בין 3,000 הצעירים והצעירות שרכשו בחודשים האחרונים כרטיסים לפסטיבל "נובה" היו נועה בן שבת, איתי יוסף, יהונתן וקסמן ושקד אברהם. ארבעה חברים עם סיפור אהבה בילט-אין: נועה ואיתי הכירו בבסיס שבו הם משרתים, והם בזוגיות כבר עשרה חודשים; בחמישי האחרון, רגע לפני המסיבה באזור רעים, המשפחות של שניהם נפגשו לראשונה להיכרות רשמית. יהונתן הוא חבר טוב של השניים מהצבא, ושקד הוא חבר ילדות של איתי, שמכנה אותו "שאהבה נפשי".
ביום שישי בערב, שעות לפני תחילת המסיבה, החבורה החלה להתארגן. נועה הכינה סיר פסטה, שקד ויהונתן הביאו אוהל ומילאו צידנית בשתייה חריפה וחטיפים; איתי אירח את החבורה בביתו שבמושב מנוחה, חצי שעה מקיבוץ רעים. נועה איחרה למפגש בכמה דקות כי לא מצאה את נעלי המסיבות שלה, מגפיים עם עקב גבוה שלא באמת אפשר ללכת איתם יותר מדקה. לפני שיצאה מהבית היא כעסה על אמה כי המגפיים נעלמו; כשהמתבגרת הטיפוסית נרגעה, היא נעלה נעלי אולסטאר, לבשה טי-שירט ושורטס, ויצאה לכיוון ביתו של איתי.
המסיבה החלה רשמית בעשר, אבל החבורה יצאה מהמושב לכיוון רעים רק בשתיים בלילה. איתי על ההגה, נועה לידו, והאחרים במושב האחורי. כשהגיעו למקום הם שלפו מחצלת, הקימו אוהל, פתחו כמה בקבוקי אלכוהול ועלו ביחד לרחבה. נועה תיעדה את האוהל ואת הרוקדים, ואפילו הספיקה לתפוס כמה תמונות סלפי זוגיות עם איתי.
הארבעה גילו עד מהרה שלהבטחות הגרנדיוזיות של הפקת הפסטיבל אכן היה כיסוי: ליינאפ של 15 שעות, שתי רחבות ריקודים עצומות, הופעות של מוזיקאים ותקליטנים מכל העולם, סאונד עוצמתי, תאורה צבעונית ושטח שמותאם ללינה. "זה הפסטיבל הכי מושקע שראיתי בחיים שלי!", צעק שקד על רקע מוזיקת הטרנס שהתנגנה במקום. כולם הסכימו שמחיר הכרטיס, 400 שקל לאדם, לגמרי הצדיק את עצמו.
"כולנו שתינו הרבה אלכוהול", מספר שקד. "גם איתי, הנהג הייעודי שלנו. אבל ידענו שיש עוד הרבה שעות עד שנצא הביתה, ותכננו לישון קצת לפנות בוקר, אז הרשינו לעצמנו להשתגע".
בשעה שש בבוקר, כשהחבורה כולה רוקדת על רקע הזריחה, שקד נכנס בחזרה לאוהל בחיפוש אחר קצת שקט. "כמה דקות אחרי שעצמתי עיניים שמעתי פתאום בומים חזקים, פיצוצים מטורפים", הוא מספר. "הייתי בטוח שהתחילו זיקוקים, והופתעתי מרמת ההשקעה של ההפקה. כשהוצאתי את הראש מהאוהל הבנתי שלא הייתי בכיוון בכלל".
התמונות מהרגע הזה ליוו אותנו לאורך כל השבוע האחרון, והן עדיין נראות לא אפשריות. מבלים צעירים רוקדים, מחייכים מאוזן לאוזן, כשממש מעליהם ניתן להבחין במה שיהפוך לשבת השחורה: מטחי הטילים. מצנחי הרחיפה. האמצעים שאפשרו למחבלי חמאס להוציא לפועל את פיגוע הטרור החמור ביותר שהיה אי פעם בישראל.
