כבר כמעט עשור שהזמר והיוצר אושר כהן מנסה לפרוץ בתור אמן מהשורה הראשונה. כשהיה בן 14 הוא היה מופיע בחפלות ובטברנות, ובסוף הלילה היה אוסף את השטרות שזרקו עליו במהלך ההופעה. כשהיה בן 17 הוא נבחן לתוכנית "אייל גולן קורא לך", ולא עבר את האודישנים. באותה השנה הוא שלח דרך הוואטסאפ סקיצות לשירים שכתב כמעט לכל אמן בישראל, והתשובות נעו בין "לא" מוחלט לבין חוסר מענה. אבל כהן לא ויתר; הוא פתח אולפן הקלטות ביתי, והתחיל להקליט את עצמו שר על רקע היצירות שכתב.
אבל חכו רגע עם הרחמים על הצעיר האמביציוזי. לצד ה"לא" שקיבל מהקהל המיינסטרימי הישראלי, כהן בן ה-23 כבר הספיק לכתוב שירים לאמנים כמו עומר אדם, אייל גולן ושרית חדד. הוא גם מילא פעמיים את קיסריה בהופעות סולד אאוט, ובשבוע שעבר גם קיבל פעמיים את ה"כן" הנחשק: הראשון, מהתחנה שסירבה לו שנים ארוכות, כשהוועדה המיוחסת בגלגלצ קיבלה לפלייליסט שלה את השיר "הנה את בוכה", שכתב, הלחין, ושר, בעצמו. והשני, מהקהל, כאשר כהן יתחיל למכור בראשון הקרוב כרטיסים למופע הענק שלו, שיתקיים ב-22.2 בהיכל מנורה שבתל אביב.
זה מגיע אחרי שכבר מילאת פעמיים את קיסריה. איך זה היה?
"וואו, זו תחושה שאי אפשר להסביר. קודם כל לילה לפני ההופעה לא ישנתי כי פחדתי לאכזב, וביום ההופעה לפני שעליתי לבמה ניסיתי להרגיע את עצמי ואמרתי שהכל בסדר. אמרתי לעצמי 'אתה טורף אותם', ניסיתי למלא את עצמי בביטחון. אני זוכר שלפני המופע כיבו את האורות, התחילו כפיים ופשוט התחלתי לבכות מהתרגשות. אמרתי 'שמע ישראל' חמש פעמים ועליתי לבמה".
ואז?
"צרחות. הקהל ידע את כל השירים בעל פה. הרגשתי שאני לא שם, לא קלטתי את הסיטואציה. כולם שרו איתי, זה היה מדהים".
עשית את זה פעמיים בקיסריה. יש פחד שלא תצליח למלא את ההיכל הפעם?
"יש פחד שאני לא אצליח למלא גם מקום של 100 איש, אבל אלוהים והקהל רוצים אחרת ואני מצליח כל פעם מחדש. אני הולך באמונה וגם המעטפת שסביבי הולכת באמונה, אבל אני לא קולט ולא מעכל עדיין שום דבר ממה שקורה לי. אני משתדל להגיד תודה לאלוהים אלף פעם ביום. אני לא מרגיש שלא מגיע לי, אני בעיקר מרגיש בר מזל, הכי בר מזל שיש. אני יודע מאיזה מקום הגעתי, מאיפה התחלתי ואיך התקדמתי. אז כן, באיזשהו מקום היום אני יכול להגיד שמגיע לי".
אלוהים איתי
הוא גדל בקריית ביאליק, הצעיר מבין שלושה אחים. כבר בגיל צעיר ההורים שלו שלחו אותו ללמוד פסנתר בקונסרבטוריון העירוני, ובהמשך הוא לימד את עצמו לנגן גם על גיטרה, קלרינט, כינור ועוּד. כשהיה בן 11 הוא התחיל להסתובב על במות, כשליווה על קלידים את אביו, אילן. "הייתי מסתכל על אבא שלי מנגן ומעתיק ממנו", הוא אומר. "אנחנו משפחה מאוד מוזיקלית, אבא שלי שר ומנגן, אמא שלה שרה ואחי מנגן. ברוב המשפחות אם מישהו תופס גיטרה ב-2 בלילה יקומו ויצעקו עליו לחזור לישון. אצלנו אם מישהו תופס גיטרה כל המשפחה מצטרפת אליו".
