאהוב אפשר', שיר על האקס שלי, ארז שרון, שהוא הראפר איזי".
"הצל הזה שהיה על מערכת היחסים שלנו הוא גדול"
היתה אהבה גדולה.
"היינו שנתיים וחצי יחד. הכרנו בפייסבוק. הוא דיבר איתי על פרויקט בארבע בבוקר, רצה שאשיר במשהו עם עוד מוזיקאים. שאלתי אותו אם הוא צוחק עלי ומשם השיחה התגלגלה. הוא גדול ממני בשנתיים. נפרדנו ונשארנו חברים טובים, גם זה קורה. אנחנו קולגות, כותבים יחד שירים. לא עשינו דברים רעים אחד לשני".
אז למה נפרדתם?
"לפעמים מערכות יחסים קורסות. הצל הזה שהיה על מערכת היחסים שלנו הוא גדול. אני רציתי להצליח בחו"ל והוא בארץ. והוא עושה את זה ואני גאה בו. לא רצינו למנוע אחד מהשני את החלום. היתה החלטה שאסע ואעזוב את הארץ ואנסה להגשים את החלום, כדי שלא אגיע לגיל 35 ואגיד לו 'בגללך לא נסעתי'. אין סיבה. זה מקום זוועה, כמו שהוא אומר בשיר שלו, וחיים רק פעם אחת".
אז נפרדתם רק בגלל מרחק גיאוגרפי? אתם עדיין אוהבים?
"כן, נפרדנו באהבה גדולה ולכן אנחנו גם חברים טובים היום. זה קשה רגשית, פרידה זה לא דבר קל. אתה עדיין ממשיך לאהוב מישהו. תקופה ארוכה היינו אחד בשביל השני. בשנה הראשונה שלי פה היה לי מאוד קשה וארז שם דברים בפרופורציות. השאלה היא מה אתה שם על כף המאזניים, ואם אתה יכול בשביל האהבה לוותר על העולם שלך. אני מאוד מאמינה באהבה ויכולה לוותר בשבילה על הכל. מצד שני זה החיים שלי ולא אוכל לחזור עליהם שוב. אני לא אחזור להיות בת 24. אז אני חייבת את זה לעצמי והוא לעצמו וטוב מאוד שעשינו את זה".
ואת מפרגנת לו.
"בגדול. היום הוא מוכיח לכולם כמה הוא שווה ומוכשר. אני ידעתי שהוא תמיד שאף וחלם להיות שם ואני גאה בו על הדרך שלו ועל הדרך שלי ועל איך שהתמודדנו בצורה בוגרת ויפה. יש בינינו הרבה פרגון ובאתי לארץ להשקה באמצע דברים באמריקה, בדיוק אחרי 'איידול'. היה לי חשוב מאוד להגיע להשקה הזו בשבילו, בעיקר כשעמדתי שם לצידו הרבה זמן וראיתי התקדמות והתפתחות, ולקחתי חלק בשירים שלו. היה מרגש לעלות לבמה ולראות כל כך הרבה קהל ששר כל מילה. זה היה שווה את הביקור שלי בארץ".
בואי נחזור אליך, מה נדרש ממך כדי להצליח באמריקה?
"מבחינתי אין מקום להתבייש. בארצות הברית אם אתה מתבייש תשב בבית. ולישראלים זה טוב, כי אתה יכול לגשת למי שאתה הכי רוצה ולהציע את עצמך, למפיקים הכי גדולים, מקסימום תקבל תשובה שלילית, מה קרה. זה לא בושה. אני ניגשת לכולם. באתי למארק רונסון ודיברתי איתו. אלה אנשים עסוקים ואתה צריך כל הזמן לעשות פולו-אפ על מי שניגשת אליו. ניסיתי לצוד גם את אגו וייט, מצוות המפיקים שהפיקו את האלבום הראשון של אדל "19", ואני בקשר איתו. אפגוש אותו כשאעבור באירופה בדרך לארץ. יש לי בחור שהו מנהל אישי של מפיקים גדולים. אני עובדת איתו צמוד. הוא מנסה לשדך לי מישהו שמתאים לי. על האלבום הקודם עבדתי עם טום ניקולס שעבד עם קיילי מינוג. אני שולחת חומרים לכולם ומחפשת מי שיביא אותי למקום הנכון".
"פחות חשוב שיזהו אותי ברחוב, יותר שישמעו את המוזיקה שלי"
איך את כותבת? מחפשת רק להיטים?
