הדבר היחיד שמרגיע את אפרים שמיר זה פרוזאק. "פריזמה", הוא מדייק, "שזה סוג של פרוזאק. אני לוקח כל יום, כמו לצחצח שיניים. ומעשן גראס כשצריך".
למה צריך?
"יש לי מצבי רוח מתחלפים, יש ימים קודרים. עם הגראס אני עף, מאבד את הקרקע. הפרוזאק לעומת זאת עושה אותך שטוח, משעמם. איך צדף מייצר פנינה, את יודעת? לפעמים נכנס גרגר חול לצדף וזה מבאס לו את החיים, אז כדי להיפטר מזה הוא מפריש משהו, ומההפרשה הזאת נוצרת פנינה, מתוך המצוקה שלו. בלי הגרגר, לא תהיה פנינה. אם אתה לוקח פרוזק אתה נפטר מהגרגר ואז אתה לא מייצר פנינים. פרוזאק לא טוב ליצירה אבל טוב לחיים. כי יש לי עוד אחריות חוץ מלהיות מוזיקאי, אני צריך לתפקד. אני גם בעל ואני אבא".
ואושיית פייסבוק.
"פייסבוק בשבילי זה סוג של תראפיה. תראי, אני מאוד ביישן באופי שלי, ביישן ומפוחד ואפילו מבוהל, אפשר להגיד. אני ADHD, העולם לא מתאים, אני לא מתמצא בו. וכל אי הבנה שלי עם העולם גורמת לי לבהלה. בפייסבוק אני יכול להיות אני: חסר טקט, לא צבוע, לא משחק את המשחק".
"אני מצטער שעשינו לילדים ברית מילה"
בישראל של כרגע, אפשר להתווכח אם זה עצוב או שלא, אפרים שמיר הוא חיית פייסבוק לא פחות ממה שהוא עמוד תווך של המוזיקה. עמוד הפייסבוק שלו הפך לאחד המסקרנים בסביבה: בזמן שהמילייה שלו ממלא פיו מים ומקפיד על איפוק – מתי שמעתם את דני סנדרסון או גידי גוב מביעים דעה על משהו? – שמיר מדבר על כל מה שזז, ובלי פילטרים.
על תמונה של ברי סחרוף ומיכה שטרית לומדים תורה הוא כתב "דת=מוח סתום"; על עמיר בניון כתב שהוא "ערס"; ועל ג'ודי שלום ניר מוזס, אפרופו פליטת הפה שלה על הנשיא אובמה, אמר ש"במקומו של אובמה הייתי אומר לה - ג'ודי שלום ניר מוזס הנכבדה, למה את לא יכולה להסתפק בלמצוץ לסילבן, מאיזו סיבה את חושבת שאם את מוצצת לסילבן אז זה אומר שגם מה שיוצא לך מהפה הוא חשוב".
זה קצת קשה, לא?
"זה בא מקליפ שראיתי על לנון ויוקו אונו, אני קורא לזה 'אפקט יוקו אונו', כשיש אדם בעל ערך ויש את זאת שמתעלקת עליו. בקליפ הזה רואים את יוקו אונו יושבת עם הלהקה עם תוף מטומטם, חסרת כל כישרון, וברור לכולם שהיא יושבת שם בגלל שהיא מוצצת לג'ון לנון. ג'ודי היא סוג כזה של פוסטמה, שעושה לו בושות. הרי מה שהיא אמרה על נשיא ארצות הברית לא היה מגיע לעיתונים באמריקה אם היא לא הייתה אשתו של שר בישראל. מפעם לפעם היא פולטת שטות שמביישת אותי כישראלי. היא אישה עשירה מאוד שחיה מקוקטייל לקוקטייל, סוג של פנינה רוזנבלום כזאת רק עם כיסוי".
על עמיר בניון כתבת שהוא ערס.
"עמיר בניון הוא ערס".
אתה לא מעריך אותו כיוצר?
