ביום רגיל אחד לפני כמה שנים שטף בניה ברבי כלים, וחבר שלו עבר בתמימות מאחורי גבו. "פתאום אני מקבל זץ, מרגיש כאילו הוא הולך לדקור אותי", מספר ברבי. "אני לא אומר כלום, אבל חושב, 'מה זה? או-קיי, תמשיך לעשות כלים'. ואז הוא עוד פעם חוזר, ואני עוצם את העיניים ונזכר בפרצוף של המחבל".
עשור קודם לכן, בזמן ששירת כמפקד ביחידת המעברים של המשטרה בשועפאט, תקף אותו מחבל בסכין בזמן הפעילות השוטפת. "עשינו בידוק, אתה מעביר ובודק את תעודות הזהות והאנשים עוברים, ואז מגיע ילד צעיר, גבוה, מטר תשעים", משחזר ברבי. "הוא בא כאילו להוציא את תעודת הזהות, אבל אז הוא הוציא סכין קצבים קרוב מאוד לראש שלי. הייתי בשוק, קפאתי. החיילים שהיו לידי הצילו אותי, וזהו. היום חזר להיות רגיל. רק עשר שנים אחרי זה, זה התפוצץ".
אחרי אירוע כזה ממשיכים כאילו כלום?
"את המחבל עצרו, אבל לי אף אחד לא בא ואמר, 'בוא רגע. איך אתה מרגיש?'. זה נשכח מעיניי ומרוחי, למחרת כבר חזרתי לשכם ואחר כך הייתי מפקד צוות בקלנדיה במשך שנה וחצי".
צריך לשכוח ולהמשיך הלאה?
"כן. אלה החיים, אתה גבר, אתה בצבא, זה מה שעושים. היו עוד היתקלויות, היו מאבטחים שנרצחו לי מול העיניים, חברים שיורים. יחד עם זה, חברים שלי שנשארו עם פוסט-טראומה אחרי שהיו ב'צוק איתן' מספרים את מה שהם מספרים, ואני קטונתי. חברים נשרפו להם מול העיניים, אנשים שנקטעו להם הרגליים. הם לא מקבלים לגיטימציה, כסף או עזרה. זה נורא".
הזוי שאתם לא עוזרים לנו
אחרי שהבין שהוא מתמודד עם עיבוד של חוויה טראומטית, העמיק ברבי (34) את ההיכרות שלו עם המושג "פוסט-טראומה". היום הוא עומד בקשר קרוב עם איציק סעידיאן, שהצית את עצמו באפריל 2021 באקט מחאה מול משרדי אגף השיקום במשרד הביטחון והיה מאושפז במצב אנוש. ברבי סעד אותו מהימים הראשונים. "היה שם נס גדול בבית החולים. שרתי את השיר 'מישהו איתי כאן', ואז הוא נשם בפעם הראשונה", הוא נזכר. "אח שלו התפרק בבכי, הוא הבין שיכול לקרות נס. לשמוע את איציק זה שורף, אין איבר בגוף שיכול להיות בשקט. לאחרונה עוד שניים התאבדו. אני בטוח שמספר ניסיונות ההתאבדות גבוה ממה שאנחנו שומעים. זה כמו שיגעון, וזה פתאום מתפרץ לך. גם לי".
מה עשית באותו הרגע, כששטפת כלים ופתאום החוויה הזו חזרה אליך?
"עצרתי ואמרתי לחבר שלי, 'אני רוצה לשתף אותך במשהו'. פתאום קלטתי שיכולתי לא להיות פה, ונזכרתי שלא אמרתי תודה למי שהצילו לי את החיים. ואז אתה אומר, 'בוא נשמע על פוסט-טראומה ונתחיל לקרוא'. וכשאתה רואה את החבר'ה האחרים, אתה מבין למה לא קראת לזה פוסט-טראומה".
אין צורך להשוות, זו לא תחרות.