בתיעוד הרב מהשטח נדמה לעתים כאילו הפסטיבל נמשך באין מפריע למרות האזעקות וההתרחשויות בשמיים, אבל ההפקה השתיקה בבת אחת את המוזיקה ברגע שהכריזה בישרה "צבע אדום", ואלפי המבלים התבקשו להתפנות. נועה רצתה להישאר, לחכות שהמצב יירגע והשפעת האלכוהול תחלוף, אבל הבנים התעקשו: 3,000 איש, טיל אחד יכול לגמור את רובם. למה לקחת סיכון, שאלו בינם לבין עצמם. אף אחד עוד לא דיבר בשלב הזה על מחבלים.
הם קיפלו את האוהל, יצאו לכיוון החניה, ואיכשהו מצאו בתוך פחות מחמש דקות את מכוניתם בין אלפי כלי הרכב שחנו במקום. האזעקות דרבנו אותם לצאת לדרך - איתי על ההגה, הפעם שקד לידו, ואילו נועה ויהונתן מאחור.
בשש בבוקר נכנס שקד לאוהל בחיפוש אחר קצת שקט. "עצמתי עיניים ושמעתי פתאום בומים חזקים", הוא מספר. "הייתי בטוח שהתחילו זיקוקים, והופתעתי מרמת ההשקעה של ההפקה. כשהוצאתי את הראש מהאוהל הבנתי שלא הייתי בכיוון בכלל"
איתי הרגיש די בטוח בשלב הזה. אחרי הכל, סביבת עוטף עזה אינה זרה לו זר. "אני אוציא אתכם מפה מהר, אל תדאגו. אני מכיר את המקום הזה כמו את כף היד שלי", אמר, הפעיל ווייז ונתן גז. הכיוון: שדרות. 25 דקות והם במקום מוגן.
למרות המספרים המעודדים בממשק של ווייז, נועה נכנסה ללחץ. יהונתן חיבק אותה וכיסה את עיניה, רק שלא תראה את הטילים.
חמש דקות לאחר שיצאה לדרך הבחינה הרביעייה באחד הבליינים רץ לצד הכביש, פצוע בכתפו. "יש פה מחבלים, ירו בי", צעק לעברם. הארבעה עצרו את הרכב, ויהונתן - שהצליח בשלב הזה לשמור על קור רוח יחסי – אלתר עבורו חוסם עורקים. הירוי עלה על רכב של אחד הבליינים ונסע; לאף אחד מארבעת החברים אין מושג מה עלה בגורלו. לאחר שנפרדו דרכיהם נכנסה החבורה למכונית והמשיכה לנסוע. עכשיו כבר היה המצב ברור: מחבלים חדרו למסיבה. יש הרבה פצועים. יש הרוגים.
איתי ושקד השכיבו את המושבים לאחור כדי לצמצם את הסיכוי לחטוף כדור דרך השמשה הקדמית. מחוג המהירות הראה 160 קמ"ש כשפתאום, לקראת כפר עזה, איתי אמר שהוא רואה משהו. "אלה חיילים שלנו!", צעק. "הם באו להציל אותנו!". כשהרכב התקרב ניתן היה להבחין בבירור במדי צה"ל, אפודים, כלי נשק וקסדות.
לא עברו כמה שניות וכמה מטרים של נסיעה, ונקודת האור נהפכה לתרחיש אימים. לצד לובשי המדים שכבו עשרות גופות, ובכל מקום נראו נתזי דם ומכוניות מחוררות בכדורים. איתי, שכבר הבין שהחיילים לא באמת היו חיילים, נתן פול גז ברוורס רק כדי להתרחק מהמחבלים שבצומת. עד עכשיו לא יודעת החבורה להסביר איך איתי הצליח לתפקד באופן מיטבי בסיטואציה הזו; הם מודים שאם לא הוא היה על ההגה, כנראה שהיו מצטרפים לשורת הגופות בכביש.
הכדורים שירו המחבלים הצליחו לפגוע בגלגלי המכונית, שהחלה לקרטע. איתי ניסה להרגיע ואמר שהכל בשליטה, אבל שקד, ברגע של חרדה, החליט לקפוץ מהמכונית ולברוח. בתוך שניות הוא נורה: קליע חדר לפיקה של הברך ויצא מהצד השני. הכל היה מלא בדם.
