בהתחלה נדמה היה שמדובר במתיחה: הזמרת האגדית קייט בוש הודיעה לפני חצי שנה שהיא יוצאת לסיבוב הופעות. בוש, אחת האניגמות הגדולות בתולדות הפופ, לא עלתה על במות באופן מסודר יותר מ-35 שנים; למעשה, מרגע שבוש הגיחה אל התודעה הציבורית, היא עשתה ככל שיכלה בשביל להעלם ממנה. וככל שניסתה להתחבא, כך המיתולוגיה סביבה גדלה, וגדלו גם השמועות: אמרו שהיא שמנה בעשרות קילוגרמים, שהיא מכורה לסמים, שהיא חברה בכת, שהיא סובלת מדיכאון, שהיא כבר לא בכושר. שני האלבומים האחרונים שהוציאה, "אריאל" המופתי (2005), ו"50 מילים לשלג" המהורהר (2011) הציגו אמנית מורכבת שלא מוכנה להסתנכרן עם הזמן בו היא פועלת. רבע שעה בלבד אחרי שנפתחה המכירה, נחטפו כל 80 אלף הכרטיסים ל-22 ההופעות.
בוש בחרה להופיע בהמרסמית' אפולו, אולם קטן המכיל 4,000 מקומות ישיבה בלבד, אותו אולם בו הופיעה בפעם האחרונה. בחירת המקום רק חיזקה את השמועות האלה. אבל שלשום באולם אפולו, דקות לפני שבוש חזרה אל הבמה, לא נשמע דבר מלבד התרגשות אדירה וקריאות שמחה. גיטריסט פינק פלויד דיוויד גילמור הסתובב בקהל, ובחלל התפשטו שמועות על הימצאם של דיוויד בואי, מדונה, וביורק שבאו לחזות באם הרוחנית של המוזיקה העכשווית. ואז כבו האורות, כל הקהל נעמד על רגליו בתשואות, והדבר קרה מעצמו, בפשטות גדולה מהחיים: אל הבמה עלו הנגנים, התיישבו במקומותיהם, אחריהם זמרי הליווי, ואז, מאחוריהם, עלתה לבמה בצניעות קייט בוש בכבודה ובעצמה. לבושה בגלימה שחורה גדולה שמגינה על גופה מעיני הקהל. נראית בסדר גמור.
היא נעמדה מחייכת והחלה את הערב עם להיט, "Lily", מתוך "The Red Shoes" (1993), שיר המספר על אישה שמתקשה להגן על עצמה מול נזקי העולם הזה, ולכן מעמידה את "גבריאל מלפניי, רפאל מאחוריי, מיכאל לימיני, אוריאל משמאלי, ומסביב לכולנו מעגל אש". הקהל כולו עוזר לבוש לבנות מסביבה חומת אש שתגן עליה, שתיתן לה להרגיש נוח אחרי עשרות שנים של פחד. מיד אחר כך היא הפתיעה עם אחד מלהיטיה הגדולים ביותר, "Hounds of Love", והקהל היה בהיסטריה. הקול שלה חזק יותר מתמיד, מדי פעם היא מחייכת חיוכים מתנצלים, חיוכים מתביישים, אחרי כל שיר היא הולכת אל החושך, שותה מים, וחוזרת מחייכת. היא ממשיכה אל "Running up that Hill", אולי להיטה הגדול ביותר, והתמונה לגבי ההופעה מתחילה להתבהר: הקהל הולך לקבל מה שהקהל רוצה. אבל אחרי ששה להיטים רצופים, התחושה נעשית מוזרה: קייט בוש לא אוהבת לתת לקהל את מה שהוא רוצה. האם היא באמת מפויסת? האם היא באמת רצתה לחזור? האם היא באמת אוהבת לשיר את הלהיטים שלה?
ואז התחיל החלק השני של הערב: מפגן הלהיטים הופסק פתאום והתחלף בחושך קולנועי. סרטון באורך עשר דקות על אסטרונאוט שנעלם בחלל הוקרן מול הקהל המבולבל. אחריו עלה הווילון ונחשפה הבמה שעוצבה מחדש בתור ים שחור וסוער גלים ובמרכזו ספינה טרופה. החלק השני של הערב נקרא "The Ninth Wave", שהוא בעצם כל החצי השני של אלבום המופת "Hounds of Love" (1985), חצי אפל הכולל 8 שירים ניסיוניים, ועוסק במכשפה שנעלמה. אל הבמה עלו זמרי הליווי, שעכשיו היו לבושים כצוות בילוש ימי שמחפש אחרי הזמרת שנעלמה לה בתוך ים אינסופי. לאורך כל החלק הזה בוש מגיחה על המסכים כצל רחוק, כשהיא מתחבאת מכל האנשים שעל הבמה, ומהקהל עצמו, ובהישג האמנותי הזה, של זמרת שמצליחה להעדר מההופעה של עצמה, עוד ידובר רבות. היומרנות של החלק הזה של ההופעה היא יומרנות שלא נראתה על הבמה מאז ימי מייקל ג'קסון, ומבהירה שבוש חזרה במלוא הכוח והיצירתיות. פתאום החלק הראשון של ההופעה נראה כמו קריצה אל הקהל, קריצה שאומרת, בואו, קחו את מה שרציתם, ועכשיו תקבלו את מה שאני רוצה: אני רוצה להעלם, ואז אני רוצה לחזור, אבל לחזור בתנאים שלי.
איך אחרי ערב החד-פעמי כזה תצליח קייט בוש להופיע עוד 21 הופעות? לא ברור. דבר אחד כן ברור: קייט בוש היא שיעור נצחי על מצרך שאיננו קיים יותר, סבלנות. אין לה בעיה לשבת בצד ולחכות 13 שנים בין אלבום לאלבום, לחכות 35 שנים בין הופעה להופעה, להושיב את הקהל במשך שעה ארוכה ולגרום לו להתבונן ביופייה של השמש, והסבלנות הזאת בונה אמנית נדירה וגדולה באמת, כזאת שהצליחה להישאר נוכחת גם כשבחרה להעלם.
קובי עובדיה הוא מחבר הספר "העונה האחרונה של מוטי ביטון" שיצא בשנה שעברה בהוצאת כתר