אם עברתם במוצאי השבת האחרונה בכביש החוף ונדמה היה לכם שאתם רואים את אחינועם ניני עומדת לבדה עם דגל ישראל, לא טעיתם. בעקבות מבצע "מגן וחץ" בוטלו בשבת שעברה ההפגנות נגד התוכנית המשפטית במרכז ובדרום, ואחינועם ניני נותרה בביתה שבשפיים. הערב ירד ורוח נעימה נשבה מהים. הכל היה שקט, אבל ניני לא הייתה שקטה בכלל. "ביטלו את קפלן, ביטלו את ההופעה שלי בהפגנה ברעננה, ואני לא יכולתי לשבת", היא אומרת. "לקחתי את הדגל, נעמדתי לבד על כביש ראשי סמוך לשפיים ועמדתי שם שעה. באיזשהו שלב חברה טובה וגם הבת הקטנה שלי הצטרפו אליי". בפוסט שהעלתה לפייסבוק מאוחר יותר כתבה: "לא מבטלת שום מחאה, עד שהממשלה הזאת תושלך לפח". "קיבלתי המון תגובות טובות", היא אומרת, "והרעות לא מעניינות אותי".
כמה ימים לפני כן חלמה חלום. בכנס הליכוד, במרכז אירועים גדול ומול קהל רב, עמד המנחה והכריז: "הדוברת הבאה היא הפתעה שהכנו עבורכם. קבלו את אחינועם ניני!". הקהל השתתק לרגע, ואז צעקות של חוסר שביעות רצון נשמעו. "אני מבקש סדר", דרש המנחה, ומישהו מהקהל התרומם מהכיסא ואמר: "תנו לה לדבר, אני חושב שיש לה לב טוב". בחלומה עלתה ניני על הבמה ונאמה, וכשסיימה – מחא לה הקהל כפיים.
החלום הזה ריגש את הזמרת, שרגילה לספוג מאנשי ימין בעיקר עלבונות. היא התעוררה ממנו בהתרוממות רוח קלה. "הייתי רוצה לדבר יותר עם מי שלא מסכים איתי. זה קורה לי, אבל לא מספיק", היא אומרת. "אני מאמינה שיש הרבה אנשים טובים גם בכת של ביבי, כי בכל כת יש אנשים טובים שהולכו שולל".
מכנים אותך בוגדת, עוכרת ישראל, מאחלים לך ללכת למות בעזה.
"אני עונה שמבחינתי אני עושה שירות מדהים לישראל. אני אדם ציוני ואני מאמינה שלעם היהודי יש זכות לבית לאומי במדינת ישראל, אבל בצורה שמתחשבת גם בעם השני, שגם לו יש זכויות. אני מתראיינת הרבה לתקשורת הזרה, שמאוד מתעניינת במחאה. המחאה הזאת מוציאה אותנו טוב ומעוררת גאווה בעולם, כי יש ארצות שלא הצליחו להתגבר על כוחות הימין השמרני, שרוצה למשוך את הדמוקרטיה לתהום. המחאה שלנו היא השראה לרבים".
את אומרת שאת ציונית, וזה כנראה הדבר האחרון שהשונאים שלך יגידו עליך.
"אומרים לי שאם אני פרו-ישראלית, אני צריכה להיות פרו-ישראלית ולא משנה מה. על זה אני תמיד נותנת את הדוגמה הזאת: מה קורה אם הילד שלך התמכר לסמים? אתה רוצה שיחשבו שהמשפחה שלך מושלמת, אתה אוהב אותו, אבל אם לא תיקח אותו לגמילה, הוא ימות. אז מה ייצא לך מזה? ישראל חייבת להכיר במחלה שלה ולהתחיל לטפל בעצמה, אחרת זה ייגמר רע מאוד. אנחנו שוחים בים של דמעות, ועל הגל של הכאב שלנו שטה ספינה ובה קברניטים שכל אחד מהם פיראט אכזר יותר מהשני והכוונות שלהם אינן טובות".