לא הרבה ילדים בני 11 זוכים להופיע על במות.
"נהניתי מזה. אבא שלי היה משלם לי 100 שקל להופעה של שעה והרגשתי בעננים. שמעי, הייתי הולך עם חברים לשוק של הפיתות עם הזעתר בימי שישי ומזמין את כולם לפיתות על חשבוני. הייתי היחיד שעשה כסף בגיל הזה, הרגשתי לארג'. עם הזמן הכסף עלה. הוא היה מביא לי 300 ולפעמים 400, אבל לא יותר", הוא צוחק. "הכסף הזה גם ככה הולך לבית שאני אוכל וישן בו, אז למה שאקח יותר? זה אותו כסף, וחוץ מזה, אבא זה אבא. לאמנים אחרים לקחתי יותר, אל תדאגי".
כשהיה בן 14 הוא החליט לשלב את שתי האהבות הגדולות שלו – הנגינה והשירה. שמו עבר מפה לאוזן, ולאט לאט הוא התחיל ללכת לפניו. "מכיתה ח' הופעתי עד 2 בלילה פעם-פעמיים בשבוע. הייתי מופיע בחאפלות ובמועדוני מזרחית מול אנשים בני 40 שזורקו עליי שטרות. הרווחתי כסף טוב, נהניתי, אבל ראיתי דברים שילד בן 14 לא אמור לראות".
מה זאת אומרת?
"אלכוהול, נשים, מכות, דקירות. זה לא דברים שנורמלי לראות בגיל 14, אבל זה מה שהכרתי, את מועדוני המזרחית של הקריות. חשבתי שזה ככה בכל הארץ, בלאגנים כאלה".
כילד שגדל בקריות, היית מעורב באירועים כאלה?
"הייתה אצלנו בשכונה אלימות. לא הייתי ילד אלים אבל לפעמים הייתי רב מכות כשהייתה קטטה, כמו כל הילדים בקריות. אבל שמעי, זה לא אומר כלום. יש לי חברים שהיו מתערבבים באלימות כל הילדות והיום הם עם תואר במשפטים".
ההופעות שלו, שהתחילו בתדירות של פעם בשבוע, הפכו עם הזמן ליומיומיות, אבל ככל שהצליח יותר במוזיקה - כך הידרדר מצבו בלימודים. "לא הייתי קם לבית ספר. הייתי חוזר בחמש בבוקר מהופעה ולא מצליח להגיע ללימודים, וגם כשבאתי לא הקשבתי למורים, ישנתי".
כשהיה בכיתה ט' הוא הועבר לבית ספר עם חוקים קפדניים יותר, ובכתה י' משרד החינוך החליט להעביר אותו לקידום נוער. הוא סיים שם את השנה, אך בסופה - החליט לעזוב את הלימודים. "כשהמורים דיברו איתי יפה בתור ילד, הייתי אומר שאני מצטער ומשתדל יותר. אבל כשהמורים היו פונים אליי בעצבים הייתי מחזיר. ילד מרדן כזה. מי שלא דיבר אליי בטוב - החזרתי לו".
הרגשת שלא מבינים אותך בבית ספר?
"ברור. המנהל היה קורא לי בכינוי עם מילה נרדפת לערס. זה לא העליב אותי כמו שהרגשתי שהוא פשוט לא מבין אותי ואת היכולות שלי. ניסיתי להצליח בבית ספר, באמת שניסיתי, אבל חייתי את המוזיקה, והרגשתי שבית הספר לא מבין את המחויבות שלי. לא הייתה לי ברירה אלא לעזוב את הלימודים".
