את ההופעה שלו מול משפחות החטופים לא ישכח הראל סקעת לעולם. "הופעתי בצעדה למען החטופים בירושלים. המשפחות הגיעו לחורשה וזה היה אחד האירועים הסוריאליסטיים שהיו לי בחיים", הוא מספר. "אלפי זוגות של עיניים עצובות, זה לא מחזה שאי-פעם ראיתי, שום דבר בעולם לא מכין אותך לזה. אתה רוצה לעבור אחד-אחד ולתת נחמה".
אתה מרגיש משמעותי בסיטואציות האלה?
"בכל פעם לפני שאני נכנס להופיע בבתי חולים, אני שואל את הרופא או את המשפחה אם הפצוע רוצה שייכנסו אליו. לפעמים אנשים צריכים את השקט שלהם. תמיד התשובה היא, 'בטח שאנחנו רוצים, השתגעת? אתה יודע מה זה השיר הזה בשבילו, מה זה החיבוק הזה?'. אחרי ההופעה מול משפחות החטופים באו אנשים ואמרו לי שאלה אולי היו רגעי הנחמה היחידים שהיו להם. זה חשוב לי לשמוע".
בשגרה, "מרגש" בשביל זמר זה לעמוד על הבמה בקיסריה. עכשיו ה"מרגש" קיבל משמעות אחרת. למוזיקה יש כוח מרפא.
"נכון. זה 'מרגש' שלא היית רוצה לחוות. אתה מוצא את עצמך שר על קבר, על מיטות של בתי חולים. שמענו כל כך הרבה סיפורים על זמרי מלחמות, יהורם גאון, שלמה ארצי, הלהקות הצבאיות שנסעו למוצבים. הדור שלנו גדל על 'חורף 73'' ו'מכתב קטן' וכל שירי הזיכרון שנכתבו בדם, ואנחנו הדור ששר שירים על ההיסטוריה, ועכשיו אנחנו שרים את מה שהופך ברגעים אלה להיסטוריה. אני לא חושב שיש זמרים בעולם שחווים מצבים כמו שאנחנו חווים כאן בישראל".
שר בלוויות, באזכרות ובחופות
כבר חודשיים שרבים מאומני ישראל מופיעים בהתנדבות ומשתמשים במוזיקה שלהם כמקור לכוח, שקט ואחדות. גם סקעת (42) התמסר למשימה, והוא מעביר את הימים בהופעות בניסיון לעזור. "זו פעם ראשונה שאני בבית קפה מאז השבת השחורה", הוא מודה כשאנחנו מתיישבים לריאיון. "החיים של כולנו השתנו לפני חודשיים, וגם שלי. התגייסנו. מהיום הראשון של המלחמה אנחנו אזרחים במדינה הזאת לפני שאנחנו זמרים. אנחנו מבינים את גודל השעה, כמה שאנשים צריכים אותנו ואת רגע החמצן הזה. אני נמצא בלוויות, באזכרות ובחופות. אני נמצא על כל קשת הרגשות של אזרחי ישראל. זה צו 8 של עולם התרבות, והזמרים מנסים לעשות מה שאפשר כדי להוסיף מרווח נשימה".
מה היה הדבר הראשון שעשית?
"בהתחלה הלכנו למפונים. הם הגיעו עם מזוודות, ילדים וחיות מחמד, ואתה רואה אנשים במבט אבוד והילדים שלהם עליהם, וברגעים האלה אתה לוקח נשימה, מרים את הראש ואומר, 'אני בתפקיד, באתי לשמח, באתי לתת תקווה'. אני מודה שאני בעצמי מתחזק מזה ומקבל תקווה".
יש פעמים שקשה לך במיוחד?
"אני נמצא בסיטואציות מאוד לא רגילות, הלוויות של כמה בני משפחה ביחד. אני נשאר ללא מילים. הופעתי במתחם לניצולי הטבח בפסטיבל נובה, זו לא הייתה הופעה, זה היה מפגש ריפוי. הסתכלתי לכולם בעיניים, כל אחד והסיפור שלו, ולראות כל כך הרבה עיניים כבויות, מזוגגות. הייתה שם אמא של נרצח במסיבת נובה, בן יחיד שלה, מלח הארץ, כל הנשמות שם זה מלאכים, והיא פשוט התפרקה לי על הכתף, ולא היה לי מה להגיד לה, לא יכולתי למצוא שום דבר מחזק לומר. הרגשתי שהיא לא תצא מהחיבוק הזה עם איזושהי נחמה, ואז הבנתי שהחיבוק עצמו זה הדבר היחיד והגדול שאני יכול לעשות. זו הנחמה".