"נועה התקשתה לרוץ ואמרה, 'תמשיכו בלעדיי, בגללי כולכם תמותו, תדעו שאני אוהבת אתכם'. היא ממש התחננה שהחבר'ה פשוט ינטשו אותה בשטח, אבל אף אחד לא היה מוכן לשמוע"
"שקד חטף את הכדור בשביל כולם", מספר נ', מכר של הארבעה. "בגלל שהוא יצא מהרכב, המחבלים היו צריכים לבחור אם לירות בו או בשלושה האחרים. הם בחרו בו, והשלושה ניצלו".
שקד נפל לתעלה לצד הכביש. איתי נסע לכיוונו, נועה ויהונתן ירדו מהרכב, והאחרון שוב אלתר חוסם עורקים. "אם לא הם, אני לא יודע אם הייתי בחיים", סיפר שקד לאחר מעשה למשפחתו ולחבריו.
"בנקודה הזו הם הסתכלו אחד לשני בעיניים, והבינו שכדי לשרוד הם חייבים להישאר ביחד ולרוץ. פשוט לברוח", אומר נ'. ואכן, יהונתן צעק על כולם "לרוץ ברבאק" כשלצדו מדדה בקושי שקד. "אני לא יודע איך רצתי עם כדור ברגל, אין לי דרך להסביר, אבל פשוט רצתי. אם לא הייתי רץ, הייתי מת", סיפר למקורביו.
מאחור היו נועה ויהונתן. היא התקשתה לרוץ, החלה להשתרך, הוא התחיל לדאוג. "נועה רצתה לוותר. היא הייתה עייפה, נפלה וקיבלה מכות, ואמרה שהיא לא מסוגלת להמשיך", מספר נ'. "היא אמרה, 'תמשיכו בלעדיי, בגללי כולכם תמותו, תדעו שאני אוהבת אתכם'. היא ממש התחננה שהחבר'ה פשוט ינטשו אותה בשטח, אבל אף אחד לא היה מוכן לשמוע". בשלב זה צעק יהונתן על נועה ש"תתעורר", תפס אותה בחולצתה וגרר אותה אל השדות הסמוכים. לולא קריאת ההשכמה היא הייתה נשארת בשדות.
חצי שעה מרגע שהחלו לרוץ ראו הארבעה בניין גבוה ורצו לכיוונו. אלא שהבניין היה מגודר בגדר גבוהה, ויונתן הרים את נועה. איתי ניסה לדחוף את שקד.
"כשהייתי על הגדר הסתכלתי אחורה, וראיתי את האוטו של איתי נוסע לכיווננו", מספר שקד. "הוא עוד היה רחוק, ראיתי אותו מגבוה, אבל זה היה האוטו של איתי והוא היה מלא במחבלים. בינינו, זה היה הרגע שבו הכי פחדתי. אני תלוי בין שמיים לארץ עם רגל מחוררת, ורכב מלא במחבלים נוסע לכיווני. ישר צעקתי לחבורה להתחבא".
בשלב הבא מצאו הארבעה מחסה מאחורי שיח. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה התאפשר להם לנשום לרגע, אבל דווקא עם האוויר בריאות הם החלו לראות שחור בעיניים. איתי ונועה נזכרו באירוע ביום חמישי שבו בני משפחותיהם נפגשו בפעם הראשונה, ונועה אמרה: "לא סתם עשינו את ההיכרות של המשפחות. עכשיו כשנמות הם יתמודדו ביחד, יהיה להם אחד את השני". ביום הזה, בתנאים האלה, זה קצת הרגיע אותם.
לאחר כשעה וחצי נשמעו קולות מבעד לשיח. יונתן הרים את הראש - וראה את כיתת הכוננות של היישוב הסמוך. "תצילו אותנו", "אנחנו עם פצוע ירי", צעקה החבורה. אנשי כיתת הכוננות ביקשו שישמרו על השקט ולא יזוזו, אבל למרות אמצעי הזהירות, דקות לאחר מכן נשמעו יריות. אולי שמעו אותם, אולי המחבלים הגיעו לאזור במקרה. אבל כיתת הכוננות חוסלה.