איך ההורים הגיבו?
"אמא שלי כעסה עליי. היא מאוד רצתה שאלמד ושאעשה בגרות כמו כולם. גם כשהייתי תשוש ועייף היא ניסתה לשכנע אותי להישאר, אבל כשהתבגרתי היא הבינה שההחלטה בידיים שלי, ושלא הייתה לי ברירה אלא לעזוב. גם היה בינינו ריב לאיזו תקופה. בואי, אף אחד לא הבטיח לי שבסופו של דבר יצליח לי. באותה מידה יכולתי גם להיות כלומניק, אבל אלוהים היה איתי".
אז אתה לא מתחרט על העזיבה.
"יש בי הרגשה של פספוס, אני לא אשקר, אבל זה כן נתן לי את כל הזמן להשקיע במוזיקה שלי. בסופו של דבר כל החלטה שקיבלתי הובילה אותי למקום שאני נמצא בו היום. אז לא, אני לא מתחרט".
מהאולפן לכלא
אחרי עשרות מופעי קאברים במועדונים, כשהיה בן 16 בלבד, כהן התחיל לכתוב בעצמו את השירים שלו - רובם שירי אהבה. באותה תקופה, הוא ואביו החליטו לבנות לו אולפן הקלטות ביתי. "על מה כותבים אם לא על אהבה נכזבת? לא הייתה לי אז אהבה, אבל שמעתי שירים של אמנים אחרים ולמדתי מהם. עם הכתיבה בא התיאבון להקליט חומרים לבד, ותוך חודש אבא שלי ואני בנינו לי אולפן".
נשמע לי עסק לא זול.
"השקענו את כל מה שהיה לנו. אני זוכר שבמהלך ההרכבה אבא שלי לקח אותי לישוב ערבי להביא חלקים לאולפן. פתאום הוא עצר את האוטו ליד איזה בחור, לא הבנתי מה קורה, ואבא שלי הוריד את השעון מהיד ונתן לו אותו. זה היה שעון 'ברייטלינג' בשווי 25,000 שקל, והוא מכר לו אותו ב-6,000 שקל. הוא לקח את הכסף במזומן, ועם הכסף הזה הוא שילם על כל החלקים שקנינו באותו יום לאולפן. אמרתי לו תודה באותה רגע ואני כל החיים אגיד לו תודה. לא משנה כמה אני אודה לו, זה אף פעם לא יספיק".
את הסקיצות שהקליט באולפן החדש כהן התחיל לשלוח באופן אינטנסיבי לאמנים מוכרים בתעשייה. "ידעתי שאני שייך לשם וידעתי שבסופו של דבר יקבלו את השירים שלי, אבל זה לא היה קל. היו המון שירים שכתבתי לאחרים והם נכשלו. עזבי שאומנים לא רצו לשיר את השירים שלי, הם לא היו עונים בכלל. היו רגעים שחשבתי שאולי זה לא התחום שלי. שאולי אני צריך להיות מעבד או רק לשיר, אבל לא ויתרתי. גם כשגלגלצ סרבו לקבל את השירים שלי, לא חשבתי שזה אישי. היה לי ברור שזה מגיע ממקום של התפתחות מוזיקלית, וקיוויתי שמתישהו הם כן יתחברו אליי. לא רק קיוויתי, האמנתי. שלחתי המון שירים לאמנים, עד שזה תפס".
וקצת לפני שמלאו לכהן 18 - זה תפס. הראשון להאמין בשירים של היוצר הצעיר היה מאור אדרי. כהן כתב לו את השיר "לאהוב", שהפך ללהיט תוך מספר שבועות. באותה תקופה הוא השיק את אלבום הבכורה שלו, "נזכר בעיניה", אלבום שגרף הצלחה בקרב הזמר המזרחי.
