מיד כשהתיישבנו בבית הקפה שסמוך לביתה, דורון טלמון (35) פצחה במונולוג שכל אמא תוכל להזדהות איתו. "אני גמורה. הייתה לי הופעה אתמול בערב. בשתיים וחצי בלילה אלכס התעוררה, ואז שוב בחמש בבוקר. היא התינוקת הכי מהממת שיש, אם נגיד אנחנו נכנסים איתה לבית קפה, אנשים ליד בטח חושבים 'אוי לא, תינוק'. אבל לא, היא עושה חיינדלך לכולם, מחייכת לכולם, היא הכי כיפית. אז לא נעים לי להתלונן, אבל אני פשוט עייפה".
לפני 11 חודשים, טלמון ושותפה לחיים וללהקת "ג'יין בורדו" מתי גלעד (33) הפכו להורים לאלכס, בתם הבכורה. "לפני איזה שבועיים, הכל התנקז", היא מספרת. "אני ומתי היינו עם קורונה בבידוד איתה בבית. דיברתי עם אמא שלי בטלפון ומצאתי את עצמי מסבירה לה שהכי כיף עם אלכס ושהיא מושלמת, אבל שאני כל כך עייפה. היא אמרה לי 'דורוני, את לא צריכה להתנצל, זה בסדר שאת עייפה', ופשוט פרצתי בבכי. הרגשתי כאילו אני בוגדת בה אם אני אומרת שהיא מעייפת אותי".
מעבר לעייפות, איך החוויה שלך כאמא טרייה?
"זה לא קל. את לא חוזרת לעצמך, את הופכת להיות משהו אחר. וצריך למצוא את הדרך לשלב בין מי שהיית למי שנהיית. אם קודם חשבתי שאני צריכה להספיק הכל לפני שאני יולדת - כי ברגע שאני יולדת, זהו - אז אחרי הלידה הבנתי שאני לא צריכה להתאמץ להספיק הכל, כי פתאום אני אספיק פי מיליון יותר".
צ'אקרת היצירתיות נפתחה.
"כן! נכנסתי למוד כזה של לעשות, לעשות, לעשות. אני לא יודעת להסביר את זה. יש כאלה שאומרים שאימהות נותנת לך כוח על. זה באמת חיזק אותי, הכניס לי המון בהירות, זה הכריח אותי להבחין בין עיקר לטפל. למשל עכשיו כשיש לי באמת תינוקת, אני מבינה כמה מטומטם להגיד על להקה 'זה הבייבי שלי', או על יצירת אלבום 'זה כמו לידה'. לא, חמודים, זה לא אותו דבר. לידה זה פאקינג הארדקור. את יוצרת חיים, מוציאה אותם מהגוף שלך. אבל הלידה שלי הייתה חוויה, ומתי היה הדולה הכי מדהים שיכולתי לבקש".
איך ההורות משפיעה על הזוגיות?
"אני ומתי עובדים ביחד, אז אנחנו רגילים לחזק זה את זה. הוא מדהים איתה והוא כל כך עוזר לי. מצחיק להגיד 'עוזר', כי שנינו בזה יחד. בכל מקרה, זה משהו שאני צריכה לעבוד עליו, לבקש עזרה. אבל בסדר, זה לא חייב להיות שוויוני לגמרי. אני חושבת שעם מתי זה הכי שוויוני שמתאפשר".
שנה ראשונה של הורות זה לא פשוט, בטח ובטח כשאמא ואבא גם עובדים ביחד.
"האמת היא שזה נפלא. כששנינו הולכים להופעה, אמא ואבא הולכים ביחד וחוזרים ביחד. כשאנחנו בבית אנחנו בפוקוס של 100 אחוז כל הזמן. תכלס, כשאנחנו בעבודה אנחנו אפילו קצת נחים. הברייק הזה של כמה שעות שאנחנו בסאונד צ'ק, פתאום יש לי זמן להיות בטלפון, לעשות צחוקים עם החבר'ה מהלהקה, לדבר איתם, להראות תמונות שלה, גם להתגעגע אליה – זה ברייק. כמה שזה עבודה, במירכאות, זה ברייק".
אז הראיון בא לך טוב עכשיו, הוא גם ברייק.
