הקליפ החדש של עדן דרסו עשוי להיראות ברגע הראשון כמו כל להיט ראפ קיצי אחר. חבורת בחורות צעירות על חוף ים, בחור חתיך שמצטרף, כולן מרימות דרינקים, זזות לצלילי הביט, הכתום של הביקיני משתלב עם השקיעה היפה. אבל מרגע שהחשכה יורדת, פחות מדקה לתוך הקליפ של שיר המועדונים המתוחכם "כל סוף יום", הטון משתנה לסרט אימה. אחת הבנות שולפת סכין, מדורה מסתורית נדלקת והגבר מתעורר בידיים כפותות. בכל קליפ ראפ אחר, הבחור על החוף עם חצי תריסר בחורות בביקיני רוקדות סביבו היה כנראה הראפר. כאן הוא בסך הכל הקורבן.
אם הקליפ לא מתאמץ להסתיר את הסאבטקסט, אז השיר כבר חושף אותו לחלוטין. "כי בכל סוף יום עושה מה שבא לי", שרה דרסו בפזמון, ובבית השני גם זורקת "יש אחד ששם עלי עין אוהב ת'שוקו/ סימנתי עם האצבע אמרתי לו בוא בוא", כדי שלא יהיה ספק מה בא לה. "תמיד אני חושבת על איך אנשים יזדהו עם שיר", דרסו מספרת על המחשבה שמאחורי הסינגל. "בשיר הזה חשבתי על בחורה שנמצאת במועדון ושהיא לא הטרף. לא גבר ששר 'באתי אלייך, השגתי אותך', אלא את השגת אותו קודם. את הולכת לטרוף הערב, כי את עושה כל מה שבא לך. לא הבנתי למה אין מישהי שאומרת 'בוא, אני לוקחת אותך עכשיו' ולא 'אני נלקחת'".
באלבום הקרוב שלך יש עוד שירים עם האטיטיוד הזה?
“יש שיר שנקרא 'פונאני', שהולך 'אם אתה רוצה את הפונאני האני/ חוששני מאמי שלא תקבל אותו אף פעם'. אני מתה שמישהי תשיר את זה. כשחברות שלי שרות את זה אני כל כך מתרגשת. זה שאת אומרת 'אתה רוצה את זה ואתה לא יכול להשיג את זה' זה משהו אחר ממה שאנחנו רגילים לשמוע, מהצד הגברי. רציתי לעשות שירים לבנות שלא אכפת להן, שלא באות לבכות, שבסוף כל יום הן צריכות לחגוג עם הבנות. רציתי שזה יהיה כיף, שלא ירגישו יותר את הרצון שלי להוכיח שאני ראפרית טובה, שפשוט יבינו מי אני ובמה אני מאמינה. זה מה שרציתי גם לשמוע במועדון נניח".
זו דרך ארוכה מהבחורה שבשירים הראשונים בעיקר התעקשה שיגידו את השם שלה נכון.
"לגמרי. זה היה גם שיגידו את השם שלי נכון, וגם Put some respect on my name. ועכשיו לא אכפת לי, אני שמה את הכבוד על השם שלי".
למה, כי אני אישה?
קל לשכוח תוך כדי שיחה שעדן דרסו היא רק בת 23. את הביטחון שניכר במוזיקה שלה היא מקרינה גם מקרוב, נראית תל אביבית עד לרמת הציפורניים, אבל עדיין גרה בבית אמה בשכונת קריית משה ברחובות. הקילומטרז' שצברה בשלוש השנים שעברו מאז אלבום הבכורה שלה, "כתר שקוף" שנוצר יחד עם אחד מוותיקי סצנת ההיפ הופ די.ג'יי מש, לא משקף את גילה. מאז היא הספיקה להשתתף בדוקו-ריאליטי "ביטים" של HOT, להופיע בפרסומת לביסלי עם איתי לוי, להשתתף בשיר "בום" של קרן פלס עם נסרין, נטע ברזילי ודורון טלמון ובעיקר להיות מסומנת בתור הקול הבא של ההיפ הופ בישראל.