כהן קיווה לצעוד במסלול הכוכבים הישראלי הסטנדרטי ולהתגייס ללהקה צבאית, אבל הוא לא קיבל זימון למיונים וסורב פעמיים כשניסה לקבל תקן "אמן פעיל". "הראיתי לוועדה הוכחות לשירים שלי, האזנות, צפיות, הופעות, אבל לא רצו לשמוע אותי בכלל. עד היום אין לי מושג למה". הוא שובץ לתפקיד מ"צ מעברים באיו"ש, אבל מהר מאוד הועבר לשרת באפסנאות בבסיס קרוב לביתו. "שירתתי במשך שנתיים בהן הצלחתי לשלב את הצבא עם המוזיקה. בבקרים הייתי בצבא, ובלילות הופעתי כדי לממן את עצמי. המפקד שלי מאוד עזר לי. הייתי חוזר מהופעות ב-2 בלילה, מגיע עם האוטו לש"ג, נכנס עם הטוקסידו מההופעה לחדר של השמירות ובבוקר קם למסדר".
ובכל זאת, לא שירתת שירות מלא.
"נכון, הייתה לי נפקדות. נגמרו לי הימים של החופשה המיוחדת ולא יכולתי להופיע, אבל באותה תקופה ההורים שלי נפרדו והייתי צריך לעזור בבית, אז הייתי חייב את הכסף מההופעות. רציתי לעשות שירות מלא, באמת, אבל נאלצתי לצאת".
נאלצת?
"הייתה לי הופעה עד חמש בבוקר, ובאותו יום לא קמתי לצבא. קראו לי למשפט, ובגלל שהייתי על תנאי הנחתי שאקבל עונש של כמה ימים בכלא. קיבלתי את זה. נעמדתי מול השופטת ואמרתי לה שאני מודה בהכל. היא ראתה שהכנתי את עצמי מנטלית לעונש וחשבה שזה לא כואב לי, אז היא החליטה לתת לי כלא ל-21 יום. רק כי היא חשבה שלא אכפת לי מהעונש".
ניסית להילחם? אמרת לה שאתה מוזיקאי ושאתה צריך את הכסף של ההופעות?
"לא, כי לא רציתי שהיא תחשוב שאני מתנשא. את יודעת, זה שירות חובה, ואני באמת חושב שצריך לעשות צבא כמו כולם. אז נכון, קיבלתי פריבילגיה בחיים האישיים שלי וניסיתי לשלב את הפריבילגיה הזו עם הצבא, אבל זה לא השתלב. אחרי שקיבלתי 21 ימים בכלא התעצבנתי, ויצאתי לעריקות של שמונה חודשים".
להוריד אוויר
חמישה חודשים אל תוך העריקות, כשההורים פרודים כהן התגורר עם אמו. "הרגשתי שאני צריך להיות שם בשבילה, אבל אני לא נכנס ביניהם. אלו יחסים של 30 שנה, מרוקאים אולד סקול מהדור הישן. הם נפרדו וחזרו כמה פעמים, שיעשו מה שטוב להם". בחודש החמישי הוא החליט לעבור למרכז ולנסות להגשים את החלום. "שכרתי דירת חדר בחולון ומכולה ענקית, ובניתי בתוכה אולפן חדש. זו הייתה ההתפוצצות שלי כאמן. כתבתי בלי הפסקה, הכרתי אנשים מהתחום, מפיקים, יוצרים, זמרים. שלחתי את השירים שלי לכולם ופתאום כולם אמרו לי כן. בתקופה הזו כבר כתבתי שירים לאייל גולן, עומר אדם ומושיק עפיה".