"כן, ממש. כאילו אני שותה קפה עם חברה".
לא נותנת לפחד לנהל אותי
את ילדותה המוקדמת טלמון העבירה ברמת אביב. כשהייתה בכיתה ו' עברה המשפחה לרמת הגולן, שם אביה הקים בית בד לייצור שמן זית ומוצרי טיפוח. מילדה פעילה ומלאת ביטחון, הפכה לילדה ביישנית ומסוגרת. "מאז שאני זוכרת את עצמי, אהבתי לשיר וגם ידעתי שאני טובה. רק חיכיתי להגיע לכיתה ד' שאוכל להתקבל לחבורת זמר. ואז הגעתי לגולן, וזה היה מהפך מטורף. מילדה עם מלא ביטחון הפכתי לילדה עם אפס ביטחון, עם הראש באדמה. התכנסתי בתוך עצמי, רק שלא יבחינו בי. מבחינה חברתית, נלחמתי איזה שלוש שנים על המקום שלי, לא ויתרתי. המון זמן הייתי 'הילדה החדשה'. לא שעשו לי איזה משהו נורא, הציקו לי כמו שהציקו למלא ילדים. אבל הייתי חוזרת הביתה בוכה. ולא מספרת להורים שלי".
הפסקת לשיר?
"נהייתה לי חרדת קהל ברמה שאם היו מסתכלים עליי נהייתי אדומה. אז אם ישבתי עם החבר'ה ורציתי להגיד משהו מצחיק, בסוף בחרתי לשתוק כי ידעתי שזה יגרום לכולם להסתכל עליי, ואני אהפוך להיות אדומה, וכולם יראו את זה. זה הפחד מהפחד עצמו. חרדה מטורפת, כל הזמן כיביתי את עצמי. אבל מדי פעם בכל זאת הסכמתי לשיר, נגיד מסביב למדורה, כי היה חשוך ולא יכלו לראות כמה אני אדומה".
מתי התחלת לכתוב שירים?
"התחלתי לכתוב בכיתה י'. כתבתי שירים נוראיים בהתחלה. אני זוכרת שכולם היו עפים עליי, אבל אני הרגשתי שזה לא מספיק טוב. ידעתי שזה היה קהל שבוי של חברים שמתלהבים מזה שיש זמרת בחבורה. היה איזה מישהו שהכיר את יהלי סובול, וקישר בינינו. הוא הקשיב לשירים ואמר לי: 'תשמעי, זה חמוד, אבל זה מאד בוסרי. את צריכה ללמוד ולהשתפר'. ניתקתי את הטלפון, לשנייה הייתי בדיכי, 'מה, אני לא עילוי?' ושנייה אחרי זה כבר הסכמתי איתו ואמרתי לעצמי: אני אלמד ואשתפר".
ומתי הרגשת שאת מספיק טובה כדי לצאת לעולם?
"ידעתי שכשאני אהיה שם אני אהיה שם. זה נורא מוזר להגיד, כאילו האמנתי, גם כשאמרו לי ללכת ל'כוכב נולד' אז אמרתי 'עוד לא'. לא אמרתי 'לא'. היה לי איזה ביטחון פנימי שאני אעשה את זה, אבל כשאני אהיה מוכנה. גם כשחזרתי מהטיול אחרי צבא, רציתי להירשם לרימון ולא היה לי אומץ. רק אחרי שנה נרשמתי והתמודדתי עם הפחד המשתק הזה".
איך מתמודדים פתאום?
"בשיעור הראשון אמרו לנו להכין שיר לשבוע הבא, וזהו, רציתי לפרוש. זה עימת אותי עם הדבר שהכי פחדתי ממנו. מהלחץ נהייתי חולה, לא הגעתי שבועיים ללימודים, חזרתי לגולן ואמא שלי אמרה לי 'את לא תפרשי. את לא מפסיקה משהו בגלל פחד. תסיימי את השנה, אם את לא רוצה להתעסק בזה יותר אל תתעסקי בזה. את לא חייבת. אבל את לא נותנת לפחד לנהל אותך'. וזה מה שעשיתי, חזרתי ללימודים. ועדיין, הייתי מגיעה לשיר עם בקבוק מים קרים, יושבת מול המזגן, מכבה את הפלורסנט - רק שלא יראו שאני אדומה".
