כשיסמין מועלם הייתה בת שלוש ההורים שלה החליטו שבא להם שינוי בחיים, אז במקום להביא כלב או להירשם לחוג ריקודי עם כמו כל ההורים, הם קנו חווה נטושה בפורטוגל ועברו לגור בקרוואן עם שלושת ילדיהם. "הם מאוד אנשים של שינויים ונוודות ולחפש עוד וסקרנות", מסבירה לי מועלם את המעבר, שהוביל למגורים של שנתיים-שלוש במדינה בשלהי שנות ה-90. "יש דברים שאני כבר לא בטוחה אם אני באמת זוכרת או זוכרת רק מסיפורים ותמונות. כל מיני פלאשים כאלה. אני זוכרת את הריח של הטל של הבוקר, זוכרת שהבאנו מים מהבאר. לפני כמה שנים שמעתי איזה שיר של בוב מארלי, את 'Coming In From The Cold', ופתאום נזכרתי שכשגרנו שם הם היו שמים את האלבום הזה ואני הייתי חוזרת הביתה לשיר הזה. כבר בגיל שלוש היה לי טעם מוזיקלי, אהבתי את השיר הזה. וגם את 'בתוך נייר עיתון' של טיפקס".
המוזיקה והשאיפה לחופש מוחלט, חופש רגשי, רוחני כמעט, הם שני המוטיבים הכי בולטים בסיפור של מועלם, בת ה-24, שתוציא החודש את אלבום הבכורה שלה "אריה" (איתו תעלה על הבמה ב-31.3 במופע השקה בבארבי תל אביב). האלבום נקרא על שם השיר הראשון שיצא מהאלבום, לפני כשנה, ונפתח במילים החדות "רוב הגוף שלי מים, כל הראש שלי אש/ נכנסת פעם למים, אבל מתי נכנסת לאש?". השיר בישר את הגעתו של קול חדש ורענן לזירת המוזיקה המקומית - זמרת ששרה על גבי ביטים, שגם מפיקה לעצמה את החומרים (לצד שורת מפיקים אקלקטית, הכוללת בין היתר את אמיר ובן, די.ג'יי מש, טהר שפי ועוד) ועושה משהו שבבירור שוחה במים הטריטוריאליים של ההיפ הופ, אבל נשמע אחרת לגמרי מכל מה ששמענו בארץ עד היום. לא בדיוק ראפ ולא לגמרי ארנ'בי, לא ממש הרמות אבל בטח לא שירי קומזיץ עצובים, מאוד ישראלי וגם נשמע הכי מחו"ל. על התפר.
"זה מאוד נוכח אצלי, ללכת בין הסתירות של החיים ולשאת אותן", אומרת מועלם. "לא להחליט אם אתה כזה או כזה, אלא להיות גם כזה וגם כזה באותו הזמן. אני באה מבית שמאוד מקדש את זה – בבית שלנו היה בוב מארלי בבוקר, מוצרט בצהריים ואום כולתום בערב. פלטת צבעים שלמה, לא גוון אחד. תביא לי אנשים שונים, מוזיקה שבאה מכל העולם, ותביא לי מלא טעמים, לא רק את מה שאני מכירה מהבית. ההורים שלי מאוד רחבי אופקים והם לימדו גם אותי להיות כזו".
ואיך היית מגדירה את מה שאת עושה?
"הגדרה של ז'אנרים זה קצת קשה, במיוחד כשאתה מושפע מכל מיני דברים, אבל נוח לי עם פופ, נוח לי עם שירי נשמה על ביטים, נוח לי עם ארנ'בי. בעיני ארנ'בי זו מילה מאוד יפה, מילה שאני אוהבת. זה באמת סגנון שמכיל בתוכו קו תפר".
ארנ'בי בעברית לא ממש תפס, למרות לא מעט נסיונות. את חושבת שמשהו השתנה עכשיו?
"אני חושב שהמוזיקה המסחרית עצמה נהייתה יותר מעניינת בשנים האחרונות. מאוד מגוונת, פחות סכמטית. נועה קירל, למשל, אני מאוד אוהבת מה שהיא עושה, היא מדהימה. 'פאוץ' הוא יציאה, וגם השיר החדש הוא יציאה, והיא מביאה את זה ברמות".