כהן עלה על הגל. הוא עבד על האלבום השני שלו ופתח מופע ראשון ברידינג תל אביב, אבל למרות ההצלחה שהייתה במרחק נגיעה, החשש מהמשטרה הצבאית לא הרפה. "כשחשבתי על המופע שלי ברידינג הייתה לי חרדה שאני אופיע על הבמה ופתאום יגיעו כמה שוטרים שיתפסו אותי, יורידו אותי מהבמה ויכניסו אותי לניידת. אמרתי לעצמי שאחרי המופע אני אסגיר את עצמי, וזה מה שעשיתי. הוצאתי את השיר 'ברגעים שאת הולכת', ולמחרת הסגרתי את עצמי בכלא 4".
מה היה?
"הגעתי לכלא ואמרתי: 'שלום, אני עריק ובאתי לסיים את הסאגה'. הורדתי את הבגדים שעליי, לבשתי מדים של אסיר, עשו לי ראיון והכניסו אותי לפלוגה. הייתי שם חודשיים וחיכיתי למשפט, וכשהוא הגיע אמא שלי הייתה הראשונה להעיד. היא סיפרה את הסיפור שלי, ואחריה התובע נעמד ואמר שאני 'מקדם את הקריירה המוזיקלית שלי על חשבון הצבא'. בסוף הדיון קיבלתי מאסר של חצי שנה ופרוטוקול דיון של ספר שלם. לא היה לי מה לעשות, הבנתי שאין לי דרך אחרת".
כשנכנסת לכלא כבר היית די מוכר. האסירים נתנו לך יחס מיוחד?
"תראי, כשמישהו מוכר נכנס למקום כזה, הדבר הראשון שעושים זה להנחית אותו לקרקע. כדי שאותו מפורסם יגיע למצב שהוא מבקש אישור לגרד באף או לשתות כוס מים, צריך להוריד לו את כל האוויר, ואני מסכים עם זה. בגלל שהייתי מוכר הייתי צריך לעבוד קשה כדי להרוויח את הכבוד שלי בכלא. צבעתי, ריתכתי, כיבסתי, שיפצתי ופיניתי פחים. עבדתי ממש קשה, אבל זה העביר לי את הזמן. בחודשיים האחרונים הרגשתי כבר ממש מסודר בכלא, העברתי אותם יחסית בסבבה".
איך הצלחת להעביר חצי שנה בלי מוזיקה?
"הייתי שר פה ושם במקלחת עד שאחד הסוהרים היה אומר לי לשתוק. ניסיתי לכתוב קצת, אבל לא הייתה לי השראה. יום לפני שנכנסתי לכלא הוצאתי את 'ברגעים שאת הולכת' ולא ידעתי מה קורה איתו, לא ידעתי איך הוא הצליח בחוץ. לפעמים הייתי שומע מבקרים מבחוץ מאזינים לשיר, ולפעמים שמעתי את הסוהרים מזמזמים אותו. היו כמה מפקדים חמודים שבדקו בשבילי כמה צפיות יש לו, וזה היה מחזיק אותי. לקחתי את זה בתור נחמה, שאם אני בכלא לפחות המוזיקה שלי בחוץ".
כהן חלם על השחרור מהכלא במשך חצי שנה. הוא דמיין את ההופעות בחוץ ואת ההצלחה שעתידה לבוא, אבל שבוע לפני שחרורו המיועד - הוא קיבל לראשונה בחייו התקף חרדה. "קמתי בחמש וחצי בבוקר ועמדתי מחוץ לתורנות מכבסה. פתאום נכנסתי לפחדים, התחתי לבכות, עלה לי הדופק, הזעתי לגמרי. הבנתי שתוך שבוע אני צריך לחזור להופיע וחששתי שאיבדתי את כל מה שהיה לי, את הניסיון ואת הקהל".
שבועיים לאחר מכן, במופע הראשון שלו מחוץ לסורגים בבית התפוצות שבגבעתיים, החששות פגו כמעט לחלוטין. הוא חזר לגור בקריית מוצקין ליד הבית של ההורים שחזרו זה לזו, התחיל להופיע באופן קבוע, ולעשות את מה הוא הכי אוהב. "זו הייתה ההופעה הכי מרגשת שהייתה לי בחיים", הוא מחייך. "הרגשתי שחזרתי לעצמי".