"אין צורך. אבל עשיתי את זה והבנתי שהתרפיה שלי תהיה להתנדב בצורה קבועה במחלקה האונקולוגית. זה נותן פרופורציות. אני גם מתנדב בעמותת אחים לחיים, שמסייעת לפוסט-טראומטיים, וזה כמו להיות באלכוהוליסטים אנונימיים, יש מישהו שמבין, יש תחושת שייכות. אני שומע את הכאב שלהם, חושב על זה, נזכר בזה, ואז אני אמיץ יותר מול הדבר הזה ומבין שאני צריך לחיות את זה".
היו בך כעס או אשמה?
"היה בי זעם על הילד בן ה-19 שהייתי, למה לא נכנסתי בו, למה לא דיברתי, הרבה אשמה. זה משהו שאתה לא מכיר בעצמך ופתאום מתפרץ, זה היה יוצא בבית, פתאום הייתי צועק. הבנתי שאני חייב לטפל בעצמי, שאם אמשיך להיות בלופ, אני לא אצא מזה ואשתגע. כשהבנתי שזה לא תקין ושאני צריך לאוורר בצורה מסודרת, הלכתי לטיפול. היום אני מטופל בדיקור, שיאצו, NLP, אגרוף, שחייה. כל דבר שאני עושה בשביל עצמי הוא טוב. פתאום שעה בשבוע להתמסר לידיים ולמגע של מישהו אחר שמעביר לי קצת צ'אקרות ומדבר איתי. אני עושה יוגה וזה נעים לי. שעה וחצי של מתיחות. לפעמים אני בוכה בתרגול".
חשוב לשמוע גבר שמעיד על עצמו שהוא בוכה.
"אני מחבק את עצמי ואומר, 'כל הכבוד, בנבון'. מאז שאני קטן יש לי כינוי חיבה, בנבון, אז כשאני מדבר עם הילד שבי אני אומר, 'כל הכבוד, בנבון'. אני יכול גם לצאת מאימון אגרוף אדום, מזיע ועם דמעה של אושר".
ברבי עוקב באדיקות אחרי הכותרות בנושא הרפורמה לטיפול בנכי צה"ל הפוסט-טראומטיים. "לא מזמן דיברתי עם פוסט-טראומטי מבוגר שאומר, 'אתם לא מעבירים את החוקים לתמיכה בפוסט-טראומה כי אתם מפחדים שיגיעו שניים או שלושה שהם לא באמת פוסט-טראומטיים, אבל תספגו את זה. על כל אחד שאתם לא מעבירים, יש מאה שצריכים'. אני אומר, 'יאללה, תעשו מה שצריך בשביל שיהיה להם נוח, הזוי שאתם לא עוזרים לנו, וזה רק גדל'. היום אני עוקב ומופיע ומשתדל ממש להיות חלק מהמלחמה הזו. אני די ניצחתי את הטראומה הזאת, בעיקר בזכות העובדה שפשוט דיברתי".
בא לי שנשים ינהלו לי את החיים
הוא נולד וגדל בטבריה למשפחה דתית, וכבר בכיתה ד' התאהב במוזיקה, נרשם לקונסרבטוריון העירוני והחל לנגן בסקסופון ולכתוב שירים. המוזיקה הייתה המסגרת היציבה בחיים שלו, לעומת המסגרות החינוכיות – שבהן התמיד פחות. "מכיתה א' ועד לכיתה ט' עברתי שלושה בתי ספר, ובכיתה י' עברתי ארבע כיתות", מספר ברבי. "קצת מוגזם לילד, אבל לא הסכמתי לקחת כדורים או ללכת לפסיכיאטרים. הייתי ילד שהולך לשחק כדורגל ופחות מגיע לתפילות ולשיעורים. הייתי אופוזיציה, אתם בעד – אז אני נגד. היו מורים שהצליחו לעבוד איתי, אבל היו מורים שזה גרם להם להזמין את ההורים שלי. היום אני מבין שבלי הצלקות האלה לא הייתי מי שאני היום".