בלי לייפות את המציאות, בלי בולשיט
להגיד שיסמין מועלם באה מבית מוזיקלי יהיה אנדרסטייטמנט. אחותה הגדולה היא הזמרת לילה מועלם (שמרבה לעבוד עם בן זוגה, החצוצרן המוערך ספי ציזלינג), אבל גם שאר המשפחה עוסקים במוזיקה – אחיה ליאל גם מפיק ביטים (ופרקשניסט מדהים לדבריה) ואביה, דני, הוא מפיק ומוזיקאי ורסטילי במיוחד שהלחין מוזיקה לתזמורת האנדלוסית ("הוא לא למד מוזיקה בחיים ודפק אלבום לתזמורת. תזמורת All the way של שיט ערבי מטורף, והוא אפילו לא יודע תווים"), והוציא מספר אלבומי מוזיקת עולם. "אמא שלי לא מוזיקאית", אומרת מועלם, "אבל היא הייתה רקדנית כמה שנים".
"ההורים שלי הכירו במסיבה בסן פרנסיסקו באייטיז, בעידן האטרף. נראה לי שהדבר הכי מובהק בשניהם זה שהם מחפשים חופש, כל אחד מהמקום שהוא בא. אמא שלי גדולה בקיבוץ, בבית ילדים, בגישת 'כולכם תהיו אותו הדבר ואל תתבלטו', אבל היא הייתה בגישה של 'לא בא לי להיות כמו כולם, בא לי להיות מי שאני ולהרגיש עם זה בנוח'. לאבא שלי יש סיפור חיים לא פשוט. ההורים שלו מעיראק, סבתא שלי עלתה לארץ סביב גיל 20 עם שישה ילדים והם גדלו בדירת שני חדרים בלי הרבה כסף. הוא מספר שכל הרכוש שהיה לו כילד זה תקליט של ג'ימי הנדריקס, והוא היה עושה שיעורים פרטיים במתמטיקה לילדים יותר מבוגרים ממנו רק כדי שיתנו לו לשבת בבית שלהם ולשמוע את התקליט היחיד שהיה לו, כי אצלו בבית לא היה פטיפון. אז ההורים שלי ממש מייצגים את הסיפור הישראלי, רק ששניהם שברו הכי רחוק מזה".
בבית כזה, בו לדבריה המוזיקה הייתה ונשארה דבר קדוש, לא מפתיע שגם יסמין מצאה את עצמה בגיל 16 עם גיטרה ביד. "אני זוכרת שהשמעתי אותו לחבר שהיינו מנגנים בגיטרה אחד לשני דברים שאהבנו, ואיזה עשרים דקות אני רק יושבת ומנגנת את האקורדים, מתביישת ברמות ולא מצליחה להוציא מילה מהפה. הוא ישב וחיכה עד שסוף סוף שרתי, ומאותה שנייה הרגשתי פתאום מאוד בנוח ולא הייתה לי בעיה להשמיע שיר לאף אחד".
אבל זה לא פשוט להיחשף ככה.
"יש משהו מפחיד בלחשוף את עצמך, במיוחד כשזה הדבר שהכי חשוב לך ואתה שם את הלב על השולחן. מצד אחד זה מה שכל החיים שלי רציתי, רציתי להופיע, ושאנשים יבואו וישמעו מה שאני עושה, ודמיינתי כל החיים שלי איך אני על במות. הייתי עם המברשת במקלחת, כל העניין. אבל מצד שני זה גם מפחיד, כי אתה מאפשר לאנשים להיכנס בלי לדעת אם יאהבו או לא יאהבו".
האלבום שלך גם מלא בחשיפה אישית במיוחד. זה לא מלחיץ אותך?