ביום שהאומנים יתאגדו
לא קל להיות אומן שמבטא את דעותיו בישראל, וזה נעשה קשה יותר בשנים האחרונות וביתר שאת בחודשי המחאה הנוכחית. רק לאחרונה חוו את זה על בשרן שתי זמרות מהמיינסטרים: מירי מסיקה מתחה ביקורת על ראש הממשלה בנימין נתניהו ותושבי הערים שבהן הייתה אמורה להופיע על במות יום העצמאות קראו לבטל את הופעותיה, וקרן פלס סיכנה את עצמה כששרה את ההמנון בתחילת אפריל על במת קפלן, עוררה חמה גדולה וביטאה חרדה כלכלית בעקבות התעוזה להביע עמדה.
כל זה לא זר לניני (53), שידועה כמי שלא חששה להביע את דעותיה לאורך הקריירה הארוכה שלה. היא כבר לא חרדה למחיר שתשלם, אלא משלמת אותו מדי יום ביומו – ומבחינתה, זה מחיר ראוי. בחודש שעבר הוזמנה להשתתף בטקס יום הזיכרון בקונסוליה של שגריר ישראל בניו יורק. כשהדבר נודע לגורמים פוליטיים, הם מחו והביעו חשש שהזמרת תנצל את הבמה המכובדת להשמעת דעותיה. "הייתי בטוחה שיבטלו אותי והייתי במתח גדול", היא מספרת. "זה היה מעציב אותי מאוד אם הם היו נכנעים".
בסופו של דבר עמדה ההזמנה בעינה. "אחרי הטקס אנשי משרד החוץ אמרו לי שהם נאבקו שאופיע ואפילו איימו שיבטלו את כל הטקס. הם הזהירו שאם לא אופיע זה יעשה נזק נוסף לתדמיתה של ישראל, שגם ככה מצבה בכי רע".
מה את אומרת על התפיסה שאומנים לא צריכים לערב פוליטיקה באומנות שלהם?
"זאת טענה שאני לא מקבלת בכלל. תפקידו של האומן הוא להרעיד את אמות הסיפים, לשים מראה מול החברה, לאתגר את המחשבה והרגש. האומנים שאני מעריצה מטלטלים את המולקולות ומדברים מדם לבם. זה ראש אחר מריאליטי או אירוויזיון".
גם את הופעת באירוויזיון.
"נכון. בהתחלה, כשפנו אליי, סירבתי, כי מוזיקלית אני לא מתחברת, אבל אז חשבתי שזאת הזדמנות להעביר את המסר שלי להמון אנשים. גם היום הייתי עושה את זה בתנאים האלה. כמה מדהים היה אילו נועה קירל הייתה עומדת על הבמה וצועקת 'דמוקרטיה' מול קהל של מיליונים? לא מזמן דיברתי עם אומנית צרפתייה, שאמרה לי שבצרפת מעריכים מאוד אומנים שמביעים את דעתם. יש להם היסטוריה של אומנים שאפילו יצאו לגלות. כאן זה מאוד קשה".
למה, לדעתך?
"זאת ארץ קטנה ואוכלת יושביה והקהל קטן יחסית, מפוצל ומקוטב, והחיים שלו קשים. יש מלחמות וצער, והקהל רוצה מהאומנים שלו בעיקר בידור שיעזור לו לשכוח את היום-יום. הוא רוצה לרקוד, לשיר בציבור. הקהל כאן רוצה את האומן שלו כנוע. החלום שלי הוא שהאומנים יתאגדו יחד, כי אז נהיה כוח. אבל יש מעט מאוד אומנים שבעניין, ומי שמעז להתבטא חוטף".