קצת כישרון
לפני כשנה כהן עלה לליגה של הגדולים, והוחתם לניהול תחת שלושה מהשמות החזקים בתעשייה: הזמר עומר אדם, הסוכן רוברטו בן שושן וחברת ההפקות "ארומה מיוזיק". "זה משהו שלא חשבתי שיקרה בחיים, אני המיוצג היחיד שלהם".
אז איך באמת זה קרה?
"פגשתי את עומר אדם איזה ערב. דיברנו קצת, וכבר באותו ערב הוא אמר שהוא רוצה להחתים אותי. במקביל קיבלתי הצעה מ'ארומה מיוזיק', ורוברטו היה החולייה שקישרה בין כולם. יחד הם יצרו תקדים שלא היה, מאלוהים הכל התחבר לי. אם לא הייתי יוצא באותו ערב זה היה משנה גורל".
יש לך מושג למה הם בחרו דווקא אותך? זה חתיכת דבר.
"אני באמת לא יודע. אולי כי הם שמו לב לזה שהקהל מתחבר אליי ואוהב את מה שאני עושה. אני מניח שאני טוב, אבל את ידעת כמה טובים יש? כנראה אני גם בר מזל".
כששני סולד אאוט בקיסריה כבר מאחוריו, השבוע הוא עלה מדרגה נוספת כשהוציא את השיר "רעשים", שכתב ושר יחד עם נועה קירל. השיר נכנס בקלות לפלייליסט של גלגלצ ורשת ג', ותוך 24 שעות מרגע פרסומו הוא כבר עמד על חצי מיליון צפיות. "לפני שלושה שבועות נועה התקשרה אליי ואמרה לי 'בוא נעשה שיר', ברור שהסכמתי", הוא נזכר. "היו לה שעתיים פנויות בין הפסטיגלים והיא הגיעה אליי לאולפן. כתבנו והלחנו את 'רעשים' בשעה וחצי. אחרי יומיים כבר השמענו לרוברטו את הסקיצה, וזה התקדם במהירות טיל. זה שיר שמדבר על אהבה ועל החיים שמסביב. נועה מקצוענית ומדהימה, והיא שרה וואו. תשמעי, תמיד ידעתי שהיא זמרת מעולה, אבל לשמוע את הקול שלה חצי מטר ממני זה משהו אחר. אני עדיין עם הלסת ברצפה".
אגב שיר אהבה, מה מצב האהבה בחייך?
"הייתה לי זוגיות מדהימה עד לפני חודשיים, והיום אני רווק. אני יכול להגיד לך שאני לא מחפש זוגיות היום, אבל יכול להיות שמחר אני אכיר מישהי שתעשה לי את זה בלב ואני אגיד לך שאני רוצה זוגיות. בינתיים טוב לי כרווק, אבל אי אפשר לדעת מה יוליד יום".
ואפרופו נועה, מה הייחודיות שלך בתעשיית המוזיקה הישראלית?
"אולי זה שאני יוצר בעצמי את המוזיקה שלי? לא יודע, האמת שאני לא רואה את עצמי שונה מאחרים".
ובכל זאת, לא לכל אומן פותחים מופע בהיכל מנורה.
"אה, זה מזל שיש לי".
אתה מאוד צנוע.
"כרגע אני מאוד מובך. אני רק אומר שיש הרבה זמרים סופר מוכשרים במדינה הזו, באמת. יש כאן כור היתוך של מוזיקאים מדהימים ושל כאלה שלא מקבלים 2 אחוז ממה שמגיע להם. לי היה מזל, חד משמעית".
וקצת כישרון?
"יאללה אם את אומרת אז בסדר, גם כישרון".
צילום: שי כהן ארבל | סטיילינג: נעמה מנשה | הלבשה: La garconnier ,Bamoss square, Candid men