אמא שלה, בכל אופן, עדיין לא ממש מבינה מה הבת הקטנה שלה באמת עושה. "אני מסתלבטת איתה, 'אמא אני עושה מה שטדי אפרו (מלך הפופ האתיופי. מ"ש) עשה'" מספרת דרסו. "אם היא הייתה יודעת מה אני אומרת בשירים אני לא בטוחה שהיא היתה אוהבת את זה. יכול להיות שכן, כי תכלס זה איך שאני מדברת. אני הכי קטנה בבית, השביעית משבע, הכי חוצפנית. כל האחים שלי היו צוות כזה, 'אתה עושה את זה, אתה תעשה ככה' ואני זאת שנזרקת ולא עושה כלום. אז נראה לי שהיא רגילה לזה שאני הדעתנית, כי כשהיו אומרים לי לעשות משהו הייתי מתחילה עם 'מה, עכשיו נזכרתם? כי אני אישה?'. ילדה בת 15 צועקת דברים כאלה".
והכל כדי להתחמק מעבודה.
"ברור", היא צוחקת. "אבל גם כשוויכוחים קורים בבית היא שמה לב שאני יותר ורבלית מכולם".
השתמשת בוורבליות הזו לכתיבת מוזיקה?
"תמיד היה ברור לי שאני הולכת לשיר, לא היה לי שום פלאן בי לשום דבר. הייתי כותבת בגיל 12 שירים על לכתוב שירים, גם סיפורים הייתי כותבת. היינו בנות לוזריות כאלה שדלוקות על הבאד בויז, ואין שום צורה שנדבר איתם, כי הם כאלה באד בויז. אז התחלתי לכתוב סיפורים קצרים על איך זה היה קורה אם זה היה קורה ואיך את היית מתקנת אותו, כי את לא רצית להיות באד גאל. נראה לי שככה הבנתי שאני רוצה להגיד יותר מדי מילים, שזה כבר לא צריך להיות שירים קצרצרים חמודים. זה צריך להיות מלא מלא מילים, כי יש לך את המילים. באיזשהו שלב נהיה לי ממש קשה לכתוב בית, פזמון, בית, ואז זה התחיל להיות ראפ".
אולי להיות האחות הקטנה הכין אותך ללהיות בחורה בעולם ההיפ הופ?
"תכלס כן. כל כך הרבה פעמים עשו לי ת'כאפות האלה, 'את פה, את איתנו, את חלק מהגאנג, ועכשיו את לא'. ואין מצב שהייתי אומרת 'טוב, אני בחדר אחר'. תמיד הייתי כזה 'לא, מה יש לכם, מה אתם משוגעים?'. תמיד נדחפת, נגיד כשרואים סרט לא לגיל שלי ואני כזה 'אין דבר כזה, אני רוצה להיות פה'".
אתן לא מדמיינות את הכתר הזה
כשהתבגרה, הילדה החוצפנית והוורבלית הזו (מילים שלה, לא שלי) התחילה להעלות סרטונים לפייסבוק עם מצלמת סמארטפון, גיטרה וקול השירה המצטיין שלה. אלו היו רק קאברים, מסוג הדברים שבעיקר צדים את עיניהם של מלהקי ריאליטי, אבל באוגוסט 2016, השבוע לפני חמש שנים, העלתה לראשונה קטע ראפ פרי עטה. "מצאתי ביט שסימפל את Ex-Factor של לורן היל והמילים זרמו" היא כתבה אז, וממרחק חצי עשור היא מסכמת "זה תפס, כי היה לי מלא חבר'ה אתיופים, וזה היה שיר אהבה לבחור אתיופי. הוצאתי לפני קאברים, וזה תמיד קיבל אהבה, אבל פתאום כשזה היה המילים שלי, זה היה הרבה יותר מרגש. ניסיתי לעשות משהו בשיר הזה, שיר אהבה לבחור שחור. זה לא היה סתם, זה היה כי אין את זה. מישהי צריכה להגיד לבחור שוקולד שהיא אוהבת אותו".
