הלו"ז של יובל דיין צפוף מאוד. היא גם שומרת כשרות, ולא יושבת בכל בית קפה. אז את הפגישה שלנו קבענו במשרדי הסוכנות שלה. כשאני מגיעה, היא והסוכנת בעיצומו של חיפוש קדחתני אחר האודישן ההוא, זה שפרץ לה את הדרך, כשביצעה את שירו של רייכל "שאריות של החיים". זה יהיה שיר הבונוס בתקליט הוויניל שהיא צפויה להוציא בקרוב. היא מתיישבת מולי בחצאית ארוכה וגולף כתום מצמר. התלתלים המרשימים, סימן ההיכר הבולט ביותר שלה, פזורים והיא משחקת בהם בנינוחות במהלך הריאיון.
מכאן היא רצה לחזרות, לאולפן ההקלטות ולצילומים. אבל היא לא מתלוננת. היא דווקא מרוצה מהעומס, היא אפילו התגעגעה אליו. "נהיה ביזי, ברוך השם. כל השנתיים האחרונות הייתה דממה בהתאם לתחלואה, ואז פתאום פיקים, אבל איזה פיקים, שאין לי אוויר. מגיל 17 אני רצה. לא טיול אחרי צבא, לא עצירה, לא שום דבר. אני נחה בשבתות".
אז תקופת הקורונה, יחסית, באה לך טוב?
"היה רגע שהתארחתי אצל 'גלית ואילנית', ניגנתי שם שיר ועצמתי עיניים. פתאום נזכרתי ביובל של גיל 17 עם הגיטרה, וזה קצת החזיר לי את הטוב שבזה, את המקום הפשוט".
לא רק לעשות, אלא באמת להיות.
"כן. אני מרגישה שנכנסתי לקורונה ילדה ויצאתי ממנה אישה. נכנסתי בגיל 25 ועכשיו אני בת 27. עולם המוזיקה שרד מכה קשה, אבל זה רק הוכיח את הכוח שלו. הייתה לי הופעה בחתונת קורונה. בימים רגילים אני משקיעה בעיצוב תפאורה ובמה, אבל בסוף דווקא זו הייתה ההופעה הכי מרגשת שהייתה לי בחיים. חופה בחצר, ביישוב מרוחק, שרתי את 'שרק תחייך', שבדיוק יצא. לא הפסקתי לבכות כל השיר. זה הכוח של המוזיקה. אני מרגישה שיצאתי יותר חזקה מהשנתיים האלה מאשר נכנסתי".
להיות זמרת
ב-2012 גילתה יובל דיין את כישרון השירה שלה לראשונה מול כל עם ישראל באותו אודישן מדובר, שבסופו של דבר שינה את מסלול חייה. עד אז הייתה תלמידת תיכון בכיתת מחוננים, עבדה כמורה פרטית וכמדריכת טיולים, שאליהם הייתה מגיעה עם גיטרה ומדי פעם שרה מסביב למדורה. "חשבתי שהחיים שלי יהיו באקדמיה, לא בניתי בכלל על מוזיקה. עליתי לבמה כחלק מצחוקים או בדיחה, זה לא היה חלום שלי, לא הייתי ילדה של הופעות בבית או במתנ"ס".
היית ילדה מחוננת.
"בכיתה ג' עשו לנו מבחן וגילו שאני מחוננת, ואז בכל שישי הייתי יוצאת ללימודי העשרה בבית ספר אחר. בכיתה ה' כבר למדתי וטרינריה, פיזיקה וביולוגיה והיה לי ממש כיף. היום ילדים מהכיתה שלי מגלים אטומים, עוד רגע יזכו בפרס נובל".
וכשהיית בתיכון הגיע האודישן ששינה הכל.
"היום קשה לי לראות את האודישן הזה, אני נראית לי ילדה, עם הרבה תמימות. לא הייתי מוכנה לדבר הזה, הייתי רק בלימודים ובהצטיינות, וכשאמרתי להורים שלי שעברתי אודישן הם ממש צחקו לי בפנים, ושאלו למה לא אמרתי שאני רוצה להיות זמרת. אני בעצמי לא ידעתי בכלל, הדרך הזאת הייתה מסתורית. אני ממש שמחה עליה, אבל זה קרה בהפתעה גמורה".