מאוד קשה להביך אותי
בתחילת מרץ פורסמו בתקשורת חצי הביקורת המושחזים שהפנתה ניני בקבוצת וואטסאפ כלפי אומני ישראל בכלל, וכלפי שלמה ארצי בפרט. "כל אומן בישראל שאוחז בדעה שמה שקורה כאן זה טירוף מוחלט והרס של המדינה האהובה שהיא ביתנו, ושהיא מקור הפרנסה של כל אלה שדואגים לפרנסתם כל כך, כל מי שיש לו איזה מולקולה של עקרונות ואומץ, שלא יסתפק בלהצדיע למוחים אלא שיצטרף אליהם", כתבה ניני בקבוצה, "[...] שנים של שתיקת האומנים, שמתחבאים מאחורי תירוצים מכאן עד סוף העולם וכשהם כבר אומרים משהו זה כל כך חלבי ורופס שלא אמרו כלום (בסגנון שלמה ארצי), שחס וחלילה לא יבואו אליהם בטענות ויבטלו איזה כרטיס למופע, יכעסו עליהם, ולא ייתנו להם את האהבה שהם כל כך מכורים לה – תרמו למצב שאנו נמצאים בו [...] מאחר שהעבר כבר עבר, אפשר להתחיל היום. עכשיו. לא מאוחר. קומו ועשו מעשה אמיץ. מה עוד צריך לקרות בשביל שייצאו אומנים גדולים וחזקים עם השפעה על הקהל וייקחו אחריות? כמה דם, זעם, טירוף, פוגרומים, דריסות, גזענות, חמדנות, אלימות, משיחיות, אסונות? קומו, היום, ועשו מעשה אמיץ וערכי".
יש בין האומנים שיח על מה שקורה במדינה?
"כן. יש לנו קבוצת וואטסאפ של אומנים ואנחנו מדברים שם, אבל בזהירות. הסיפור עם שלמה ארצי יצא מהקבוצה הזאת".
זה הביך אותך?
"מאוד קשה להביך אותי. אין דבר שלא נכתב עליי כבר. לא התכחשתי לזה כשזה יצא, ואני חושבת שאולי זה גם השפיע על ההחלטה של ארצי לסרב לקבל את פרס ישראל".
אחת הפרשות הזכורות שנקשרו לשמה של ניני היא הענקת פרס מפעל חיים מטעם אקו"ם לאריאל זילבר. זה קרה ב-2014 ועד היום מעורר אצלה הסיפור הזה כעס וכאב. "זה היה איום ונורא. הציעו לי לקבל פרס על הפצת המוזיקה הישראלית בעולם, לצד אריאל זילבר, לו רצו להעניק פרס מפעל חיים. הייתי בהלם. אמרתי להם שפרס מפעל חיים זה לא עוד פרס, הוא לוקח את האדם על כל המכלול שלו ואומר, 'הנה בן אדם שהוא נר לרגלנו'. אבל זילבר כתב שירים כמו 'קונה רק מיהודים', זה האדם שאתם רוצים לתת לו פרס? כמובן ירדו עליי. מלבד מעטים, לא היו לי חברים באותה התקופה. גם השמאל לא היה לצדי. עיתון 'הארץ' כתב עליי שאני דורסת במגף את אריאל זילבר, עשו ממנו מסכן, אמרו שאני לא מספיק פתוחה לקבל דעות שונות. אבל גזענות היא לא דעה, היא רעה חולה, וכמו שאנטישמיות מעוררת אצלנו כעס מוצדק, אנחנו צריכים לכעוס כשהגזענות מופנית לאחר. סירבתי לקבל את הפרס והתחילו להחרים אותי. היו מבצעי הסתה מטורפים נגדי, ניסיונות מכוונים להתנכל לי ולפרנסה שלי. בכל הופעה מישהו כתב בפייסבוק משהו נגדי והתחלתי לקבל ביטולים".
זכור לך מקרה מיוחד?
