עומר אדם הזמין רק אורח אחד לשיר לצידו בהופעה שהועברה השבוע בשידור חי מחצר בית הוריו. הוא אפילו לא נדרש לקבל אישור מיוחד לשם כך, כי האורח היה אחיו הצעיר, גל אדם. למרות השעה המאוחרת, ההופעה ההיא גרפה כמעט 17 אחוז רייטינג, וגם אין ספור שיתופים בסטוריז באינסטגרם. על הדשא במשמר השבעה, גל ועומר שרו ביחד את הקלאסיקה של מאיר בנאי, "שירו של שפשף". היה נראה ששניהם נהנים, מסונכרנים, רגילים מאוד לשיר ביחד. מה שנקרא, כמו אחים.
עבור גל זו הייתה טבילת אש ראשונה ומוצלחת. הוא כבר זכה להתארח אצל אחיו בהופעות ענק בהיכל מנורה, אבל בפריים טיים בטלוויזיה - זו הייתה הבכורה. אם הוא התרגש במיוחד, קשה היה להבחין בזה: "בשניות הראשונות היה קצת לחץ", הוא אומר, "אבל נכנסתי לזה ונהיה כיף. בכל זאת, זה בחצר, בבית". ובאמת, מהיחידה הנפרדת שלו בבית הורים, עד למקום שבו התקיימה ההופעה, מפרידים פחות מחמישים מטרים. גל הוא הצעיר מבין שלושת בניהם של שרון ויניב אדם. רק בחודש שעבר מלאו לו 18, באופן טבעי הוא עדיין גר בבית ההורים. והוא רוצה להיות זמר מפורסם.
לא צריך להיות פסיכואנליטיקאי כדי להבין שזאת סיטואציה מורכבת; עומר אדם הוא הזמר הצעיר הכי מצליח בעשור האחרון, יש האומרים הכי מצליח נקודה. להיות האח הקטן שלו ולבקש להפוך לזמר זה לא קל. אבל גל אדם, צעיר ונאיבי במידה הנכונה, מאמין שזה אפשרי. בשנה האחרונה הוא התחיל לעבוד ברצינות, להוציא שירים ולהופיע. עד היום יצאו חמישה סינגלים. ממש עכשיו הוא אמור היה לעלות מדרגה ולהשתתף ב"סופרסטאר", מופע ענק לצד סטטיק ובן-אל, נועה קירל, מרגי, סטפן ואגם בוחבוט. זה אמור היה להיות הרגע שלו, ההצטרפות הרשמית לקבוצת הכוכבים הצעירים של ישראל. אולי לא קל להיות אח של עומר אדם, אבל יש בזה גם יתרונות. המערכת המשומנת שמוביל אביו מטפלת גם בו - "אבל חובת ההוכחה היא עליי", הוא אומר בלי להתבלבל.
לפעמים לא פשוט לגור פה
שלא כמו אחרים בדור החדש של זמרים בגיל תיכון (השבוע הוא סיים בגרות באזרחות, נשאר לו רק המבחן באנגלית), גל אדם לא מתאמץ להיראות או להישמע כמו מבוגר אחראי: "אני הקטן. אני מתייעץ מלא עם האחים שלי, ובכלל אני איתם די צמוד ביום יום". הוא גדל כל חייו במושב. בהתחלה היה לו חדר עם אחיו האמצעי, רואי, וכשעומר עזב לבית משלו, הוא קיבל את מה שהיה היחידה שלו, בית עץ שיש בו אולפן הקלטות קטן. "תמיד היה לי הכל, ברוך השם", הוא מסביר, "אבא ואמא שלי תמיד דאגו לכל דבר, אבל עם כל זה, היה גם הרבה חינוך. אבא שלי לא מוותר. מגיל צעיר הוא היה מעיר אותי בבוקר, מוציא אותי מהחדר, ואומר: 'קום, תקצור את הדשא, תאסוף את העלים'. באמת. כולם היו משחקים כדורגל ואני הייתי עובד בחצר. לפעמים לא פשוט לגור פה".
כל הילדים בטוחים שההורים שלהם מציקים.