סקעת מספר על אירוע שבו הופיע לפני חיילי גולני שיצאו לחופשה אחרי 50 יום של לחימה. "הגיעה להופעה משפחה של חייל שנפל ביום הראשון של המלחמה, סמ"ר רועי ברקת, שגר שלושה בתים ממני. האח שלו היה בהופעה והוא בכה בכי שמפלח את הלב", סקעת נותן לדמעות לשטוף את הפנים. "זה שבר אותי, לראות ילד בן 10 שבוכה על אח שלו, על החבר הכי טוב שלו. מצאתי את עצמי מזמין אותו אלינו הביתה, לשחק עם הילדים של השכונה אצלנו בבית. וזה לא שאין לו חברים, יש לו, אבל רק ניסיתי לחשוב איך אני יכול לעזור לו לפרוק".
איך אתה פורק את הקושי?
"בוכה. כמו כולם. זו רכבת הרים משוגעת. בגלל שאני נמצא פעמיים–שלוש ביום במצב של תקווה בזמן ההופעה, אחרי זה, אני כל פעם נופל חזרה. כשאתה על הבמה אתה מאוד חזק ואתה בא לרפא, וכשאתה יורד מהבמה אתה פשוט נשבר".
סקעת עוצר, מנגב את הדמעות וממשיך. "התפקיד שלי, מבחינתי, הוא להזכיר שיש חיים אחרי. אנחנו לא נשחק לידיים שלהם. אנחנו חייבים לדמיין כל הזמן את החזרה של החטופים הביתה, את הניצחון, את התקומה. זה לא 'לא בסדר' להיות בסדר בתקופה הזאת. כולנו מרגישים שאנחנו צריכים שיהיה לנו חלק בכאב הלאומי, אבל אנחנו חייבים שיהיה לנו חלק גם במורל הלאומי. בשביל אותם אנשים שלא נפלו לשווא, שלא נלחמו לשווא".
קודם כל לחבק את הילדים שלי
בבוקר השבת הנוראה היו סקעת ובן זוגו חבר הכנסת עידן רול רחוקים מאוד משני ילדיהם ארי (5) ואיסלה (2). הם שהו באבו דאבי. "בשישי בערב עשיתי קידוש לכל מיני שיח'ים חשובים מהאמירויות, שרתי בתימנית, דיברנו על שלום ועל מזרח תיכון חדש וכל הערב הייתה לי צמרמורת של התרגשות. למחרת התעוררנו לסיוט. עידן העיר אותי בבוקר ואמר, 'הראל, המצב לא טוב בארץ'. נכנסתי ישר למצב משימתי, קודם כל לחזור לארץ ולרוץ לחבק את הילדים שלי. ההורים שלי גרים במזרח כפר סבא, בגבול עם כל היישובים הערביים, והרגשתי שהכל מתפרק, הייתי חסר אונים. בנס מצאנו טיסה לארץ. האווירה בטיסה הייתה כל כך קשה, כל אחד מהנוסעים הכיר מישהו באיזושהי דרך. לא נתנו לנו לנחות, היה מטח שיגורים לעבר תל אביב אז המטוס חזר לדובאי ואז שוב לישראל ושוב פעם מרגישים אותו מסתובב, היינו כמה שעות באוויר. נחתנו בחושך, אין מכוניות בכבישים, אין אנשים, מעל הראש טילים וכיפות ברזל ואזעקות, אזור מלחמה. כשנחתנו רציתי לנשק את הרצפה".
הכרת באופן אישי משהו מהנרצחים או החטופים?
"התחלתי לקבל תמונות של אנשים שאני מכיר ומיד חטפתי את השוק, כי הראשונה שראיתי הייתה מאי נעים ז"ל. אני חבר של המשפחה, הם מגיעים להופעות מאז שהיא ילדה, אנחנו מתכתבים כל הזמן".
חידשת שיר שלך עם מטה החטופים.
"באלבום הראשון שלי יש שיר שנקרא 'ימים אחרים', ופתאום התחילו לבקש ממני לבצע אותו בהופעות. ואז התקשרו ממטה החטופים וביקשו שנקליט אותו מחדש ושמחתי, כי מאוד רציתי לשיר שיר שמדבר על תקווה. בקליפ ביקשתי שישימו את הרגעים הכי יפים של החטופים. בפעם הראשונה שראיתי את הקליפ לא שרדתי עד הסוף, התחלתי לבכות באמצע".