"ב-2015 הוזמנתי להופיע בהתנדבות במופע למען השלום בגבול עזה, והיו תושבים שהתנגדו שאופיע. אמרתי שאבוא לדבר. בשיחה עם הקהל מישהי אמרה שאת כל הפעילות שלי למען השלום אני עושה כדי להרוויח כסף. קיבלתי המון כבוד ופרסים, מעריכים אותי, אבל אני מתפרנסת בצניעות. האוטו שלי, שנראה כמו הצרות שלי, חנה לא רחוק, אז אמרתי לה שאני לא רואה את הלימוזינה שלי בחוץ וגם לא את הפות-מוביל שלי (מכונית המרצדס שנקשרה לאייל גולן והמקורבים לו בפרשת "משחקי חברה" – י"פ). ואפרופו פות-מוביל, שאלתי אותה אם נשמע לה הגיוני שעם כל הדברים שאייל גולן עשה הוא מופיע בקיסריה, ואני, שמדברת למען השלום, שבאה לכאן להופיע בהתנדבות – לא יכולה להופיע. היו עיתונאים בקהל, ידעתי את זה וביקשתי שהדברים יהיו אוף דה רקורד, אבל הם פורסמו למחרת. גולן תבע אותי במיליון שקל, אבל אני לא התנצלתי ולא התקפלתי ובסוף הוא משך את התביעה".
יש גם כאלה שאומרים שהביקורת שלך על ישראל מחזקת את המעמד שלך בחו"ל.
"הקריירה הבין-לאומית שלי לא כזאת ענקית. אני לא מופיעה באצטדיונים, וגם בחו"ל יש קהילות יהודיות שמחרימות אותי. ה-BDS פוגע בי ללא הפסקה כי אני לא קורעת את הדרכון הישראלי שלי בכיכר העיר, כי אני מאמינה בשתי מדינות לשני עמים, כי אני נגד החמאס ולא חושבת שהם גוד גאיז, כי אני מניפה את דגל ישראל בלי להתבלבל ושרה את התקווה. אז הם נגדי והדתיים נגדי והמתנחלים נגדי, אבל יש לי את האמת שלי ואני לא יכולה לחיות אחרת, זה גדול ממני".
מאז הדברים החמירו, מבחינתך?
"כן. אם בעבר היו מבטלים, היום פשוט לא מזמינים. יש לי אופק וחיים וקריירה בין-לאומית ואני מופיעה בארץ וזוכה להמון תמיכה, אבל בין זה לבין איפה שתיאורטית הייתי צריכה להיות בישראל – יש מרחק גדול".
את מתחרטת?
"ברור שלא, כי זה הדבר הנכון לעשות. זה נכון שמחיר הבעת הדעה גבוה, אבל מחיר השתיקה גבוה יותר. מחיר השתיקה מתנקם בך, בנשמה שלך, בלילה כשאת שוכבת במיטה עם רגשות האשם על שבחרת בדרך שהייתה קלה יותר עבורך, אבל הפקרת אחרים. ולמרות שהעניין הפוליטי הביא אותי למקומות מאוד קשים, הוא הביא אותי גם למקומות ולאנשים נפלאים, ולא הייתי עושה שום דבר אחרת. יש כוח רב בלהוציא את האמת החוצה, ועכשיו בכלל יש רוח גבית של מאות אלפי אנשים, וזה משמח ומחזק".
ההורים פחדו שנהיה אמריקאים
ניני מזכירה ציפור שיר. בביתה היפה מלא הצמחייה והסחלבים, שאותם מגדל בן זוגה, היא שרה כל הזמן; היא שרה כשהיא מכינה קפה, היא שרה כשהיא מראה לי את הדרך לשירותים, היא שרה כשבנותיה נכנסות למטבח. ב-1 ביוני תופיע במועדון "הצוללת הצהובה" בירושלים במסגרת פסטיבל קווינטה לג'אז נשי. יחד עם גיל דור והפסנתרן רוסלאן סירוטה תעלה מופע מקור חד פעמי ומיוחד לפסטיבל, שמגדיר מחדש את חוקי האלתור החופשי עם מעט מאוד חוקים בנגינה המשותפת ומעברים מווקאליזות ועד לראפ דרך ספוקן וורד. "ההופעה הזאת מבוססת על אימפרוביזציה וקומפוזיציה ספונטנית, אני ממציאה שירים או וריאציות לשירים במקום והשותפים שלי מצטרפים אליי. לא היו חזרות, בכוונה. אמרתי לחבר'ה שכל החיים שלנו היו חזרות למופע הזה".