ההורים שלך תמכו?
"הם דאגו כמובן. כל דבר חדש שעושים בחיים זה מלחיץ, גם כשאח שלי פתח עסק שאלו מה יהיה ואיך יהיה, אבל תמיד הרגשתי בלב שלי שהם סומכים עליי ושיש לי מצפן טוב. עד היום הם שמחים, אמא שלי עובדת עירייה ואבא שלי בנמל, ואני הגאווה שלהם".
המצפן שלך הוביל אותך אז באמצע העונה להודיע על פרישה, אחרי שכולם הימרו עלייך לזכייה.
"הייתי בת 16 וחצי כשחתמתי על חוזה, להגיד לך שקראתי אותו? לא קראתי. אף אחד לא באמת האמין שמשהו יקרה. כשהחלטתי שאני מפסיקה זו הייתה החלטה לנשמה. זה היה מלחיץ, הרגשתי שאני לא ראויה לזה, זו הייתה רמת אהבה שלא יכולתי להכיל. מה אתם רוצים ממני? יש לי בכלל בגרות בביולוגיה מחר. זה היה גדול עליי, לא הייתי מוכנה לזה. ואני חושבת שזה סבבה להגיד שדברים גדולים עלייך. זה אמיתי".
היו כאלה שחשבו שזה גימיק.
"זה לא הסתדר לוגית לאנשים, זו איזו תנועה הפוכה למה שקורה היום. אולי בגלל זה עד היום מדברים איתי על זה, אפילו עכשיו במעלית. אבל אני רציתי להיות נאמנה לעצמי. מה שמניע אותי זו האמת. גם בשירים, אם זה לא אמיתי - זה לא נדבק".
ואיך את מרגישה עם זה שעדיין מזכירים לך את ההתחלה?
"לא מפריע לי שמדברים איתי על זה, זה לא שאני חושבת 'אוף, למה אתם לא שומעים את השירים החדשים'. יש קהל ששומע אותי ויש נהגי מוניות שנתקעים איתי על הפרישה. זה בסדר, זה חלק ממני".
היה פחד שזה יהיה הסוף לקריירה שרק התחילה?
"בטח, אבל הפחד היותר גדול היה שלאמת שלי יהיה סוף".
אתגרים זה החיים שלי
בדיעבד, כבר ברור שהפרישה בשידור חי לא פגעה בקריירה של דיין. שנה אחריה הוציאה את אלבומה הראשון ועוד לפני הגיוס הספיקה להיות מוכתרת כזמרת השנה של ערוץ 24 ואתר mako. מאז היא תפסה מקום של כבוד במוזיקה הישראלית, ועם זאת, שום דבר לא מבטיח שתמיד תהיה בטופ.
איך את מתמודדת כשמדי פעם משהו מצליח פחות?
"אני מאמינה שאם שיר לא הצליח, זה אומר שכנראה לא הייתי במקום שיכול להכיל את הדבר הזה. נגיד, היו מנהלים שאמרו לי שאם לא הייתה קורונה, אז 'שרק תחייך' היה מעיף אותי למעלה, אבל חברים, השם הביא גם את הקורונה. אם הוא היה חושב שאני יכולה עכשיו להיות בנקודה אחרת ממה שאני, הוא היה שם אותי שם".
בטח יש איזו הקלה בלהישען על האמונה הזו.
"זה לא רק זה. פעם קריירה הייתה דבר מאוד מלחיץ וגדול, היום יש דרכים לעשות קריירה דרך הרשתות החברתיות. יש מקום לכולם והדרך מעניינת וחשובה. את כבר לא תלויה ברדיו. הראייה היא יותר רחבה. בסופו של דבר הרדיו הוא אמצעי להגיע לקהל, וזה מה שמעניין אותי. להגיע לקהל. היום יש לי קרוב ל-200 אלף עוקבים באינסטגרם ובפייסבוק יחד, וזה מאוד עוצמתי. אני יכולה להעלות לשם תכנים ויש להם חשיפה מאוד גדולה. כמובן, תחנות רדיו זה עדיין חשוב ועורכים מוזיקליים הם אנשים שאת רוצה שיאהבו את השירים שלך".