כבר אז שרת מה שרצית לשמוע.
"נכון. נגיד ב"כתר שקוף" (שכולל שורות כמו "יש לי שתי זרועות ארוכות וכתר שקוף על הראש" ו"נשים שחורות ב-2018 לא מתפשרות יותר") זה היה צריך להיאמר. לאט לאט זו נהייתה המנטרה שלי ומה שאני מאמינה בו. זה היה בעיקר לנשים שחורות, שיבינו שהן לא מדמיינות את הכתר הזה, אני רואה את זה. אני יודעת שאתן שוות את זה".
את שרה את זה כי את רוצה שישירו לך את זה?
"כן, כי אם היה לי את השיר הזה בגיל 13 הייתי הרבה יותר מאמינה לזה, היה לוקח לי פחות זמן להבין את זה. העניין הזה של לרצות להגיד זה גם הרבה היה מחוסר ביטחון, מקטע שאת לא יודעת אם את באמת שווה מספיק להגיד את זה, אבל תגידי את זה ואז תהיי שווה. זה שאת אומרת את זה זה שווה משהו".
פייק איט טיל יו מייק איט.
"כן, אפילו 'אמן', שזה הזוי שכתבתי את השיר הזה כי אף פעם לא הרגשתי אהבה כזאת. סתם, מדמיינת איך זה מרגיש. או 'הכל חוץ מהלב', שזה היה להגיד 'I Only Wanna Fuck You' בצורה הכי יפה שיש. רציתי שיהיה שיר למישהי שמרגישה ככה, וזו לא בהכרח אני. יצאתי עם גברים מאז והם היו כזה 'כן, אני יודע שאת לא מחפשת משהו רציני, הכל חוץ מהלב וזה', ואני כזה 'לא!' זה שיר שנכתב כדי שיהיה המנון למי שמרגישה ככה, זו לא באמת אני שמרגישה ככה".
מעבר להזנקת הדרייב לכתוב המנונים שהיא רוצה לשמוע, אותו סרטון אחראי גם להזנקת הקריירה המקצועית של דרסו. בעקבותיו היא קיבלה פניה מהמפיק עידו מימון (שהולידה את שיתוף הפעולה המצליח "שבילים חדשים") וגם לשיחה מדיג'יי מש שהובילה, בסופו של דבר, להחתמתה בתור האמנית הראשונה של לייבל ההיפ הופ העצמאי שיגולה, אותו הקים מש יחד עם מיכאל כהן ומיכאל מושונוב (כהן@מושון). "מש אמר לי 'יש לי בת, ואני רוצה שתהיה לה מוזיקה לשמוע. שהשיט שלך יהיה מה שהיא תשמע'", היא נזכרת. מאז גם חברת התקליטים הותיקה הליקון הצטרפה לחוזה, אבל דרסו לא שוכחת מי לקחו אותה תחת חסותם בראשית הדרך. "מש היה לגמרי כמו אבא שלי בדבר הזה. תמיד הרגשתי אקסטרה דאגה אלי, כאילו את משלנו אקסטרה. גם כי אני אישה והוא רואה אותי בתור הבת שלו. עם כהן זה יותר כמו אחות, עכשיו עם האלבום החדש התקרבנו יותר. חברות שלי מתות עליהם. היו אומרות לי 'בואנה, הם חבר'ה טובים, דואגים לך, רואים למש בעיניים כמה הוא אוהב אותך'. לקח לי מלא זמן להבין כמה אני בת מזל שיש לי אותם. תוך כדי גם הבנתי שהם פשוט אנשים טובים שגדולים ממני בעשור, אז יש להם הרבה ללמד אותי על החיים בכללי".
מה למדת מהם?