מהיכן הרעיון למופע כזה?
"הרעיון היה שלי ושל גילי דור. אנחנו שותפים כבר 33 שנה ואנחנו סוג של מפלצת דו ראשית. עם השנים ראיתי שיש לי נטייה כמעט מוזרה להמצאה, הייתי ממציאה דברים על הבמה. זה קורה כשיש תקלות, כשהחשמל מפסיק, כשהמיקרופון לא עובד".
רוסלאן סירוטה, המוזיקאי שיופיע עם ניני בירושלים, הוא יהודי-אמריקאי-ישראלי-אוקראיני זוכה גראמי. "הוא מצליח מאוד, ולשמחתי הרבה הוא גדל על המוזיקה שלי ושל גילי", מספרת ניני. "כשהוא היה ילד היינו האמן האהוב עליו, ואז איכשהו הגלגל הסתובב והזמנו אותו להופיע איתנו".
בהמשך אותו סוף שבוע תופיע עם אותו ההרכב גם באולם צוקר בהיכל התרבות בתל אביב, ובנחל ציפורי עם רביעיית מיתרים של הארגון פוליפוני (ארגון לתועלת הציבור שפועל בנצרת ומטרתו לקרב בין ערבים ליהודים באמצעות מוזיקה קלאסית – י"פ).
ב-2020, בעת ההפגנות בבלפור שבהן הייתה פעילה, התראיינה ניני לחדשות 12 במקביל לחברת הכנסת לשעבר מטעם הליכוד אסנת מארק. מארק פתחה את דבריה וציינה שלזמרת אין זכות להתייחס למצבה של המדינה מכיוון שהיא חיה שנים רבות בחו"ל, דבר שרבים טועים לחשוב. ניני גדלה בבת ים עד גיל שנתיים, אז עברה עם משפחתה לניו יורק בעקבות מלגת לימודים שקיבל אביה, דויד ניני, דוקטור להנדסה כימית. אף שהיו חילונים, ניני ושני אחיה למדו בבתי ספר אורתודוקסיים-מודרניים. "ההורים פחדו שנהיה אמריקאים ושנאבד קשר עם התרבות הישראלית, כי הם רצו לחזור לארץ", היא מסבירה.
היה קשה ללמוד בבית ספר דתי כשאת חיה במשפחה חילונית?
"לא הכרתי משהו אחר. בניו יורק החינוך האורתודוקסי אחר מכאן, שעות הלימודים ארוכות, חצי מהיום למדנו לימודי ליבה ברמה הכי גבוהה וחצי מהיום למדנו לימודי קודש, כמו גמרא, שמפתחת את החשיבה. עד גיל 15 הייתי בבני עקיבא וסרגתי כיפות. רציתי להיות דתייה, אמרתי להורים שלי שאנחנו צריכים לחזור בתשובה".
מתי זה עבר לך?
"בגיל 15, כשעברתי לישיבה באפר איסט סייד במנהטן. האנשים ששלחו לשם את הילדים שלהם היו אמידים מאוד והייתה שם חלוקה למעמדות וגישה כוחנית שבה הכסף היה הדבר החשוב. אני לא הייתי במעמד הנכון. בהמשך אבא שלי שיפר את המעמד הכלכלי של המשפחה שלנו – יכולתי לגדול בדירה קטנה בבת ים או בטירת שלום, הכפר התימני שבו אבא שלי גדל – אבל במקום זה אבא שלי שינה לנו את החיים. גרתי בניו יורק עם כל העושר התרבותי שלה, למדתי אנגלית, העולם נפתח בפניי. זאת הפכה להיות נקודת ההתייחסות שלי והרף הגבוה שאליו אני שואפת באומנות".