עד כדי כך?
"זה אדומה ברמה לא חיננית. ברמה מביכה בטירוף. תחשבי שיש לך קראש על מישהו, ובשנייה שהוא מסתכל עלייך, את נהיית אדומה. רואים עלייך הכל, את הכי חשופה בעולם. ישר רואים מה את מרגישה. את לא יכולה להיות עם שום פאסון. זה הכי עירומה שיש. היה פרק ב'האנטומיה של גריי' על מישהי עם בעיית הסמקה ועשו לה ניתוח, אני אשכרה ביררתי על הניתוח הזה".
מתי זה השתנה?
"ראיתי הופעה עם חברה, ואמרתי לה שאני בחיים לא אהיה כמו הזמרת בהופעה, ואני שונאת את עצמי שאני עלובה ופחדנית, ואז היא אמרה לי, 'את בלופ של שנאה עצמית; את חייבת, גם אם באופן מכני, לסלוח לעצמך'. זה נורא פשטני, אבל נפל לי האסימון. באתי לרימון, נכנסתי לשיעור, נהייתי אדומה, ואמרתי לעצמי - לא נורא שאת עלובה ופחדנית. פשוט ככה. כל פאקינג יום, עד שזה באמת כבר לא היה כזה נורא שאני עלובה ופחדנית. אני עדיין נהיית לפעמים אדומה, אבל סלחתי לעצמי על זה שאני ככה, וזה מה שפתר את זה".
אני מנהיגה את זה
כשהלחץ נרגע והערפל התפזר, התפנה לטלמון מקום למוזיקה עצמה. היא חברה למוזיקאים נוספים והם הגישו ביחד שיר מקורי לתחרות בבית הספר. הם אומנם לא זכו, אבל מאותו הרגע החליטו על עבודה משותפת ועל הקמת הלהקה ג'יין בורדו, שקרויה על שם שני הסוסים של טלמון מילדותה.
כמה אנשים קוראים לך ג'יין?
"כל הזמן. זה בסדר, לא אכפת לי. קצת בגלל זה קראתי ככה ללהקה. לא הייתי מוכנה שזה יהיה על הכתפיים שלי, דורון טלמון. זה נוח שזה ג'יין. כי זה שלי, זה הפרויקט שלי, זה כל הנשמה שלי והלב שלי, אבל זה לא כולי".
איך מתחילים לעבוד על להקה בעצם?
"פשוט עושים חזרות. בהתחלה הייתי מביאה חטיפים ובירות רק כדי שהם ימשיכו לנגן איתי, כי לא שילמתי להם, זה היה רק בשביל הכיף. ואז פתאום הבנתי שאני בחזרה עם הלהקה שלי, מנגנת את השירים שלי. אומנם רק הכרתי אותם, אבל הם איתי, הם סומכים עליי, אני מנהיגה את זה".
עם חרדת קהל כמו שלך, איך התמודדת עם הופעות?
"בהופעה הראשונה לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, פשוט עמדתי. אבא שלי אמר לי: 'יום רביעי לא יבוא לפני יום שלישי. את לא יכולה לעשות את ההופעה הראשונה שלך כאילו זו ההופעה העשירית'. צריך לבטוח בתהליך. וזהו, פשוט השקעתי בזה את כל החיים שלי, את כל האנרגיה שלי, את כל המוטיבציה שלי. הייתי בטירוף על הלהקה, ידעתי שאנחנו יכולים להתאמן כמה שיותר, על זה יש לי אחריות, אבל כדי להשתפר זה רק הניסיון, והיינו מופיעים איפה שרק אפשר".
הרווחתם כסף?
"אני הכי גרועה בלבקש כסף. היינו מופיעים בחינם, או מופיעים בשביל אוכל. פעם הופענו תמורת מאפינס, ההתקדמות הייתה כשקיבלנו כסף לדלק על הנסיעות".
מאיפה הדלק שלכם להמשיך?
"אני זוכרת שמישהו שמלצר איתי אמר לי 'מה הסיכוי שתצליחי? יש כל כך הרבה מוזיקאים', ומבחינתי זה היה פשוט מה שאני עושה. היו שואלים אותי 'איזו להקה יש לך? אני לא מכיר', והייתי עונה 'הכל טוב, אתה עוד תכיר'. זה היה ביטחון עצמי שמגשים את עצמו".