תוך כדי הריאיון מתברר שהדואט החדש עם בר צברי "מיליון עננים" הוא השיר המושמע ביותר בשבוע האחרון ברשת ג'.
"זה כיף שאוהבים את הדברים שאני עושה. אני אשקר אם אגיד שלא מטריד אותי כמה כרטיסים נמכרים, אבל אני משתדלת שזה לא ינהל אותי. תמיד אפשר להתמקד במה שאין, אבל אני כבר לא במקום הזה. בהתחלה כל דבר היה קריטי מבחינתי, חשבתי שכל דבר קטן יטה את הכף, חיים או מוות, ואם שיר לא הצליח אז חשבתי שזה הסוף. שבוע שעבר, סיימתי הופעה בפתח תקווה, כשירדתי מהבמה, הקהל התחיל לשיר את "מיליון עננים" וזה לא שיר שנמצא בכל תחנות הרדיו, ואז אמרתי לעצמי: 'הקהל פה, עכשיו. הוא זה מעניין אותי, הוא זה שבא להופעות וצורך את המוזיקה, איתו אני מקיימת קשר'".
להיות או לחדול, ככה הרגשת בהתחלה?
"המקום הזה של לספק את הסחורה משתק אותך. העולם של המוזיקה הוא לא עולם קל. את כותבת שירים, אלבום ראשון, אלבום שני, המילים נשפכות ממך, ופתאום זה נפסק. שאלתי את הסוכנת שלי מה לעשות והיא אמרה לי 'תיפגשי עם יוצרים אחרים'. היא לחצה עליי מלא זמן, בסוף היא שכנעה אותי, וגיליתי שהשד לא כזה נורא. נפגשתי עם אבי אוחיון, פתאום נולד שיר בתוך חצי שעה".
מאיפה מגיעה השראה לכתיבה?
"צריך לעבוד. אני מאמינה בחריצות, בהשקעה. השראה היא לא דבר שנוחת עליך ככה סתם. צריך להגדיל את הסיכויים. מתיישבים, כותבים. אני אוהבת את המאמץ הזה, זה לא משהו שמפחיד אותי, אתגרים זה החיים שלי. לא שאני רוצה לזמן לעצמי אתגרים. אבל אני מאמינה שאת הרבה יותר שמחה עם הדברים שאת מקבלת אחרי שאת עובדת קשה בשבילם".
מה דעתך על זמרות הפופ? הייתה לאחרונה התבטאות של דוד דביר כנגד נועה קירל ואנה זק.
"הדבר שהכי מצער אותי הוא שיש כל כך הרבה פילוג ואי-הסכמות בעם. יש זמרות ויש עליהן ביקורת, ואז גם על הביקורת יש ביקורת. אני לא אבקר שום דבר מזה. אני רק יכולה להגיד על נועה קירל שהשם שלה הולך לפניה הרבה מאוד שנים. בכל מקום שהיא מגיעה אליו, היא משאירה אחריה אבק של חריצות ומקצוענות. היא לוקחת דברים שלציבור בישראל קשה לעכל, מפרקת אותם ומראה שמה שנתפס כבלתי אפשרי – אפשרי לחלוטין. בכלל, אני לא חווה את המוזיקה כתחרות. בסופו של דבר, גם אם יאזינו לזמרת אחרת, אפילו מהז'אנר שלי, זה רק משמח אותי. כשמגיעה זמרת יוצרת חדשה זה משמח אותי, כי זה הופך אותנו ליותר חזקות ויותר גדולות, זה לא בא על חשבוני".
איך מגיעים להבנה כזאת?
"המקום הרוחני בחיים שלי זה לא חוג שאני משתתפת בו. כל ההסתכלות משתנה ברמת מה את אוכלת ומה את לובשת ואיך את מתייחסת לעולם. תראי לי מקום שמסביר לי איך לא לקנא בזמרת אחרת, תראי לי מקום שמסביר איך להתמודד עם זה שהשיר שלי לא נכנס לפלייליסט של גלגלצ. בתפיסה שלי אני יודעת שמה שאני צריכה לקבל אני אקבל, אם אני אאמין שמישהו בא על חשבוני או אני באה על חשבון מישהו אז נפלתי כבחורה מאמינה. ובמקום הזה – זה משרה הרבה רוגע, הרבה שקט. וכשיש זמרת חדשה אני מרגישה את המקום הזה של לעשות את הטלפון ולהגיד 'היי אחות, אני פה אם בא לך לדבר, להתייעץ, להיפגש'".