בין המעברים היה גם מעבר מבית ספר דתי לחילוני. "הייתי בא לבית הספר החילוני עם כיפה קטנה וגיטרה, דמות מוזרה", מספר ברבי. "לומדים שם תנ"ך בצורה שאני לא מכיר. 'פתחו בספר עמוד 188'. מה זה עמוד? מה זה מספר? מה זה 'הארי פוטר'? באחת ההפסקות ישבתי לבד בכיתה ושרתי, ופתאום נכנס בחור מהלהקה של בית הספר ואמר לי, 'אתה שר יפה, של מי השיר הזה?'. אמרתי, 'שלי'. הוא חיבר אותי למנהל הלהקה, והתחלנו לכתוב שירים שהפכו להיות הרינגטונים של בית הספר. פתאום מלא אנשים יצאו מהארון של האומנות, היו כאלה שכתבו שירים וביקשו ממני שאלחין להם, היינו יושבים ושרים את השירים, פתאום היו לי הופעות בערב. אלה היו הרגעים הכי כיפיים בתיכון".
בכיתה י"א החליט לעזוב את בית הספר. "אמרתי לאבא שלי, 'אני לא הולך ללמוד פיזיקה או מחשבים. אני עוזב את הלימודים ולא תהיה לי תעודת בגרות, אני רוצה את המוזיקה'".
אבא שלך מנהל בית ספר ואמא שלך מורה. איך הם קיבלו את זה?
"קשה. אבא שלי אמר, 'אין בעיה, אל תעשה בגרות. אבל 12 שנות לימוד אתה חייב לסיים, בלי פדיחות'".
אחרי המעבר לבית הספר החילוני עזבת גם את הדת?
"את האמונה איבדתי לחלוטין בכיתה ט'. הלכתי למחנך שלי בפנימייה הדתית, ואמרתי לו שאני לא מאמין באלוהים יותר. שאלתי את עצמי כל מיני שאלות, כמו 'מה זה העם הנבחר? מה זה עם סגולה? מה זו ההתנשאות הזו? איך יכול להיות שהתנ"ך מדבר על 400 קילומטר, איפה הסינים, היפנים, הדינוזאורים?'. הרב בני, שעד היום אני בקשר איתו, אמר לי, 'בסדר. אתה יכול להישאר בבית הספר ולא להגיע לתפילה. אז אתה לא מאמין, אבל יש ביהדות הרבה יותר מאמונה, יש איך להיות אדם טוב יותר'. הוא חינך אותי לפי הדרך שלי".
איך קיבלו בבית את היציאה בשאלה?
"זה היה קשה מאוד. הייתי צריך להסתיר את זה, לא סיפרתי להורים. בבית הספר החילוני התאהבתי במישהי, ואז ביום שבת חשבתי, 'מה, אני לא אדבר איתה?'. שלחתי לה SMS, ולא קרה כלום. השמיים לא נפלו. עברתי תהליך חילון איטי וארוך, ובשלב כלשהו גם הורדתי את הכיפה ואמרתי להורים, בקבלה שהיא נעימה ונכונה יותר, בדרך שלי".
בשנים האחרונות מצא ברבי את הדרך להתקרב בחזרה אל היהדות. "עם השנים הבנתי כמה זה חשוב לי. אני לא בקטע של לשים ציציות, אבל השורשים שלנו הם טובים. יש היום קולות הזויים שמדברים לא נכון את התורה, וזה מטריף אותי. יש המון דברים יפים בתורה ובקבלה שלנו, ושם אני נמצא היום. אני אלך לשיעור תורה עם איתי תורג'מן ואני אצא ממש באורות, ובכל יום שישי אני עם הרב בני. שם אני פורח".
מה אתה מרגיש לגבי מה שקורה היום בארץ?
"יש לי ימים שאני כועס, ויש לי ימים שאני משחרר. לפעמים אני מרגיש שזה משפיע עליי בכתיבה. יש כמה חברי כנסת, קומץ, שהמטרה שלהם היא להרוס לקבוצה שלמה. זה מכוער ומגעיל אותי".
בתור זמר עם לא מעט קהל אמוני, לא מפחיד אותך להתבטא ככה?