"אבל פה היה ממש חינוך קשוח. כשהייתי ממש קטן עומר היה תמיד מסיע אותי על המכסחת דשא, ואחר כך אני נהייתי זה שמסיע אותה. היום יש לי גם מפוח לנקות עלים, וזה התפקיד שלי. כולם חושבים שיש לנו פה הכל, אבל יש גם משמעת".
בתור ילד עניינו את גל שני דברים: מוזיקה וכדורסל. "למדתי לנגן פסנתר, ומתישהו החלטתי לעזוב את זה ולהיות רק בכדורסל. שיחקתי בקבוצה כאן בבית דגן. זה לא נשמע הישג, אבל היינו קבוצה ממש חזקה, וככה תוך זמן קצר שכחתי את כל הנגינה. לא מזמן אימא שלי הראתה לי איזה סרטון שהיא מצאה. אני במתנ"ס מול מאה איש, מנגן פסנתר, ואני נשבע לך, אני בכלל לא זוכר שהדבר הזה קרה".
ולשיר?
"מגיל קטן הייתי שר עם עומר קריוקי, עוד כשהוא היה סתם מביא אנשים לשיר. והוא היה אומר לי 'גל, אתה שר ממש טוב'. אבל לא חשבתי על כלום חוץ מכדורסל".
מה חשבו ההורים?
"אבא שלי רצה שאני אהיה כל החיים בצבא, שיהיה לי פלאפלים כמו שלו. אמא בטח הייתה רוצה שאני אהיה רופא. אבל לשניהם הייתה תמיד גישה של 'לא משנה מה אתה אוהב, קודם כל לימודים'".
אנחנו דומים, וזה בסדר
כשגל היה בן 8 עומר התקבל ל"כוכב נולד" - והחיים של כל המשפחה השתנו. "היינו באים כל שבוע", הוא נזכר, "אני הייתי מחלק את הפליירים. עשינו לעומר פליירים אדומים כאלה, הוא נראה קצת כמו ילד מכפר גרוזיני, עם בגדים מצחיקים. אבל הייתי ממש בעניין, וזה מצא חן בעיניי". בהמשך הוא עקב אחרי עומר והצוות שהחל לבנות את הקריירה שלו, מביט בהם מהצד, מקשיב, לומד. "אחרי הבר מצווה זה התחיל ממש להתגלגל. ואז אבא שלי לקח אותי לשיחה ואמר לי: 'אני מבין שאתה מאוד אוהב את זה. אז תגיד לי עכשיו אם אתה רציני ורוצה לפלס לעצמך דרך, או שאתה רוצה שזה יהיה תחביב'. עניתי לו 'אני לא יודע, תן לי זמן ואני אבין לבד'".
ואיך הוא קיבל את זה?
"הוא ענה, 'בגלל זה אני שואל אותך, כדי שתסדר לעצמך את הראש ותדע לאן אתה הולך'. שנתיים אחר כך התחלתי להיסחף פנימה. הייתי הולך עם עומר להמון הופעות, ומסתכל ולומד דברים. איך לעמוד על במה, איך להרים את הקהל, איך לשמור על כימיה עם הקהל, איך להסתכל להם בעיניים. ואז התחלתי קצת לנסות להופיע".
לא פחדת שיגידו "ההוא אח של עומר אדם"?
"תמיד יהיו אנשים שיגידו שאני מנסה לחקות אותו וכאלה. אבל מה זה משנה? יש לי את הדרך שלי. אני מנסה להיות אני. אני אמצא את מה שמייחד אותי".
כמה אתה דומה לו?
"הסגנון של שנינו הוא מזרחי, ואני מאוד מאוד אוהב את השירים שלו. יש דמיון בווקאליות, אבל גם אם זה דומה, ומזכיר לאנשים, זה בסדר. גם במראה החיצוני אנחנו דומים. וזה בסדר".
הייתי מצפה שתנסה להדגיש במה אתם שונים, ונפרדים.