עשית את זה?
"כן, יצא לי".
עם מי?
"לא בא לי להגיד, אולי הן לא רוצות? אבל אני הרגשתי למשל שלי זה היה חסר, כי יש זמרות שהן כאן מלא שנים ואז פתאום הגעתי והייתי מה זה קלולסית. לא ידעתי מה לעשות ואיך".
הדברים שרק אני רואה
דיין חזרה בתשובה לפני שמונה שנים. זה אולי מצטייר כמהלך חד ודרמטי, אבל מפיה זה נשמע פתאום כמו הדבר הכי הדרגתי וטבעי בעולם. "אלו תמיד כותרות דרמטיות – 'חזרה בתשובה'. זה לא בדיוק ככה. אם אתמול עשיתי משהו שאני מתבאסת עליו, אז היום יש לי מקום לעשות על זה תשובה, ככה אני רואה את זה. במציאות שאני חיה בה היום, אם אני עושה משהו שלא תואם את סל הערכים שלי, אז אני במדרון תלול מטה; אם אני מדברת לא יפה לאדם, אם אני מתנשאת על מישהו – היום אני מאמינה שזה לא סבבה".
מאיפה בעינייך הגיע החיבור?
"יצא השיר 'תשאל את המים' שנכתב על פרידה שעברתי. חברה שעברה לגור בצפון התקשרה ואמרה לי 'איזה כיף שאני יכולה לשמוע את הנשמה שלך מולחנת ברדיו'. זה משפט מה זה יפה, אבל אני חשבתי שהשמיים שלי נופלים, אשכרה כל הזמן רואים לי את הנשמה, כל הזמן אני כאילו ערומה, ומתוך המקום הזה חשבתי שאני רוצה קצת לשמור על עצמי. ואני לא יכולה לשיר 'אני ישנה וליבי ער' וללכת עם ביקיני בים, אני מרגישה שזה לא אמיתי. את פוגשת עשרות אלפי אנשים במהלך הקריירה ואת חשופה מולם. באיזשהו מקום את של כולם. אז אני חושבת שזה תהליך טבעי לרצות לשמור על עצמך. בסוף זו עוד שכבה, פה, בלב. יש את הדברים שרק אני רואה. זה רק שלי".
יש לא מעט אמנים שחזרו בתשובה לאורך השנים, את יכולה להבין למה?
"העולם של היהדות, הרוחניות, פוגש הרבה יוצרים, כי זה תדר דומה. אני מכירה הרבה אמנים שמחליטים שלא לעבוד בשבת, ולהתחבר למקום הזה שבו יש משהו ששומר על חיבור לקרקע. זה תחום שיש בו עליות וירידות, כמו שכל העולם חווה בשנתיים האחרונות, אז אצלנו זה ככה כל הזמן, אפשר להצליח ושנייה אחר כך לא, וצריך ללמוד לשמור על שוויון נפש מגיל צעיר".
איך זה התקבל בבית?
"המשפחה שלי היא מרוקאית מסורתית, שני ההורים שלי באו מבתים דתיים, זה לא היה חריג. מכיתה א' אני כותבת בס"ד במחברת. מה כולם נזכרו שאני דתייה? זה תמיד היה שם. גם כחילונית הייתי אדם יותר שמור, זה תמיד היה שם. התחנה הקריטית הייתה לפני שמונה שנים, כשהתחלתי לשמור שבת, זה תהליך".
ומבחינת העבודה, יש את האימרה בהלכה "קול באישה ערווה" שלפיו אסור על נשים להופיע בפני גברים, גם זה חלק מהדת עבורך?