"דרך שיגולה הבנתי שאין דרך סלולה למוזיקה. תמיד הייתי בתחושה כזאת של 'אנחנו שחורים, אנחנו עושים ראפ יותר טוב כי זה בדם שלנו' או משהו כזה, ואז הבנתי שלא, אנשים אוהבים את זה, מתחברים לזה בצורה אחרת, לומדים את זה, והם יכולים ללמד אותך. זה גם כישרון, אבל גם המוכנות להישאב לזה לגמרי, ולהרבה חבר'ה בעדה אין את זה כי הם מרגישים שזה בדם שלנו. ולא, צריך ללמוד את זה".
הם משאירים את זה כמו שזה?
"כן, ואם אני הייתי משאירה את זה, עכשיו כשאני שומעת את הדברים שלי מפעם, אם לא הייתי שומעת את הראפ של סוויסה אף פעם ולא הייתי חושבת 'וואה, איך הוא משתמש במילים האלה, גם אני יכולה'. הדברים שהם עושים גורמים לי לרצות להיות טובה יותר. אם אתה לא פתוח לשמוע אז אתה לא פתוח להשתפר, ואז איך תצמח?".
זה הייעוד שלי
בשלוש השנים שעברו מאז "כתר שקוף" דרסו עבדה על לצמוח. היא שיחררה רק קומץ סינגלים ובעיקר התארחה אצל מגוון ראפרים, אבל בכל אחד מהמקרים גנבה את ההצגה. האלבום הקרב כבר צפוי לנעוץ את שמה כאחת הראפריות החזקות בישראל, ללא קשר למגדר. "אני באמת מרגישה שיש בשורה חדשה עם האלבום הזה", היא מבטיחה, "יש עדן חדשה להכיר".
חדשה באיזה אופן?
"פעם היה לי פחד להגיד 'אני עושה מוזיקה'. מה אם יענו לי 'איך? לא שמעתי עליך בחיים'. היום אני יותר בווייב של 'כן, אתה הולך לשמוע בקרוב'. זה כבר לא משנה לי. פעם הייתי אומרת לחברות שלי 'אם עד גיל 25 זה לא קורה', והיום אני אומרת 'מה את מחכה שיקרה? זה לא עניין של מה יקרה, רק של להיות טובה בזה ולא להשתעמם מזה".
ובינתיים ליהקו אותך לפרסומת עם איתי לוי.
"זה פשוט כי היפ הופ נהיה Lit".
אבל יש סיבה שהביאו דווקא אותך.
"כי בלאק גם נהיה Lit, זה גם בגלל זה. היו הרבה הצעות כאלה, של הקרוסאובר בין מיינסטרים להיפ הופ, שאומרים לי 'זו ההזדמנות הגדולה שלך להיות על המסך'. כשיש לי הצעות מהמיינסטרים, כביכול, אני שואלת את עצמי 'עדן, את באמת רוצה לעשות את זה? את מוכנה?'. הבנת שאם אני רוצה לעשות המנונים לבנות אני לא יכולה לעשות המנונים רק לבנות ששומעות היפ הופ. לא, אני רוצה שכל הבנות יאהבו את ההיפ הופ שלי. אז אי אפשר שלא לגשת גם למיינסטרים".
היו תגובות לפרסומת?
"אני לא באמת חושבת שאנשים באמת מזהים אותי, או מקשרים את זה אליי. יש בעיה שמעצבנת אותי ממש, זה שחשבו שבפרסומת זו עדן אלנה. היו ממים על זה שהצחיקו אותי, אבל זה ממש מעצבן שמתבלבלים. חשבתי 'טוב, אני אעשה ראפ ואף אחד לא יחשוב שזו מישהי אחרת', וזה עדיין קורה. מה עוד אני צריכה לעשות כדי שתבינו? התחלתי לשנות דברים בשיער שלי, כי זה אחד הדברים שנוח לאנשים להגיד, 'אה, לשתיכן יש צמות'. אז הנה, אני אהיה עם פאה כתומה עכשיו. זה לא כזה קשה לזכור תווי פנים".
ואז קראו לך מגלגלצ להקליט שיר העצמה נשית עם קרן פלס.