"אני לא בעניין של לכתוב מוזיקה על פי קריטריונים. אני מבינה ויודעת שצריך משהו שהוא אקסטרא, השאלה היא תמיד אם להביא משהו שכבר קיים. אני שומעת הרבה דברים ומושפעת, אבל לא כותבת במטרה לכוון את זה לקהל מסוים. אני משחררת, זורקת עול מהנפש, ואם יש לזה קהל – סבבה. ובאמריקה יש קהל להכל, רק צריך לדחוף את עצמך ומפה זה כבר עליך. בארץ זה שונה צריך להתייחס לעצמך אחרת. פה יש קהל לז'אנרים שכמעט לא קיימים בישראל".
כששירי מימון ניסתה בלוס אנג'לס אמרו לה שהיא מבוגרת מדי, בגיל 27.
"לנסות זה לא כישלון בעיני. זה אף פעם לא קל. שירי היתה בכוכב נולד מקום שני ומבחינתה להתחיל פה מאפס זה צעד לא פשוט. יש הרבה שלא מסוגלים בכלל להגיע לשם כי מראש הם לא יגיעו גבוה. לפעמים זה טיימינג. יש מיליוני זמרים עם כל החבילה וצריך שמישהו יקלוט אותך בזמן הנכון וזה יקרה. קאשה לא ילדה, וגם לא ליידי גאגא. אני כנערה הקלטתי דיסק שני בלונדון ואמרו לי שאני חייבת לגור בלונדון. גם פה אמרו שאם אני רוצה להצליח באמריקה אני חייבת לגור באמריקה. זה לא עניין של חודש או חודשיים. אני לא אוותר ולא אשבר. מבחינתי גם לכתוב לאחרים ולעשות רק את זה, פחות חשוב לי להיות בפרונט".
לא יכול להיות.
"למה לא? היצירה זה מה שממלא אותי במהלך היום. פחות חשוב שיזהו אותי ברחוב, יותר שישמעו את המוזיקה שלי, דרכי או זמר אחר או פרסומת. זו סיטואציה קצת שונה. אתה עובר תהליך לא קל. בגלל שאנחנו ישראלים אנחנו יודעים שזה לא פשוט, אז אנחנו מתחברים פה ומאוד קרובים כל הישראלים".
למי את קרובה?
"אני גרה כבר שבעה חודשים עם החברה הכי טובה שלי, זמה נהר והיא רקדנית. בשכונה יש הרבה מוזיקאים ישראלים, שמנגנים ג'אז בניו יורק - אבישי רוזן, אלון אלגרבלי, עופר לוי, וגם כל מי שמנגן איתי. כל שישי אני עושה ארוחה אצלי ובאים אלי לקידוש והכל מאוד מחזק. כשאתה בחו"ל זה מה שממלא אותך, כי אין לך משפחה ואין לך חברים".
אבל יש רגעי משבר.
"לכולם קשה בהתחלה. כשאתה עובר לגור בחו"ל אתה לאט לאט מכיר את המקום ויש חברים. בחודשיים הראשונים ממש לא היה לי קל בניו יורק. אבל מצאתי שותפה ודירה באזור שרצינו, התחברנו לשכנים ישראלים ואמריקנים, מעגל חברתי נפתח ואתה מתחיל להרגיש יותר בבית. וכולם חוזרים פםעם או פעמיים בשנה לבית האמיתי בישראל, אף אחד לא מתנתק מהארץ".
"לא קיבלו אותי לצבא בגלל בעיות בריאות"
אבא שלך עשה את זה לפני 40 שנה עם "הצ'רצ'ילים" בלונדון.
"הוא למד בלונדון מוזיקה, הופיע הרבה מאוד בפריז ודנמרק ועוד מקומות באירופה. מצאתי ויניל של הלהקה שלו 'ג'ריקו ג'ונס' בלחנות תקליטים בלונדון וכשאמרתי למוכר שזה אבא שלי היו צרחות של התלהבות בחנות. הם היו הרכב ועשו את זה יחד, משפחה אחד של השני. פה אני סולנית וזה דבר אחר. יש לי הרכב שמנגן את השירים שלי, אבל החוויה יותר חוויה אישית, קצת יותר לבד. בסוף 'הצ'רצ'ילים' חזרו למשפחות שלהם. לאבא שלי היו שני ילדים כבר, האחים הגדולים שלי. הוא היה אז יותר צעיר ממה שאני היום, אבל בתקופה ההיא הכל קרה יותר מהר. אני רווקה, זה אחרת. אין לי בן זוג, משפחה ילד".