"זה ברור שאנחנו שני אנשים נפרדים. אני מנסה להביא את עצמי ולהיות שונה, אבל אני לא מפחד שיגידו שאני דומה. קח שני תימנים שיש להם אותו קול, אז מה? אומרים שהם דומים? אז אומרים. אני לא מנסה להעתיק ממנו אלא למצוא את הדרך שלי, וזה מבחינתי מספיק. אם אנשים אחר כך אומרים ככה או ככה זה לא משנה. תמיד אומרים".
איך אתה מרגיש שהעולם מגיב אליך?
"זה עולם לא פשוט, אבל מה אני כבר יכול להפסיד? מה יקרה? זה לא שנפלתי עכשיו מסירה באמצע הים התיכון ואני צריך לשחות כדי לא לטבוע. הכל בסדר".
נזרוק את זה לשוק ונראה מה קורה
כשהיה בן 15, גל החליט שהוא רוצה לנסות ולהקליט שירים. "חיפשתי שירים מכל מיני אנשים צעירים, והתחלתי לדבר גם עם יונתן קלימי, שכותב ביחד עם תמר יהלומי. הוא היה שולח לי סקיצות באינסטגרם כדי שאעביר לעומר. ועומר אמר לי: 'אל תענה לכל אחד שמנסה לשלוח לך סקיצות. יודעים שאתה אח שלי, ינסו לדבר איתך כדי להגיע אליי'. ועניתי לו 'נכון, אבל אל תדאג. אני לא כזה פראייר'. בסוף בכלל מהקשר הזה נולד לעומר השיר 'אוהבת אותי אמיתי', ואחר כך שניהם כתבו את הסינגל הראשון שלי 'לקחת איתך הכל'. היו תגובות טובות מאוד, אמרתי לעצמי - בוא נמשיך".
כך יצאו בשנה האחרונה עוד ארבעה שירים, האחרון שבהם הוא דואט עם אגם בוחבוט בשם "עברו חודשיים". הסיפור שמאחוריו מדגים יפה איך עובדת התעשייה של הדור הזה, כוכבים צעירים שמתחילים קריירה הרבה לפני הגיוס לצבא: "השיר היה של אגם", גל מסביר, "תמר ויוני כתבו אותו והוא שכב אצלה שנה, היא לא התחברה. אז הם הציעו לה דואט, וחשבו עליי. אני ואגם מכירים מהאינסטגרם ויש לנו חברים משותפים אבל לא נפגשנו אף פעם. גם לא ידעתי איך נקבע איתה, כי היא גרה בבאר שבע. בסוף קבענו באולפן בראשון לציון, ישבנו קצת, הקלטנו את השיר בפעם אחת, תוך שבוע הוא היה מוכן ויצא. אגם קטנה ממני בשנה. אבל היא אחלה ילדה שבעולם".
לפני חצי שנה, כשהעסק התחיל לתפוס תאוצה, שוב הושיב אותו אביו לשיחה. "הוא אמר לי, בוא נשב עם מישהו מקצועי, נבנה לך הופעה, ונתחיל להריץ את זה. ואז בנינו הופעה. מחרוזת מהשירים שלי, עם תוספת שירים של עומר וגם של אייל גולן ואיתי לוי. יצאה הופעה של 35 דקות ואבא אמר לי - נזרוק את זה לשוק, ונראה מה קורה. פרסמנו מודעה וישר התחילו לפנות במועדונים והתחלתי להופיע".
ההופעה הראשונה של גל נקבעה במועדון "מאיו" החיפאי: "אמרו לי תדע לך, אתה עולה לבמה רק בשתיים בלילה. אמרתי, מה שתיים בלילה? מה אני אעשה עד שתיים בלילה? אמרו לי, זה מועדון כזה, אנשים אוכלים, מתחילים לשתות, מתחילים בלגן, ובאחת וחצי הם בשיא. ניסיתי להסביר שאני קם כל יום לבית ספר. ההורים לא מסכימים שאני אפסיד לימודים".
ומה עשית?
"קמתי באותו יום בשבע בבוקר. הלכתי לבית ספר. חזרתי בצהריים, הלכתי לישון, קמתי בשבע בערב, ואז בא המיניבוס ונסענו עם הנגנים לחיפה. הלכנו למסעדה כולם, שתינו, אכלנו ורק אז הגענו למועדון. בגלל שזאת הייתה הופעה ראשונה הבאתי את כולם. חברה שלי, כל החברים, סבא וסבתא, עומר, ההורים, כולם".