"לקח לי זמן להרים ת'טלפון לקרן, להבין ת'שיר. בהתחלה לא ניסיתי אפילו לכתוב, ואז ברגע שכתבתי כולם כל כך אהבו את זה. התרגשתי שהם אהבו את זה, ורק אז שמתי לב כמה פשוט פחדתי. פחדתי שאני אשלח משהו והן יגידו לי 'אה, לא, זה לא מה שרצינו' ואני אראה את זה קורה לראפרית אחרת. זה יצא וייב רצח, גם הקליפ, עפתי על זה. זה ממש החמיא לי. יש גם את המקום הזה של איזה כיף שהם חשבו דווקא על הבלאק גירל, ומצד שני, כמובן שהן חשבו דווקא על הבלאק גירל. זה גם מרים לי וגם גורם לי לחשוב, אבל זה הרבה יותר מרים לי".
מה, את מתבאסת להרגיש כאילו פנו אליך בגלל זה?
"אתה מבין? זו הדילמה. גם להיעלב מזה, אבל גם להבין שזה הייעוד שלי. אני צריכה להיות על המסך כדי שיראו את הדבר הזה. אין לי בעיה לעשות את זה, אני לא מרגישה שאני מאבדת מהקהל שלי או מהרילנס שלי. אני פשוט רוצה שכולן יראו אותי. לא אכפת לי מכולם, העיקר שכולן יראו".
הדגש הלשוני הקטן הזה עושה את כל ההבדל. דרסו דאגה מהרגע הראשון להדגיש שהיא לא מתכננת לשאת אף דגל, אבל בו זמנית מעולם לא נמנעה מלהגיד את דעתה על חוסר האיזון המגדרי שנוכח במוזיקה הישראלית בכלל, ובהיפ הופ בפרט. "אני באמת מנסה שלא ישתמשו בזה כדבר היחיד", היא מדגישה בעייפות מסוימת. "שזה לא יהיה 'האישה הראשונה ש'. אני אומרת את זה מההתחלה, הסקילז שלי מרשימים, תשימו לב. זה כבר מעייף להגיד את זה. ב'כתר שקוף' נורא התרגשתי להגיד גם דברים בנאליים בלשון נקבה, 'אני הולכת' ולא 'אני הולך'. באלבום הזה ניסיתי לקחת את זה ללהגיד דברים שעדיין לא אמרו בלשון נקבה".
דיג'יי מש אמר לי שבהתחלה היו אנשים שחשבו שהוא זה שכותב לך את המילים.
"באמת? לא ידעתי. אבל עד היום עדיין אומרים לי 'מה, את כותבת את זה?'. כן, כאילו, למה לא שואלים אף ראפר על זה? אני חושבת שפשוט לא מאמינים שזה ככה טוב מבחורה. אני תמיד שמה לב שכשאני נותנת בית התגובות זה 'פאק, וואי באמת יש פאנצ'ים, היא באמת עושה היפ הופ'. בהתחלה זה היה מעליב אותי. 'מה, את כותבת את זה?' כן, אחי, מי עוד? אתה חושב שמישהו מחזיק לי את העט? עכשיו זה מחמיא לי, אני פשוט עונה 'כן, אני כתבתי'".
את מרגישה שאת עדיין צריכה להוכיח משהו?
"כן, פשוט להמשיך להשתפר ולהוכיח שזה לא חולף. כשאומן שאתה אוהב לא מפסיק להיות טוב זה מה שהופך אותו לעל זמני. זה מה שאני רוצה, לא להפסיק להיות במגמת עלייה. יש מלא שיט בשרוול שאני רק מחכה לעשות, זה עניין של זמן ואני מבינה שהרעיונות לא יפסיקו לבוא. אני מקווה. זה כל העניין, וזה הפחד היחיד שלי בתכלס".
צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: דניאלה קפלוטו ל"ארטבוק" | איפור ושיער: ניב דהאן | הפקה: רותם פנחס