"זה מצד אחד מלחיץ אותי, כי כשאתה חשוף אתה גם פגיע. אבל מצד שני, כל הזמן רק בא לי לחפור עוד ולהיות יותר כנה ויותר חשופה ולדבר על הדברים המביכים והקשים בדיוק בגלל שכל כך הרבה שנים לא יכולתי להגיד משפט כמו 'אני מקנאה'. תמיד ניסיתי להראות שהכל קול. אז אני רוצה כמה שיותר, כי אני חושבת שדברים שיוצאים מהלב נכנסים אל הלב, וזה הדבר שהכי מרגש אותי במוזיקאים, שהם מכניסים אותך באמת לעולם שלהם ולכל מה שעובר עליהם בראש. אני מרגישה שהצלחתי לכתוב שיר טוב כשהייתי באמת נאמנה למה שהרגשתי, בלי לייפות את זה ובלי בולשיט. להגיד שהרגשתי אפסה וניסיתי להרשים ויצא לי חרא. זה לקחת משהו מכוער ולהפוך אותו לדבר יפה".
הדרך לחשיפה כללה לא מעט שעות טיסה. לפני שלמדה בבית הספר למוזיקה רימון היא בילתה חצי שנה בבית ספר למוזיקה בלונדון ("היה לי קר ואפור ולא יכולתי לשאת את זה"), וכדי לחסוך כסף ללימודים היא עבדה במשך חצי שנה בארצות הברית במכירת מוצרי ים המלח, עגלות בשפת העם. "זה היה הכי לא קשור אלי", היא מספרת. "לפני שהייתי שם לא הייתי בקניון יותר מחצי שעה בחיים. אני גם שונאת שופינג. אבל היה לי מעט זמן, ואמרתי 'טוב, איך עושים מלא כסף במעט זמן?'".
בין כל הטיולים והטיסות (מאז היא הספיקה גם לטייל בהודו ולחזור לארה"ב שוב) עברה מועלם תהליך מתמשך של קבלה עצמית, ובעיקר, בניית ביטחון במקומה כמוזיקאית, כפי שקל לשמוע בסינגל האחרון שלה, "מסיבה". לצד הראפר שקל, שגם הפיק את השיר, מועלם מהפנטת בהמנון לביטחון עצמי ביצירה. "אני לא צריכה מחמאה, יודעת נועדתי לזה, עבדתי על זה, זה שלי", היא שרה.
"ברגע שהשיר הזה נוצר, מיד אמרנו שזה שיר ניצחון. גם האווירה וגם המילים", היא מסבירה. "שנים הייתי במקום כזה של ביקורתיות לא הגיונית, שיפוטיות עצמית, 'אני טובה? אני לא טובה?', בעיקר במוזיקה. ויש בשיר הזה משהו של 'די, הכל בסדר. את יודעת, תרשי לעצמך'. זה בא כהתגברות על משהו, כי זה לא המקום הטבעי שלי. זו עבודה יומיומית להגיד לעצמי 'את בסדר, תעשי את הדברים שלך ואת ראויה'. פעם לא הייתי מרשה לעצמי לכתוב שיר כזה בחיים, כי לא הייתי במקום הזה. כל כך שפטתי את עצמי. אבל העבודה שעשיתי עם עצמי, לא כיוצרת, אלא כבן אדם, הייתה לאפשר לעצמי להיות במקום לא מושלם".
זה קצת שיר ששרים מול המראה.
"כל כך. נראה לי שכתבתי את זה לעצמי, כמו תזכורת".
כולה הלכתי לקנות טאקו ושדדו אותי
עם כל הכבוד להיפ הופ, ולמועלם יש המון כבוד להיפ הופ, המנעד המוזיקלי שלה רחב בהרבה, והיא מתכננת לנצל אותו עד תום. "מבחינתי זו תחנה מוזיקלית", היא אומרת, "ואני חושבת שהאמנים שאני הכי אוהבת הם אמנים שבכל פעם מפתיעים אותך. הייתי רוצה להיות אמנית כזו, שאנשים יגידו עליה 'מה, אבל חשבתי שהיא עושה את הדבר ההוא', ואני כזה 'לא לא, אני עכשיו בדבר הזה'. זה נראה לי הכי כיף".
אז באיזה דבר את עכשיו?