את בקשר יומיומי עם ההורים?
"ברור. אני הכי קטנה במשפחה וההורים שלי נשארו רק שניהם אחרי שכל האחים עזבו את הבית. אני מדברת איתם 3-4 פעמים ביום, שזה המון. אני מאוד מחוברת אליהם ומספרת להם הכל תמיד. אני לא צריכה להיות בארץ כדי שהם יהיו ההורים שלי. זו גם לא פעם ראשונה שאני גרה לבד בחו"ל, זו פעם שלישית. גרתי בפריז בגיל 18 ושנה אחרי זה בלונדון".
וצבא?
"לא עשיתי. לא קיבלו אותי בגלל בעיות בריאותיות. יש לי אסטמה ואני אלרגית להמון דברים. אפילו לגדנ"ע לא שלחו אותי. אבל זה בקטנה. בשכבת גיל שלי הרבה בנות לא התגייסו, השתחררו כולן".
מאיזה גיל הבנת מי זה אבא שלך?
"את זה שהוא מפורסם ידעתי מגיל קטן מאוד, שלוש או ארבע, כי היו פונים אליו בסופרמרקט. הוא היה רוב הזמן בהופעות. אלה היו התקופות הכי משגשגות שלו עם האלבום הטורקי שמאוד הצליח ואחריו עוד אחד טורקי. אני זוכרת שראיתי הרבה הופעות שלו ואז אתה מבין שאבא שלך מופיע על הבמה. הוא היה מעלה אותי לרקוד ולשיר על הבמה מגיל ארבע".
יש בנים-של שסובלים מהצל של אבא.
"אין לי ממה להשתחרר. ההורים תומכים בי כל הזמן. אף פעם גם לא התעסקו בהשוואות בינינו, כי אנחנו לא עושים מוזיקה דומה בשום צורה. חוץ מזה שאני דומה לו במראה ורכשתי ממנו את הכישרון שהוא העניק לי, אני לא יכולה להרגיש שהרגשתי צל או צורך להתנצל על משהו".
את טובה כמוהו?
"אין פה בכלל השוואה. אבא שלי אוכל אותי בלי מלח. יש לו קריירה של 45 שנה. מי אני בכלל. אני עוד לא בגיל שבכלל אפשר לדבר על זה. אני בכיף נותנת לו שרביט, כתר והכל, וכל מה שצריך. אין שום תחושה של צל ואף פעם לא נתנו לי להרגיש ככה. אני עפר לרגליו".
התחלת את הקריירה בגיל 15. היית למעשה "ילדת פלא".
"היתה לי אחלה ילדות, עשיתי כל מה שרציתי. לא נתנו לי להרגיש לא שייכת. הייתי ילדה די רגילה והיו לי הופעות, אבל לא יצאתי מהמסגרת הרגילה ולא הרגשתי שונה מאחרים. חוויתי ילדות נורמלית כמו כולם. תמיד שרתי, ניגנתי וכתבתי, אז זו לא היתה הפתעה לאף אחד שזה הכיוון. בגיל 15 הוצאתי שיר ראשון בשם 'נער ונערה' דרך חברת 'אן אמ סי' ועברתי חוויה גדולה. לנערה בת 15 אין חלום יותר גדול מזה ששיר שלה יהיה ברדיו ולהופיע איתו. בגיל 15 הגשמתי חלום. אבל לא נחסך ממני כלום, זה רק גרם לי להתבגר יותר מהר, וגם זה בגבול הטעם הטוב.
תרצי שהבת שלך תהיה ילדת פלא שמקבלת צ'אנס בגיל צעיר?
"בשבילי זה יהיה נחמד לראות שהילדים שלי מתעסקים במשהו שגם אני עושה, אבל בשביל השקט הנפשי שלהם אני ממליצה שלא. שיעשו מה שיעשה להם טוב,רק שיהיה להם טוב. שתהיה להם כל החבילה ואני אעזור במה שצריך. כשתהיה לי משפחה משלי אפתח להם עולם רחב, הכל כדי שיצליחו. מאוד חשוב לי שהם יידעו עברית ויגדלו בארץ, זה אין ספק. משפחה אני אקים רק בישראל, כי מאוד מחוברת לצד הישראלי שבי. עד אז אני פה. אני אתחתן רק עם ישראלי, כי אני מחוברת לשפה. נראה לך שאמריקני יבין את הבדיחות שלי בעברית? אני צריכה מישהו שיבין אותי, בכל מובן המילה".