יש לי קריירה. זה לא איזה רגע חולף
יחד עם הביטחון המחודש והלהקה שצמחה, גם אהבה נרקמה בחדר החזרות. "בפעם הראשונה שישבנו רק מתי ואני לבד, הייתה לנו את השיחה הכי משעממת שהייתה לי בחיים, ואני יכולה לפתח שיחה עם חרדון", היא נזכרת. "אמרתי לעצמי לעולם לא להישאר לבד עם הבן אדם הזה שוב. בסוף אנחנו 24/7 ביחד כבר איזה עשר שנים".
אז איך זה התפתח?
"מאוד הערכתי את הידע שלו, הוא הרשים אותי. פעם אחת הוא ניסה לנשק אותי ואמרתי לו 'לא, הלהקה זה הדבר הכי חשוב לי'. ואין מצב, הרי זה ידפוק הכל, איזו זוגיות מוזיקלית הצליחה? והוא עוד ענה לי: 'סוני ושר, רמי וריטה'. ואני כזה, 'מה? ההוא הרביץ לה, אלה התגרשו'".
ובכל זאת, אתם יחד.
"הוא פשוט היה עקבי ונחוש, וזה עבד. כל פעם היינו נפגשים והייתי אומרת לו 'עוד שבוע זה נגמר'. כשאתה לא מפחד להיכשל אתה 'אול אין'. בעצם זה שהוא היה שם ולא פחד שאני אשבור לו את הלב, הפך את זה קל להתאהב בו. וזה נתן לי חופש לטעות ולהתאהב ולקחת את זה חזרה. 'איך אפשר שלא' זה בעצם עליו, אני לא אומרת שם פעם אחת שאני אוהבת אותו. אני אומרת 'איך אפשר שלא להתאהב בך?'".
השיר המדובר היה הראשון שנכנס לפלייליסט של גלגלצ, מה שנתן לג'יין בורדו את המקפצה שהם היו צריכים. "אחרי 'איך אפשר שלא' הכניסו גם את 'עינב' ואז את 'וויסקי', ופתאום נהייתה אהבה מטורפת מהקהל".
מתי הבנת שזהו, זה קורה?
"יום אחד הופענו בשוק הטורקי בחיפה, והכל היה מפוצץ, אנשים טיפסו על פנסי הרחוב, על החלונות, כולם באו רק בשבילנו והם שרים את המילים. בהתחלה נורא התנצלנו על זה כל הזמן".
למה?
"באנו מהאינדי, ופתאום אנחנו מצליחים, פתאום אנחנו נוסעים בוואן. זה הביך אותנו מול החברים המוזיקאים שלנו. כסף זה דבר שהוא כאילו לא מגניב, לנסוע בוואן זה דבר שהוא לא מגניב".
צריך להיות אמן שרעב ללחם.
"כן, שטויות כאלה, וגם אצלי זה בא ממקום של לא לפתוח פה, כשאומרים לנו 'וואו! איזה מצליחים אתם', אז אני מיד רוצה להוריד את זה לקרקע, להגיד שאנחנו לא כאלה מצליחים. היום אני חושבת 'איזה באסה', במקום לעוף על עצמי, כל הזמן הקפדתי שלא להתלהב יותר מדי. כאילו, מה יקרה? תיהני מזה! אז מה אם זה עלול ללכת".
אז את לא מפחדת יותר שזה ילך?
"היום אני יכולה להגיד שיש לי קריירה. זה לא איזה רגע, וזה לא חולף. זה פה להישאר. והקהל שלנו מדהים והוא רק מתרחב, והיום אני יודעת לחבק את זה. עבדנו בשביל זה, הרווחנו את זה, וזה מדהים".
לא פעם טוענים שרק בפופ הים-תיכוני אפשר להתפרנס מהמקצוע.
"אנחנו לגמרי מתפרנסים ממוזיקה. לא יודעת אם ברמה של כסף גדול וג'יפ בחנייה, אבל אם פעם תהיתי אם אני תמיד אמלצר - אז אני שמחה להגיד היום שזאת העבודה שלי. אני כותבת, מקליטה, מופיעה. כיף לי".