יפה לך.
"כן. במועדון הזה יש למעלה ארבעה תאים כאלה מבודדים וכל האורחים שלי היו בקוביה הראשונה משמאלי. לפני שאני עולה לבמה, יש שתי דקות שהנגנים מנגנים פתיח, ואני יושב מאחורה בחדר ורועד עם עצמי. אני לא רואה אותם, רק שומע ומשתגע. אז שתיתי, עשיתי סלפי התרגשות, וניסיתי להרגיע את עצמי. אמרתי לעצמי 'מה כבר יכול להיות? גל, אל תיכנס לבלגן, תטרוף את הבמה וזהו'".
ומה קרה בסוף?
"בסוף התעצבנתי על עצמי ופשוט עליתי לבמה, ואיך שעליתי נהייתי ממש חמאה. יש שם מלא אנשים, כולם מסתכלים עליך, זה לא פשוט. נלחצתי נורא אבל התחלתי לשיר, ואפילו לא זייפתי, התחלתי בטון הנכון, אבל הקול רעד לי. ואז ראיתי את החברים ואת כולם, למעלה משמאלי, והם חייכו אלי כאילו באווירת 'שים פס, מה?' וזהו, זה זרם. התחלתי קצת לזוז על הבמה, ואיכשהו זה עבר. גם הקהל קלט שעומר למעלה וממש השתגע, הייתה אנרגיה מעולה. בסוף ההופעה הייתה פצצה, היו מלא תגובות באינסטגרם".
ומאז הכל זורם?
"שמע, עם זמרים צעירים בתחום שלי, עד שאתה לא מופיע לא באמת יודעים מה אתה שווה. כי אולפן זה אולפן, רק בלייב אתה רואה את הדבר עצמו, אתה רואה הכל. גם בפעם השנייה נלחצתי. כי בהופעה השנייה בעצם אף אחד כבר לא בא איתי. רק אבא שלי והמנהלת ואולי עוד חבר, אז זה היה קצת כאילו אני לבד - אבל עם הזמן התחלתי ממש להנות. עכשיו מי שבא להופעה יודע בדיוק מה אני שווה".
יש עכשיו בארץ הרבה זמרים צעירים מאוד. איך אתה עם המוזיקה של נועה קירל ומרגי?
"אני אוהב מאוד לשמוע, פחות לבצע. זה פחות הסגנון שלי".
אם הייתי מציע לך לקבל עכשיו רפרטואר של זמר כלשהו, את השירים של מי היית רוצה?
"של עומר כמובן".
ואם לא הוא?
"אז של עדן בן זקן או של אייל גולן".
אתה מכיר גם מוזיקה יותר עתיקה?
"אני מכיר את השירים, פחות את השמות של הזמרים. היחיד שאני ממש מכיר זה איציק קלה. סבא שלי חבר מאוד טוב שלו, הוא תמיד היה בא לחפלות אצלנו ומביא חברים. הם היו שרים את כל השירים של פעם, נגיד 'צלצולי פעמונים'. דרך סבא הכרתי את כל הדברים הקלאסיים של הזמר המזרחי. המוזיקה בעצם מגיעה ממנו ואז מעומר".
החזק שורד
הוא אמנם רק בן 18, אבל יש לו חברה כבר שלוש שנים. קוראים לה נועם בוהדנה, האחיינית של מירי ודוגמנית בפני עצמה: "הכרנו לפני שלוש שנים. היא באה עם דודה שלה ועם חברות להופעה של עומר. מירי מכירה את עומר אז הן הגיעו לאחורי הקלעים, ואז חבר של עומר התחיל 'גל, תראה, יש פה איזה ילדה בגילך. עושה לך עיניים'. זה לא באמת קרה, הוא סתם רצה להדליק אותי, אבל אני זרמתי. אמרתי לו 'טוב, תראה לי איפה היא', ואז החבר נדחף בינינו, 'תכיר, זאת נועם'. שנינו הכי הובכנו, היינו כולה ילדים בני 15. הסתכלתי עליה והיא הסתכלה עליי, עשינו ביחד סלפי לאינסטגרם, כי מה נעשה כאילו? וזהו, משם זה הלך והתגלגל. דיברנו באינסטגרם, ואז נפגשנו, והלכנו לסרט. עשינו כל מיני דברים כאלה של התחלה. הלך יפה, והנה זה מחזיק - אנחנו כבר שלוש שנים ביחד".