"המזוודה הייתה ליד הדלת ושעה לפני היציאה עוד התלבטתי אם לנסוע או לא. בסוף נסעתי, וחזרתי עם המון כוח. מה שקורה בקהילות היהודיות בארה"ב נתן לי רוח גבית מאוד חזקה. הבנתי שיש לנו אחים שותפי גורל בכל העולם, ולדעת שהם חלק מהמלחמה – זה מעורר תקווה".
כבר חודשיים שאתה ואומנים אחרים מתנדבים מכל הלב, אבל בסופו של דבר זו הפרנסה שלכם ושל כל אנשי הצוות שלכם. כמה באמת אפשר להתנדב?
"לאנשים בתעשייה הזאת יש לב כל כך גדול, הם יכולים לשבת בבית עם הילדים שלהם ובמקום זה הם מגיעים ומתנדבים. אתה לא חושב בכלל על ענייני כלכלה ופרנסה, זה לא משהו שמעסיק אותך. אני רוצה להאמין שהמדינה תדע לעזור לאנשים האלה לשרוד את התקופה הזאת ולא לקרוס".
אני מת להביא עוד ילדים
כדי לשמור על עצמו ולהתחזק סקעת מקפיד לבלות עם הילדים. "זו תקופה שבה הלו"ז שלי מאוד עמוס ולכאורה הייתי אמור לבקש המון עזרה עם הילדים, אבל לא, אני לא מוותר על שנייה אחת איתם. אלה הם באמת רגעי שפיות, אני שם את הטלפון בצד ואני איתם".
מה אתם עושים?
"אני נוסע עם ארי באופניים, אנחנו בונים ביחד בלגו, מבשלים, מכינים עוגיות ויוצקים בגבס. אני מחפש מה לעשות איתם כדי שהם ייהנו מאיתנו, כי גם אם הם לא מבינים עד הסוף, הם מרגישים. ארי שאל אותי השבוע, 'למה האנשים בעזה לא אוהבים אותנו?'. אני לא אמרתי את המילה 'עזה' בבית והטלוויזיה סגורה, הוא שמע את זה מהילדים בגן, וזה בסדר. פתאום כל העולם נופל עליך בשאלה אחת ולך תסביר את זה, למה אנשים לא אוהבים אנשים אחרים, למה אנשים נלחמים באחרים. כשילד שואל שאלה כזאת אתה מבין ששום הסבר לא מתקבל על הדעת. ואז הוא אמר לי שהוא רוצה ללכת לעזה לדבר עם האנשים שם. מה אני אגיד לו? אני לא יכול להגיד, 'בוא ניסע', ואני גם לא רוצה להגיד, 'לא, ארי, אתה לא רוצה לנסוע'. אתה לא רוצה ללכלך להם את התמימות".
אז מה אמרת?
"אמרתי שאני בטוח שאם הוא היה מדבר איתם, הם היו מקשיבים לו. מה אני אגיד לו?"
מה לדעתך הם מבינים?
"הם עדיין קטנים, הם לא נחשפים יותר מדי. האזעקות היו בעיקר בערב כשאנחנו ביחד בממ"ד. דיברנו איתם בשפה שלהם, הסברנו שזה כמו המלחמות בחגים ובתורה, עכשיו המכבים נלחמים, וחושך ואור, ויש צבא ששומר עלינו. הכנו את הממ"ד כמה חודשים לפני זה, כאילו זה היה כתוב על הקיר שמשהו הולך לקרות, ואמרנו להם שזה חדר המשפחה שלנו ושנישן כאן כולנו ביחד. אני מבין שהדבר הזה יושרש גם לדור הבא, יהיה פה עוד דור שלומד את האזעקה, את הפיגועים, את הגורל הזה שיש פה. אני מסתכל בעיניים של הילד שלי ואומר, 'הלוואי שהוא לא היה צריך להתמודד עם זה'".
איך הקשר בין ארי לאיסלה?