אישה יכולה להיות הכל
במיזם לעידוד תעשיית המוזיקה בתקופת הקורונה, "צו השעה", טלמון בחרה לחדש את השיר "ואלס להגנת הצומח" של נעמי שמר, בדואט עם איה זהבי פייגלין ועם ביצוע שזכה לביקורות אוהדות. "זה שיר גאוני בעיניי, נעמי שמר הקדימה את זמנה. רציתי שישימו לב שוב לשיר, שוב למילים. גם בהתחלה לא קלטתי שהשיר מדבר על תקיפות מיניות ועל הצורך לשמור עלינו, הנשים".
מה דעתך על חוסר השוויון בין גברים לנשים בתחום?
"אני מרגישה שזה ממש משתפר. נשים עושות יותר שיתופי פעולה עם נשים, אני גם רואה יותר בנות בתיכון שמנגנות ומקימות להקות, זה מהמם בעיניי. מה שכן, נשים חייבות להצטיין כדי לבלוט. כלומר, לגברים יש איזשהו חופש להיות בינוניים. הייתי פעם בהופעה והבעלים של המקום שאל אם זה מה שאני לובשת. באיזה קטע? אני אלבש מה שאני רוצה. למה כשגבר עולה עם סווטשירט זה סבבה אבל אישה צריכה להיות סקסית ונוצצת? זה מצחיק להגיד, אבל אני מאחלת שיהיה מקום גם לבינוניות נשית. שיהיו כל כך הרבה שלא רק הגיטריסטיות הכי טובות יצליחו. בואי, לא כל הגיטריסטים הגברים בארץ הם הכי טובים".
וכשיש שירים מיניים על קוביות בבטן וישבנים – מה דעתך על מילים כאלה?
"לשנות תרבות זה דבר שלוקח זמן, וזה יקרה דרך האומנות, אז אני לא רוצה להתעסק במה 'לא' אלא במה 'כן', ולייצר תוכן כזה. העיקרון הכי חשוב בעיניי הוא לא להוריד נשים. סתם למשל, יש נשים פמיניסטיות שהן נגד עדי ביטי. כולם דיברו על הקליפ שלה, שהיא מינית. אז היא מינית! אתן סתם מורידות אותה, ובסוף היא עוד אישה שלא תרגיש בנוח לעשות מה שהיא רוצה, שתצטרך להיזהר, שתפחד לטעות".
אבל מה עם הטענה שזה עושה נזק לפמיניזם?
"בואי ניקח דוגמה יותר ברורה, את העניין של הפוטושופ. כולם קוטלים את נטלי דדון ואת עדן פינס, וכאילו, מה אתם עושים? אתם בעצם שוב מורידים נשים. זה לא הן שאחראיות על אידיאל היופי, זה משהו שמושרש לאורך שנים והן פשוט חלק מהלופ. אישה יכולה להיות הכל – היא יכולה להיות מינית, היא יכולה להיות אמא, היא יכולה להיות אשת קריירה. צריך לאפשר לנשים להיות מה שהן רוצות".
בשיר שלך "אישה קשה", את ממש מדברת על זה. זה נושא שמעסיק אותך ביצירה שלך.
"הייתה תקופה שהרגשתי שאני צריכה להוכיח שאני הבוס. השיר הזה הגיע כשהבנתי שמותר לי להתווכח, להיות היסטרית ולהרים את הקול. היו צוחקים עליי שאני קונטרול פריק. למה כשזה גבר הוא כאילו גנרל, אבל אני קונטרול פריק? זו הלהקה שלי, זו ההופעה שלי, ברור שאני אחראית על הכל. אני לא היסטרית, אני פאקינג גנרלית".
ג'יין בורדו יופיעו ב-17.2 בזאפה ירושלים, ב-4.3 בגבעת ברנר וב-5.3 במסגרת פסטיבל גולדסטאר סאונד סיסטם בזאפה עמק חפר. לכרטיסים
צילום: רותם לבל | סטיילינג: תומר אלמוזנינו | איפור: רונאל גושן | שיער: גיא סמואל | הפקה: רותם פנחס