אתה זורח כשאתה מדבר עליה.
"כן, אבל למען האמת, בהתחלה בכלל לא ציפיתי. היא גרה בשדרות, רחוק, חשבתי 'כמה זמן זה יחזיק מעמד? בטח יעבור לנו'. אבל והתחלתי לנסוע ברכבות, פעמיים בשבוע, וזה לא סתם. הייתי נוסע, וחוזר באותו יום, כי לא הייתי ישן אצלה. עם הזמן הוצאתי רישיון, ועכשיו גם היא - אבל ההורים שלה מפחדים שהיא תנהג, וגם מפחדים שהיא תבוא עכשיו בקורונה ברכבת. ההורים לא רוצים שהיא תצא משדרות, ומאז חוק המאה מטר אני בכלל לא יוצא ולא נפגשנו".
אז מה עושים?
"היא משדרות, אז היא לא בהיסטריה, היא רגילה למצבים כאלה. בהתחלה כל לילה היינו דופקים שיחה, מדברים מלא. עכשיו זה פחות היסטרי, אבל אני מת עליה. כפרה עליה".
ויש לכם כזאת חבורה של האחים והחברות?
"בטח. יצא ככה שלרואי יש את רומי, ולעומר את שיראל, ושלושתן מסתדרות ממש טוב. הן פחות או יותר באותו גיל ואותו ראש, אז נהייתה לנו חבורה של המשפחה. ואנחנו עושים מלא דברים ביחד, עד הקורונה היינו גם עושים קידוש של יום שישי ביחד".
מעניין שאתה מזכיר דווקא קידוש.
"כן, כי זה משהו של קרבה".
תסביר לי את הקשר שלכם לדת.
"שמע, זה לפי תקופות. הייתה תקופה שאבא שלי התחיל לנסוע לאומן, הייתה תקופה שעומר ממש הלך עם כובע. כולנו מניחים תפילין כל בוקר, שזה נותן הרבה כוח. אבל יש תקופות אחרות. נניח אתה אומר: 'עשיתי השתדלות כל החודש שעבר, אז אפשר קצת להוריד רגל מהגז'".
איך נראית השתדלות?
"השתדלות זה כשאתה מניח תפילין כל יום. אפשר גם ממש ללכת חזק ולקום לנץ, לקום בחמש-שש בבוקר ולהתפלל שחרית מוקדם. אני עכשיו לא שם. בתקופה הזאת דווקא עומר הכי חזק בעניינים. הוא ממש משתדל, כל הכבוד לו".
ואז אתם עושים קידוש ביחד בשישי.
"כן, אבל אל תבין לא נכון. אמרתי קידוש כי זה בעיניי סימן לזה שבאמת קרובים. אנחנו גם יוצאים סתם למסעדות, מועדונים דברים כאלה, ברור. אנחנו מאוד אוהבים לצאת כולם יחד".
ולא קשה לצאת בחבורה הזאת? לא מציקים לכם?
"עם עומר זה תמיד יותר קשה כי מזהים, וזה לא קל. בפורים זה כיף, כי הוא יכול לשים על עצמו כובע ואיפור ולהיעלם. אבל בשוטף, לומדים ללכת למקומות שבהם אנשים לא מציקים, לא עושים עניין. אז בוחרים מקומות כאלה שבהם זה יותר קל. כבר מכירים, לא מציקים. יש בתל אביב מסעדות שבהן זה לגמרי קול, לא ניגשים לבקש דברים. אנחנו מוצאים את המקומות הטובים".