"לא. זה הזוי הדבר הזה. בממשלה הקודמת היו יותר מעשר שרות, זה ריגש אותי. נשים צריכות לנהל את העולם, בא לי שנשים ינהלו לי את החיים. גברים באים ממקום של כוח, אני בעד שלום ושוויון. הייתי רוצה שאמא שלי, אחותי וכל אישה אחרת יתלבשו איך שהן רוצות ב-2023. הייתי רוצה שלא יחזירו להט"בים לארון. זה כואב. כשאני מופיע אני מדבר על אחדות, שלווה וחמלה, להיות יותר רגועים ונעימים. יש לי שלושה חברים שעזבו את הארץ וזה עצוב לי, אני מפחד שנצא לגלות שלישית".
בכל יום שישי הצעתי לה נישואים מחדש
את שיר בלקין (34), בת זוגו בארבע השנים האחרונות, הכיר במסיבת טבע בסיני. "באנו מעולמות שונים. היא מרמות השבים ואני מטבריה, היא רופאה ואני זמר", מספר ברבי. "שנינו לא עובדים בעבודות רגילות, שנינו אוהבים לטייל. זה התחיל בתור ידידות, הפכנו להיות חברים טובים ממש. אחרי ארבעה חודשים זה עלה שלב, ואז די מהר הבנו שזה זה".
ברבי קנה טבעת, אבל כשיצא עם בלקין לטיול בן שלושה חודשים בגואטמלה השאיר את הטבעת בבית. "בגואטמלה גילינו שאנחנו בהיריון, ואני לא יכולתי לחכות, רציתי שנעשה את הטיול הזה כמאורסים. קניתי מלא טבעות בשוק ובכל יום שישי הצעתי לה מחדש".
כמה חודשים אחרי החתונה ילדה בלקין את רפאל, שבקרוב יחגוג שנתיים. "אני רוצה הרבה ילדים, לפחות חמישה–שישה. רפאל הוא ילד ברכה, רציתי ילד מצחיק וזה מה שקיבלנו. הוא מגניב ושחקן והוא כל הזמן רוצה להיות על הבמה, בכל אירוע שיש הוא על השולחן. הוא עושה כיף".
איך אתה משלב את הקריירה עם האבהות?
"יש תחושת אשמה חמורה. הבנתי שלכולם יש תחושת אשמה, לא משנה אם אתה בבית או לא. מצד שני, רפאל טייל בארבע–חמש מדינות, הוא היה איתנו במסיבות טבע. יש לו אוזניות מיוחדות להופעות".
נשמע שאתם לא עוצרים את החיים בעקבות הילד, אלא מצרפים אותו לחיים שלכם.
"זה ממש אחד מהחוקים בבית שלנו. אני אומר לשיר, 'את ממשיכה לטפל בעצמך, ליהנות ולעשות דברים שעושים לך טוב'. אנחנו נטוס ביחד פעמיים בשנה, וניקח אותו כשאפשר. יש לנו מטפלים שעוזרים לנו כדי שהזמן שלנו ביחד יהיה איכותי ורפאל לא יקבל אבא עייף ולחוץ".
הקריירה של ברבי נבנתה לאט. הוא למד בבית הספר למוזיקה רימון, הוציא אלבום ראשון והגיע לשלבים מתקדמים בעונה הרביעית של הריאליטי "דה וויס". החשיפה נתנה תהודה, אבל במהלך משבר הקורונה החליט לעזוב את הסוכן שניהל אותו.
מה קרה שם?
"הייתי אומר לו, 'אני רוצה לשיר את זה', והוא היה אומר, 'אתה לא טוב בזה, חוץ מלשיר אתה לא טוב בכלום'. אמרתי לעצמי, 'רגע, אנחנו שותפים, אתה הנאמן שלי, אתה צריך לעשות מה שאני רוצה ולהגשים לי חלומות'. אני מבין שאני בתחילת הדרך ושקשה למכור אותי, אבל הרגשתי תקוע. הלכתי אליו ואמרתי לו שאני רוצה שנסיים את זה, והוא לא רצה. הלכתי לפסיכולוג וגיליתי שהרגשתי כמו אישה מוכה שרוצה לעזוב, מרביצים לה והיא חוזרת. נזכרתי בסיפורים של ריטה ואמיר דדון. ראיתי שבתור אומנים אנחנו לא מדברים על זה, ואז מתגלחים על זה עוד אנשים. זה מה שהכי כואב לי בסוף, כי נפלתי גם אני. זה מישהו שחושב שהוא בנה אותך, ואז אתה מוציא שיר שמצליח, וזה מרסק אותו".