כשהייתה בת 15, בביקור בארץ, הכירה את אשר ברק. היא עלתה לישראל לבדה בגיל 16 וחיה בארץ מאז; בגיל 21, אחרי השירות הצבאי בלהקת פיקוד הצפון, התחתנו השניים, ולזוג שלושה ילדים. "אני ובעלי מיליון שנה יחד", היא אומרת. "התחתנתי בגיל מאוד צעיר, אבל ידעתי אז שזה הדבר הנכון ולא התחרטתי על זה מעולם. הוא החבר הכי טוב שלי והדבר הכי טוב שקרה לי. הבן הגדול שלי בן 22, והוא והחברה שלו עברו לגור יחד ומדברים על חתונה. אמרתי לו, 'חכה רגע!' והוא אמר לי 'אמא…', ואני 'או-קיי, או-קיי, מי אני שאדבר?'".
מאז שנות ה-20 שלה ניני פעלה, יצרה והופיעה כמוזיקאית עסוקה בארץ ובעולם. היא שרה פעמיים לפני האפיפיור, הופיעה מול ביל קלינטון, שיתפה פעולה עם אומנים כמו סטינג ופט מתיני וגם כתבה, הלחינה (יחד עם שותפה הוותיק גיל דור) וביצעה את שיר הנושא של הסרט האיטלקי עטור פרסי האוסקר "החיים יפים".
תמיד היית אדם פוליטי?
"לא. עד רצח רבין עסקתי במוזיקה שלי ולא הייתי מודעת. רצח רבין שינה את חיי. הופעתי בעצרת ההיא. ירדתי מהבמה דקה אחרי רבין, הלכתי לאוטו שלי, פתאום ראיתי אנשים רצים. כשהבנתי שירו בו, באותו הרגע החלטתי שאם הוא שילם בחייו, גם אני אשלם את המחיר. שזה מספיק חשוב, כי זה עתיד המדינה, עתיד הילדים שלנו וכל מה שאני מאמינה בו".
בשלב הזה בריאיון עונה ניני לשיחה מעמוס גיתאי, הבמאי הישראלי הוותיק. "הוא חבר", היא מספרת. "השתתפתי בסרט שלו, 'רכבת קלה', בתפקיד קטן שבו אני שרה לעצמי תוך כדי נסיעת לילה לבד ברכבת. החלום שלי הוא להופיע בסרט של אלמודובר, שאני מעריצה. תפקיד קטן. הוא לא אוהב ברביות, לכל השחקניות שלו יש אף מוזר ופנים מעניינות. מה, אני לא תפורה עליו?", היא צוחקת.
על אחד מקירות ביתה תלוי תצלום של חתול ים גדול, היצור הימי האהוב עליה. כמעט מדי יום היא מהלכת על החוף ואוספת זבל מהחול. לפני שנה התגברה על פחד ישן וגם למדה לצלול. "לפני שנתיים נחשפתי למצוקת האלמוגים בכל העולם ולעובדה שבמפרץ עקבה באילת יש אלמוגים שיש להם עמידות נדירה לשינויי האקלים. אנחנו במסע להפוך את האתר הזה לאתר לשימור של אונסקו. בשביל זה צריך שיתוף פעולה של סעודיה, מצרים, ירדן וישראל, שצריכות להגיש את הבקשה יחד. ביחד זה תמיד דבר טוב. אנחנו מתקדמים עם זה".
למרות הכל את אישה מאוד אופטימית.
"אופטימית, לא מאוד. אני מעדיפה לראות את הטוב בנפש האדם".
אחינועם ניני תופיע ב-1 ליוני במופע המרכזי של פסטיבל קווינטה לג'אז נשי, שיתקיים בצוללת הצהובה בירושלים בין התאריכים 3.6-31.5 וישתתפו בו נשים יוצרות ואומניות בין לאומיות. לכרטיסים
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: אלכס גידרון | שיער: אלירן שלום | איפור: שירלי סידיק | הפקה: טל פוליטי