"ארי הוא אח גדול מושלם, הוא שומר על אחותו והיא שומרת עליו, וזה מעורר השראה. פעם אחת נכנסנו לממ"ד והוא אמר לה, 'איסלה, אל תדאגי, עוד מעט יגיע הבום, אנחנו נהיה כאן כמה דקות עם אבא ואבא, נקפוץ על המיטה, ואחר כך נוכל לצאת החוצה'. שמחתי לשמוע שהוא לא מבטא מצוקה אלא מתאר רגע של משפחה, רגע של ילדות".
איך זה עבורך כאבא לחשוב על הילדים שנחשפו למחבלים?
"כמו כל ההורים במדינת ישראל, אני הולך לישון בלילה ומתעורר בבוקר עם התמונות של הילדים החטופים. אתה מיד מדמיין את הילדים שלך, זה לא משהו שאפשר להכיל. כשהייתי בהופעות בווגאס רציתי לצרוח לכולם, 'יש ילדים ותינוקות חטופים במנהרות ורצוחים בעזה, ואתם מרימים פה טקילות ומהמרים? באיזה סרט אתם חיים?'. הדיסוננס כל כך משוגע. זה הכעיס אותי, איך העולם ממשיך כרגיל? אתם לא מבינים שהאיום הזה הוא גם עליכם?".
המצב גרם לכם לרצות להביא עוד ילדים?
"אני מת להביא עוד ילדים גם ככה, ועכשיו, בגלל התקופה, זה הכפיל את עצמו. הלוואי. אמרתי לעידן שאני רוצה תאומים. הוא אמר לי, 'בוא נירגע. הסתכלת על הלו"ז שלי ושלך?'".
אין לי מושג מה עידן כותב בטוויטר
בתוך ההתמודדות עם האובדן הבלתי נסבל, התקופה הנוכחית מזמנת עמה גם חשבון נפש אישי. אפשר למצוא נחמה, אולי, בידיעה שסקעת ורול חיים את חייהם כפי שרצו – זוג גברים עם שני ילדים – ולקוות שמי שנמנע עד היום מלממש את עצמו ואת חייו, ישקול לעשות זאת כעת. "מבחינתי מצחיק לדבר על זה, כי זה נראה לי הכי הגיוני ורגיל שיש, אבל זה באמת עדיין לא, ואני מבין את הכוח שיש לזה", אומר סקעת. "ממש לפני כמה ימים חיתנתי זוג חיילים והוא אמר לי, 'אתה ועידן ההשראה שלנו, התחתנו בחו"ל באותה המדינה שאתם התחתנתם בה'. יש לזה כוח. אמרתי, 'מזל טוב לחתן ולחתן ותודה לצבא'. החתונה הזאת הייתה במסגרת צבאית, הצבא תמיד כמה צעדים לפני הממשלה. אולי זה בגלל שבצבא הבינו שכולם שווים".
איך הזוגיות שלכם בתקופה כזאת?
"הזוגיות שלנו היא קרן אור בדבר הזה, מקור התמיכה ומקור הכוח. כשאני רואה את עידן נשבר אני עוזר לו, וכשאני נשבר הוא עוזר לי. עידן נחשף לדברים שאני לא נחשף אליהם, ואני מניח שהוא גם מתמודד עם המון אטימות של המערכת. אני כן מקבל ממנו את התקווה שגם בממשל העכור והמלוכלך הזה קורים דברים טובים, שעושים למען החיילים והמשפחות".
בסוף אוקטובר, אחרי הצהרת נתניהו שבה האשים את ראשי מערכת הביטחון במחדל, העלה סקעת פוסט ובו תקף את ראש הממשלה. "היו שכתבו לי שזה לא הזמן לפילוג, אבל המפלגים הגדולים הם בעצם אלה שהשתיקו את הדעות הלגיטימיות נגד הממשל. לעם הנפלא הזה, החזק הזה, הנבחר הזה, מגיעים אנשים גדולים יותר. הפחידו אותנו שאסור לנו להגיד משהו כדי שלא נסתכסך ולא נתפלג, לא, לא. בואו נפקח את העיניים, זה לא מה שאנחנו אומרים שמפלג. המפלגים הם המפלגים".
איפה היית ממוקם בשנה האחרונה מבחינה פוליטית?