שקד איבד דם רב במחבוא מאחורי השיח, ואמר שהוא הולך לישון. השלושה, שידעו שזה הדבר האחרון שמומלץ לעשות עם פציעה חמורה, פשוט לא נתנו לו. הם נאבקו כדי שיישאר ער.
יהונתן אמר שהם כבר לא בטוחים, שעלו עליהם. הוא החליט לסכן את עצמו, לקום ולחפש מקום אחר להסתתר בו. שלושת האחרים נשארו מאחורי השיח בדממה כשיהונתן יצא לסיבוב, וזיהה שמדובר בשטח של בית ספר בכפר עזה.
שקד, ברגע של חרדה, החליט לקפוץ מהמכונית ולברוח. בתוך שניות הוא נורה: קליע חדר לפיקה של הברך ויצא מהצד השני. הכל היה מלא בדם
בקומה השנייה של בית הספר הבחין יהונתן בחלון ללא סורגים. הוא טיפס על המבנה, שבר את החלון וקרא לחבורה להצטרף. נועה ואיתי הרימו ביחד את שקד, ויהונתן משך אותו פנימה. נועה נכנסה אחריו, ואיתי אחרון. במקרה – בעצם במזל - הם נקלעו לכיתת האמנות של בית הספר. היו בה בדים, שמיכות, ברז מים ובקבוקים ריקים. "עשינו לשקד חוסם עורקים חדש, נתנו לו לשתות והוא קצת חזר לעצמו", סיפרו כשהכל נגמר. "חמש שעות היינו בכיתה וחיכינו, אבל שמרנו על מצב רוח טוב. עודדנו את עצמנו, סיפרנו בדיחות. ניסינו לשמור על שפיות".
במהלך כל היום התקשרה החבורה למשטרה, לחברים ולמכרים, והתחננה לחילוץ. בסביבות השעה שתיים בצהריים התגשמו סופסוף התקוות, ולמקום הגיע המפקד של איתי, שהצליח להיכנס לאזור ברכבו הפרטי עם מדים ונשק. הוא חבר לכוחות שפגש בדרך, והוביל אותם אל החבורה בליווי אמבולנס. שקד עלה עליו, והשלושה האחרים נכנסו לרכב של המפקד.
רק כשמצאו את עצמם מחוץ לכלל סכנה, נחשפים לאט לאט לזוועות שהתחוללו סביבם, גילו שהם לא היו לגמרי כנים אלה עם אלה. מרגע ששקד נפצע הוא איבד המון דם רב; את חוסם העורקים שיצרו מהחולצה שלו היה צורך לשחרר מעת לעת, וזה הספיק כדי לגרום לשקד להרגיש – ולומר - שהוא עומד למות מאיבוד דם. בדיעבד מתברר שהתרחיש הדאיג את כולם: שקד כבר לא הצליח להזיז את הרגל הפגועה בכיתת האמנות, והיה חייב להישען על מישהו כדי לא להישכב לגמרי וחלילה להירדם. החברים שמרו עליו ער, אבל בינם לבינם החלו לחשוש ברצינות שלא ישרוד את הפציעה. הוא, כמובן, שמע את זה מהם רק כשכבר היו מחוץ לכלל סכנה. במדינה שגידלה דורות על הציווי שלפיו לא משאירים פצוע בשדה, הצעירים האלה קיימו אותו כלשונו.
בשלב מסוים התקשרו הוריו של שקד. איתי ענה לטלפון, ושמע שהם רוצים להגיע לזירה ("הם התחננו להגיע ולהציל אותנו", סיפרה החבורה). כששקד שמע את זה הוא צעק לעבר הטלפון: "תקשיבו, אם אתם באים, אני יוצא החוצה כדי לחטוף כדור בראש". עד כדי כך הוא העדיף למות מאשר לסכן אותם.
"אני לא יכול להסביר לך את גודל התודה שאני חייב לאיתי, לנועה וליהונתן", אומר שקד. "הם הצילו לי את החיים. אם לא הקשר הקרוב הזה בין כולנו, לא ברור לי איך היינו שורדים".