"מה שאני רוצה לעשות זה לקחת את המתנה שקיבלתי, את המוזיקה, ולעשות איתה טוב. את יודעת מה זה לקבל הודעה מילדה שעוברת טיפולים כימותרפיים ושומעת את השירים שלי? סיפרו לי ששני החיילים שנהרגו לפני חודש (ההרוגים באסון ביחידת אגוז, רס"ן אופק אהרון ורס"ן איתמר אלחרר - א"ו) היו מקשיבים לי, אמרו לי שהמוזיקה שלי החזיקה אותם, שימחה אותם. אני מרגישה ששם אני רוצה להיות, לעשות כמה שיותר טוב. אני מעריכה את אתי אנקרי, למשל, שבחרה להופיע רק בפני נשים, ואני מבינה את הבחירה שלה. אבל אני לא נמצאת במקום הזה כרגע".
מה הכוונה?
"אני מבינה את ההלכה הזאת, אבל אני לא מקיימת אותה. זה לא הופך אותה ללא ראויה או לא רלוונטית. אני לא לועגת לדברים שאני לא מצליחה לעשות. יש את התורה ויש אותי וזה איפה שאני ממוקמת ביחס אליה. אני מבינה שצריך לכבד את ההורים, ולא לקנא ולא לחמוד, ואני לא תמיד מצליחה. זה פשוט עבורי להופיע בפני גברים, אין לי עניין מול הדבר הזה. בסוף, אני מכוונת לעשות טוב, לא לבוא ממקום מיני או לא צנוע. ואני לא מרגישה שגברים מסתכלים עליי בצורה כזאת. קודם כל, אני לבושה; ושנית, הנושאים שאני שרה עליהם הם לא כאלה".
לצד המוזיקה, התחלת לפתח גם את קריירת המשחק, עם המחזמר "מיקה שלי" בתיאטרון הבימה.
"הייתי במשדר התרמה של ילדי וראייטי ובמסדרונות שם נתקלתי במשה קפטן. דיברנו, ומפה לשם הוא הזמין אותי לאודישן, אמרתי לו 'אבל אני לא שחקנית', והוא הפציר בי. בסוף התקבלתי. היה ממש כיף".
זה נשמע שוב כאילו היה בך חשש שזה גדול עלייך?
"כן, אבל זה שייך לפעם. כי היום אני יודעת – ברגע שאני מתמקצעת אני יותר בטוחה. כשאני משתדלת בעבור משהו, בסוף הפרי יותר מתוק. וכזמרת מבצעת זה פתח לי עולמות. מאז אני עושה אודישנים לסדרות, שיחקתי בתפקיד אורח ב'פלמ"ח', אבל לאט-לאט".
משהו גדול
דיין עדיין שומרת על בחירותיה. היא לא ממהרת למנף את ההצלחה לכדי קריירת אינסטגרם והיא חפה משיתופי פעולה מסחריים. "פעם היה לי מוזר עם הרשתות החברתיות. אמרתי לעצמי 'מה יש לכם? אני כותבת שירים, הכול כבר שם. מה אני צריכה להוסיף?'. ואז נדלקתי על הרעיון שאפשר ליצור קשר ישיר עם מי שיושב בבית".
אחד הפוסטים שיותר הפתיעו את העוקבים היה הפוסט ששיתפה ביום הולדתה ה-26, שבו סיפרה כי הייתה במערכת יחסים שהסתיימה בשיברון לב. כעת, שנה אחרי כן, כשאני שואלת אותה על הנושא, היא עדיין שומרת על הפרטיות, "הגענו למסקנה שזה פשוט לא זה, עם כל הצער", ומשתפת מניסיונה: "לב שבור בתקופת קורונה זה עוד יותר קשה. התרופה הכי טובה ללב שבור זה זמן וגם לצאת ולעשות, אבל לא היה לאן לצאת ומה לעשות".
למה לא שיתפת כשהיית בזוגיות?