"בזמן שעשיתי את האלבום שמעתי מלא היפ הופ, מלא ארנ'בי, דרייק, SZA, פרנק אושן, ומה שאתה שומע מאוד נכנס אליך. בחודשים האחרונים אני שומעת הרבה מוזיקה ישראלית, הרבה ממה שנקרא פופ אמוני, ופתאום עזבתי את המחשב, חזרתי לגיטרה ולפסנתר, ואוטומטית יצאו לי דברים שמושפעים ממה ששמעתי. אני גם שומעת המון רוסליה שמבחינתי הטילה על העולם פצצת אטום. השילוב הזה של מסורת עתיקה, הפלמנקו שהיא באה ממנו, עם השפעות מההכי חדש כמו טראפ. זה פשוט חייזרי, מאיפה זה בא? אני גם חולת מוזיקה ברזילאית. יש לי איזה חיבור לא ברור עם זה, לא הייתי שם בחיים אבל אני מרגישה שאם אסע לשם אני פשוט אהיה ברזילאית".
מצחיק, הרגשת בבית בפורטוגל, בארצות הברית ואפילו בברזיל שעדיין לא היית בה. בכל מקום שהיית בו חוץ מלונדון.
"אני חושבת שטוב לי בכל מקום חם עם ים, אבל אני מתה על הארץ. זה המקום הכי מטורף עם האנשים הכי מגניבים, בעיני זה באמת מקום מיוחד בטירוף. זו יציאה המקום הזה".
אבל הרבה ממה שאת מדברת עליו זה חופש, וישראל היא לא בהכרח מקום שנותן חופש.
"אני חושב שקשה פה. מציאות החיים פסיכית, בווליום גבוה, וזה בדיוק מה שהופך את הכל לישיר ויצרי. אין זמן לבולשיט, עולים עליך בשניה. קלטתי למשל שלעומת ארה"ב, כשאתה עולה פה למונית יש שלוש אפשרויות: או שהנהג לא ידבר איתך בכלל כי אין לו זין, כי היה לו יום ארוך, והוא לא ינסה לשחק אותה נחמד, או שהוא יהיה מגעיל אליך ככה שתגיד 'למה? מה עשיתי?'. האפשרות השלישית היא שהוא פשוט יהיה אבא שלך, ותהיה לכם שיחה בגוד וייבז. אותי זה מרגש. את ארה"ב עזבתי בסוף בגלל זה. פעם שדדו אותי ברחוב".
מה?
"כן, איזה שתי בנות באו אלי ברחוב ואמרו לי 'תביאי את התיק או שנדקור אותך', ואני בשיא התמימות שואלת 'למה?'. היה לי שם הכל, את המחשב, את הכסף, כל מה שברשותי בעולם הזה. צעקתי Help, וכמו בקלישאות אף אחד לא בא. אנשים היו שם ברחוב ואף אחד לא בא לעזור. כולה הלכתי להביא טאקו. בסוף הן ברחו וטסתי משם. וזה היה הזרז הכי חשוב שבגללו חזרתי לארץ. אמרתי 'אני עפה מפה, תביא לי את המשפחתיות'. בישראל, לא משנה איפה, אם הייתי צועקת תעזרו לי, כל מי שהיה שומע היה בא. יש פה לב".
אבל אני מבין שבינתיים ההורים שלך הספיקו שוב לנדוד.
"לפני שנה וקצת ההורים שלי נסעו ליוון. חיים שם על איזה אי מושלם, עושים צחוקים, וזהו, אני מתגעגעת אליהם. אני הכי קטנה, אז הם אמרו 'בסדר, כשיהיה נכד נחזור'. הם רוצים את השקט. לי יש את החיים שלי, ואם הם היו פה אז באמת הייתי רואה אותם רק פעם בשבוע, אז מה הם צריכים לעשות, לשבת ולחכות שאבוא לבקר אותם? כפרה עליהם, אני שמחה בשבילם".
צילום: אלון דניאל | סטיילינג: שי לי ניסים | איפור ושיער: רונאל גושן | התמונות צולמו בבית משפחת נסאר ביפו