זה יפה שאתם מסתדרים טוב. אני מאמין שזה תמיד בזכות ההורים. הם קובעים איך יראו היחסים בין הילדים. מה לדעתך ההורים שלכם עשו נכון?
"לא ממש חשבתי על זה אף פעם, אבל אני יכול להגיד שכשהיינו קטנים והייתי הולך לבכות לאבא שלי 'הוא מרביץ לי', הוא היה עונה לי 'תסתדר איתו', אז נהייתה לנו מין ברית כזאת. האחים שלי לימדו אותי איך להסתדר. עם חברים, עם חבר'ה במושב. הם לימדו אותי על החיים, תכלס. לימדו אותי שהחזק מנצח. ולימדו אותי לשרוד".
יש מקום לכולם
בקיץ הקרוב יתגייס גל אדם לצבא. הקריירה שלו בכדורסל הסתיימה עם בעיות בברכיים, כך שלקרבי הוא לא יכול ללכת, וללהקה צבאית הוא לא רוצה: "אני רוצה לתרום, לעשות משהו משמעותי. אולי בפיקוד העורף. אני מקווה שלא יתקעו אותי איזה ש"ג".
ולמה לא להקה צבאית?
"לא נראה לי מתאים. זה מושך את העין, אבל אני מתבזבז, כאילו אני סתם שר. אני מעדיף לעסוק בשירה בשעות הפנאי, כעבודה. לא בתור שירות צבאי. אני גם לא מתחבר ללהקה. אני מעדיף לבד".
אז בינתיים הוא בבית, כמו כולם. וכדי לא לבזבז את הזמן הוא התחיל ללמוד עכשיו לבד לנגן. והוא גם מנסה לכתוב שירים. בפלייליסט שלו בטלפון יש בין היתר שירים של עדן חסון: "מה שאני אוהב בעדן זה שהוא כותב את השירים בעצמו. כשאתה כותב בעצמך, אתה בעצם אומר בדיוק את מה שרצית להגיד. הוא מייצר פגזים. זה משהו שאני רוצה ללמוד לעשות. וזה גם יהיה שונה מעומר".
אז איזה מין זמר יהיה גל אדם?
"תראה, אני יודע מה אני עושה, אבל אני עוד לא סגור על הסגנון שלי בדיוק. אני לוקח מכל אחד נגיעות, וכמובן בעיקר מעומר. עזוב את זה שאני חושב שהוא הזמר הכי טוב בארץ, הוא גם אח שלי. אז אני הכי שואב ממנו השראה".
ומה השאיפה?
"יש לי שאיפות גדולות. אני שואף להגיע להופעות גדולות, להגיע להיכל מנורה לבדי, או אפילו עוד יותר גדול. זה החלום".
אם תגיע לזה, עשויה באיזשהו שלב להיווצר ביניכם קצת תחרות.
"לא יקרה. אנחנו מאותו בית. שהוא יעלה ויצליח, ואני אעלה ויצליח, ואין מקום לתחרות. וחוץ מזה אני ממש בתחילת הדרך, אז בכלל להגיד שאני מתחרה עם עומר זה קצת... כאילו, מה?"
חמוד אתה.
"אני אגיד לך עוד משהו. אני לא חושב בכלל שיש מקום לתחרות בין זמרים. ואני לא סתם מחרטט לך, אני יודע שיש תחרות ויש מתחים, אבל אני באמת מאמין שזו בסך הכל מוזיקה. על מה התחרות? לכל אחד יש את הקהל שלו. כל בן אדם שומע מה שבא לו, ולא שומע רק זמר אחד, יש מקום לכולם".
אבל אתה הרי יודע כמה העסק הזה תחרותי.
"יש תחרויות נקודתיות. אם יש הופעה של עומר ובאותו יום יש הופעה של זמר אחר מולו, אז גם אם אחד מופיע במקום גדול והשני במקום לא כל כך גדול, יש תחרות על מי מוכר יותר מהר וזה יכול להיות לרגע מגעיל. אבל זה סתם. זו לא המוזיקה עצמה. ובמוזיקה עצמה יש מקום לכולם, וזה נראה לי מפגר התחרויות האלה".