"אני באמת מאמינה שיש צורך לשמור על פרטיות. להיות אני בתוך זה, זה שלי. לא של מישהו אחר. אני על במה ערב-ערב וכשאני עולה עליה, אני מנסה לתת בכל שיר את כל מה שהתכוונתי לתת כשכתבתי אותו. אז כשאת עושה דבר כזה, על הדברים האישיים, שהם רק שלך, כמו מערכת יחסים – את צריכה לשמור. בסופו של דבר כל אחד רוצה להקים משפחה, ולבנות את הקן שלו, להתאהב באמת. הבטחתי לעצמי, שכשאני באמת אקים בית, אז העולם יידע ויוכל לשמוח בשמחתי, אבל עד אז אין צורך. וגם אני זו שמפורסמת, מה הוא עשה שהוא צריך שיהיו לו חיים של מפורסם? לא כולם ששים להתפרסם".
הייתה ציפייה לטבעת?
"בטח, לגמרי. היינו בקשר של און-אנד-אוף, הפעם האחרונה נמשכה חצי שנה. זה לא שהוא בא ואמר לי 'יאללה ביי, אני חותך'. זו זוגיות שנגמרה בחיוך ובאיחולי הצלחה. אמרתי לו 'אני אתפלל עליך'".
ואיך שומרים על זה בסוד?
"הבילויים הזוגיים שלי זה פק"ל קפה בטבע".
למה כשזה הסתיים, כן שיתפת?
"הרגשתי צורך לשתף את הקהל במשהו גדול שאני עוברת. זה איזשהו קו אמצע כזה, של לשמור על יחסים קרובים עם הקהל ועדיין לשמור משהו לעצמי".
עברה יותר משנה מאז הפרידה, איפה את היום מבחינה רומנטית?
"היום אני לא בזוגיות. פעם אחרונה שאמרתי את זה, הסוכנת שלי פתחה משרד שידוכים. אבל כמו שאמרתי בהתחלה, נכנסתי לקורונה ילדה ויצאתי ממנה אישה, היום אני בשלה לדבר הזה ואני בטוחה שכשזה יגיע זה יהיה שלם".
איך את מכירה?
"בעיקר דרך אנשים שמכירים אותי ואומרים לי 'פגשנו מישהו שיכול להתאים', כי בסוף כשאת מוכרת את לא יודעת אם אדם חייך אלייך ברחוב כי הוא שמע שיר שלך או כי את מעניינת אותו. זה אתגר להכיר כמפורסמת, אבל יש לי ביטחון שאני אמצא. בעזרת השם".
באותו פוסט דיברת על רגעי המשבר והשאלות לבורא עולם. יש לחץ למצוא זוגיות?
"לא, אמנם חברות שלי עכשיו מתחתנות, זה הגיל, אבל אני בת 27, ואי אפשר למצוא זוגיות מתוך סטרס. אני חיה את החיים, יש קריירה, יש עניינים, וכן – יש רצון להקים משפחה להיות אמא צעירה ומגניבה, וזה יגיע. הלחץ הזה לא יקדם אותי, אז אני עובדת על זה בסבבה".
מה חשוב לך בבן זוג?
"אני מחפשת להקים בית ששומר שבת, זה הכיוון שלי. בשנים האחרונות מערכות היחסים שהיו לי היו עם אנשים ששומרים שבת. זה חשוב לי כי אני רואה כמה טוב זה עשה לי".
מה אנשים לא יודעים עלייך?
"שאני חקיינית אש, אני בן אדם מאוד מצחיק. זה לא יוצא החוצה כי אני ביישנית וכי יש לי תדמית רצינית, אז גם תמיד מנסים לשדך לי רחפנים כאלה, אבל אני הכי בן אדם של קרקע. וכשיש לי אומץ ואני נפתחת – אני מצחיקה".
ומה היעד הבא?
"להמשיך לגדול, לעשות, להיות נאמנה לעצמי ובעיקר לעשות משהו משמעותי בעולם".
את מרגישה שאת כבר משמעותית?
"יותר ויותר".
יש חלומות לחו"ל?
"אדל בדיוק התקשרה, ביקשה שאחליף אותה בווגאס".
יובל דיין תופיע ב-2.3 בזאפה תל אביב החדש וב-30.3 בזאפה הרצליה. לכרטיסים
צילום: טל עבודי | עוזר צלם: גל בומנדיל | סטייל: אביב כפיר | איפור: ורד ספיבק | שיער: דנה וינשמן | הפקה: רויטל רחמני | התמונות צולמו במרכז הקהילתי סימטת שלוש 19 בתל אביב