"הייתה שנה מאוד קשה במדינה, ולי זה עשה ממש רע. אני 20 שנה זמר במדינה הזאת, אני רואה את הקהל כל יום, חרדים, דתיים, סטרייטים, להט"בים, גברים, נשים, כולם ביחד. אמרתי לעידן שהעם שלנו הרבה יותר טוב מהמנהיגים שלנו, ושובר לי את הלב שאנחנו נסחפים אחריהם. מי שמגיע מהצד ורואה הופעה שלי כזמר גאה מחוץ לארון מסתכל בהתחלה בהלם ושואל מה הקטע עם כל החרדים בהופעות שלי. הקטע הוא שאנחנו בני אדם, ואנחנו מוצאים נחמה משותפת במוזיקה".
העם הזה, שיותר טוב מהמנהיגים שלו, ידע להירתם ולהתאחד בשעת מלחמה.
"האחדות הזו גדולה יותר מכל פוליטיקאי ויותר מכל ניסיון לסכסך בינינו. הגורל שלנו משותף. רוצים להרוג את כולנו, לא רק חלק מאיתנו, האם היה צריך שדבר כזה יקרה בשביל שנבין את זה? מאז שאני ילד אני מסתכל עלינו כעל ילדים של אלוהים, כולנו אהובים עליו, הוא בחר בכולנו".
יש כאלה, בטח בכנסת, שלא יגידו שהוא בחר בקהילה הלהט"בית.
"אני גדלתי בבית מסורתי דתי, הפעם הראשונה שבה שרתי הייתה מעל דוכן תפילה בבית הכנסת, עם ציציות וכיפה. הייתי בבית הכנסת שלוש פעמים בשבוע, ערכי היהדות שזורים בחיי היום-יום שלי. אני מרגיש שהיהדות שלנו נחטפה. בעלי אינטרסים עושים רענון למה זו התורה ומה זו היהדות. זה מרתיח אותי. אבל אלו נביאי שקר שכרגע לוקחים בעלות על הפרשנות, והם יחלפו מהעולם, אנחנו צריכים לא לתת להם להפריע".
בעלך עידן, חבר כנסת מטעם מפלגת יש עתיד, התבטא ואמר שאין מקום לרשות הפלסטינית ב"יום שאחרי". יכול להיות שהוא מתחיל לנטות ימינה?
"מה זה, בטוויטר? אני לא שם, אין לי מושג מה הוא כתב. אנחנו משתדלים שלא לדבר על פוליטיקה בבית. עד שאנחנו כבר נפגשים, אנחנו משתדלים לדבר עלינו, על הילדים. עידן מ-7 באוקטובר מחבר בין העם לבין ועדת החוץ והביטחון. אם זה אפוד קרמי, צעצועים או אשרת כניסה לחו"ל ואם זה להאריך למפונים את המגורים או להביא תרומות של מיליוני דולרים מחו"ל. אני מקווה שהאחדות שהתקופה הזו הביאה תשפיע".
בשגרה, הכתבה הזו הייתה מציינת 20 שנות קריירה מוזיקלית של סקעת, שפרץ כזמר בעונה השנייה של "כוכב נולד" ב-2004.
היו תוכניות מיוחדות לקראת השנה הזו?
"כן, כבר הייתי בפגישות לקראת אלבום חדש, הופעות. אבל הכל בטל בשישים, את מי זה מעניין? בטח שלא אותי. שואלים אותי על הפסטיגל שבוטל, זה הדבר האחרון שאני מתעסק בו כרגע. מבחינתי לא להופיע אפילו שנה, רק להצליח לשקם כמה שיותר אנשים, שהממשלה תדאג לבעלי המקצוע, והעיקר: להחזיר את כל החטופים, לנצח ולהחזיר את הביטחון".
חנוכה הוא החג שגילה אותך, בתור ילד שמבקש דמי חנוכה מסבא נחמן ב"פרפר נחמד".
"נכון", הוא צוחק. "בשנים הראשונות התביישתי לצאת מהבית, היום אני גאה בזה ברמות. ילד תימני טמאע שרק רוצה כסף מסבא, בכלל שתדעי לך שהתימנים הכי אכזבו אותי. מה אתם קשורים? שנים שאנחנו מפרגנים לכם. מה באתם עלינו? אבל חנוכה זה באמת החג שאני הכי אוהב, חג של אורות ונסים".
מה האור שלך?
"הילדים שלי, המשפחה שלי – ולדעת שאני חלק בתוך ההיסטוריה של העם הנבחר בעולם הזה".
צילום: שי כהן ארבל | סטיילינג: אייל חג'בי | איפור ושיער: אדיר פימה | ארט: אסף דיי | הפקה: טל פוליטי | ע. ארט: יובל ניסים