איזה מסר חשוב לך להעביר לאומנים צעירים בהקשר הזה?
"לא משנה עם איזה שותף אתם עובדים, תשאירו אופציה שהכול אצלכם, ותתייעצו עם חברים או אומנים אחרים. אחת השיחות העצובות שלי הייתה עם ריטה, התפרקנו ביחד באולפן. הרבה אומנים עוברים את זה, ויש כאלה שנופלים ולא קמים".
אלוהים שלח את "קרן שמש" דרכי
בשנים האחרונות קשה להאזין לרדיו הישראלי מבלי ליפול על אחד מהלהיטים של ברבי. "קרן שמש" שיצא בקיץ 2022 היה להיט ענק, ומאז הישראלים מסרבים לשחרר ממנו. ב-mako היטליסט – מצעד המוזיקה הרשמי של ישראל, שמאגד את כל נתוני ההאזנות (יוטיוב, ספוטיפיי וכו') וההשמעות בשעות השיא של תחנות המוזיקה – הוא כיכב 57 שבועות, כולל במקום הראשון, ולא ירד מהעשירייה הראשונה במשך כחצי שנה. הלהיט הביא אפילו לחיקוי ב"ארץ נהדרת", כשאמיר שורוש ביצע גרסה פרודית שלו בתוכנית. "זה השיר הראשון שהוצאתי בקריירה שידעתי שאלוהים שלח דרכי, ושהוא יגיע לאן שהוא יגיע", אומר ברבי. "יש בו משהו שאי אפשר להסביר. אומנים גדולים ששמעו אותו לפני שהוא יצא אמרו לי, 'אחי, אולי תיתן לי אותו?'. זה לא משהו שקורה".
זה היה מפתה?
"לא, מה פתאום. אני לא משתף אותם".
מלחיץ לעמוד ברף הציפיות אחרי הצלחה כל כך גדולה?
"אחרי להיט כמו 'קרן שמש' אנשים מצפים, זה משהו שאני צריך לנצח. הוצאנו תשעה שירים מאז. חלקם, כמו 'פרפרים', עבדו מעולה, וחלקם לא התקבלו בכזו תעופה".
איך זה היה בשבילך?
"אני מרגיש שאני בדור של ברי, אהוד ודודו (סחרוף, בנאי וטסה – א"ו), שלא סופרים צפיות. כן, זה ירגש אותי ויביא לי עוד פרנסה, אבל אם השיר יעבוד או לא – זה לא מה שמניע אותי. אני בעשייה ובהתמדה, והדברים יקרו. לא משנה אם השיר התפוצץ ברדיו, אני לא רוצה להיות במקום הראשון".
לא?
"אם יש משהו שאני מתפלל עליו כל הזמן, ואני מזכיר לצוות שלי, זה – 'חבר'ה, מקום רביעי. אנחנו רוצים להיות במקום הרביעי'".
למה?
"אנחנו מצליחים והכל בסדר טפו-טפו. אני מרגיש שלמקום הראשון שמים יותר רגליים, ויש שחרור גדול מאוד כשאתה לא עסוק בתחרות עם אחרים".
בעוד שלושה שבועות, ב-26.10, יופיע ברבי בהיכל מנורה לפני קהל של 7,000 איש. "זה דייט עם 7,000 איש. אני רוצה שמהרגע שהם נכנסים ועד לרגע שהם יוצאים הם ירגישו שהם החברים והמשפחה שלי, שהם יידעו שאני אוהב אותם. אני מרגיש שהמינימום שאני יכול לעשות הוא להחזיר את האהבה באמצעות השירים. הלב מתרחב, וגם היכולת שלי להחזיק קהל התפתחה. הכל בזמן שלו. לא יכולתי לעשות את זה לפני 15 שנה וגם לא לפני חמש שנים, אבל היום אני יכול לעמוד מול 10,000 איש, ולא ירעדו לי הרגליים".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: אביב כפיר | איפור ושיער: שיקו ואן | הפקה: טל פוליטי