"לא. אני הערכתי אותו בתחילת דרכו, לפני שהתחיל לחזור בתשובה. החזרה בתשובה דפקה לו את המוח באופן משמעותי, מאז שהוא חזר בתשובה הוא התחיל לכתוב חרא שירים. 'גרגמל', למשל".
אוי נו, גרגמל היה גֶג.
"זה לא גג, את סלחנית. אני אתן לך את הסאבטקסט של זה – הוא ישב עם האמרגן שלו והאמרגן אמר, 'עמיר, יש ירידה בעסקים, יש זמרים חדשים, אתה לא מספיק בחוץ. מה שהולך היום זה שירי ילדים'. אז הלך הבנאדם והתחיל לכתוב שטויות".
אומרים עליו שהוא גאון. גם אני חושבת ככה.
"עמיר בניון לא גאון. מבחינה מוזיקלית הוא נודניק, אני לא אוהב את המוזיקה שלו. המוזיקה שלו, באוזניי אין הבדל בין זה לבין יללת חתולים מתחת לחלון. יש לו פוטנציאל אבל המוצר שלו על הפנים. הדת חירפנה אותו, סתמה לו את המוח. חזרה בתשובה זה ריאקציה של פחד גדול. לחזור בתשובה זאת התאבדות אינטלקטואלית. אם יש רעל אמיתי בעולם, משהו שעושה נזק ממשי בעולם, זה דת".
איך הגעת למסקנה הזאת?
"כי דת סותמת את המוח. בדת אין שאלות, רק תשובות. אתה לא שואל יותר, לא חוקר, לא בודק. אתה רק מקבל סט של מה לעשות, איך לזוז, איך לרחוץ את הידיים, מתי מותר לגעת באשתך. כל הרוחניות שמדברים עליה ביהדות זה בלוף, אין רוחניות ביהדות, יש עשה ואל תעשה. כמו עבדים. ואיך אנחנו יודעים שאנחנו עבדים? כי אנחנו מסומנים כמו עדר פרות".
ברית מילה?
"נכון. אתה לוקח ילד מושלם ופוצע אותו".
בתור אמא לבן אני יכולה להגיד שזה באמת אקט קשה מאוד. אבל אפשר להתנחם במחקרים שאומרים שזה מומלץ מבחינה רפואית.
"כי הדתיים הסתומים, כדי להצדיק את סתימותם, ממציאים כל מיני מחקרים. אני אומר שלחתוך את האצבע זה טוב: לא כוססים את הציפורן, לא מחטטים באף, זה טוב, זה נהדר".
מלת את הבנים שלך?
"כן, ואני נורא מצטער על זה. הם היו מושלמים כשהם נולדו. עשיתי את זה משיקולים חברתיים, שלא יהיו יוצאי דופן, שלא ישאלו אותם שאלות. אבל אני לא נימול, ולא חשבתי לרגע למול את עצמי. למרות שכשבאתי לישראל הבנתי שהגעתי למדינה מאוד גזענית. אנחנו עם גזעני, היהדות גזענית".
אני חושבת שאתה אנטי דתיים, לא אנטי דת. אתה לא מתנגד לדת אלא לכל מיני סגנים של אלוהים שהשניאו את הדת על הציבור.
"אבל אין דת בלי אנשים, דת זה אנשים. הדת היא סוג של גשר שיש לנערות בשיניים. באיזשהו שלב הן מורידות את זה, זה מביא תועלת עד שלב מסוים. אם את רואה אחת בת 35 עם שני ילדים וגשר בשיניים את חושבת שהיא סתומה".
אתה אפילו לא מנסה להיות נחמד. למה, בעצם?
"אני בוטה ואני לא פוליטקלי קורקט כי אני רואה בזה סוג של צביעות. אני גדלתי בפולין, שזו מדינה קתולית מאוד שמלאה בטקסיות. יש שם הרבה מוסכמות חברתיות, משחק חברתי מורכב שאם אתה לא יודע אותו אתה נחשב לגס רוח. זה סדר חברתי שתמיד גרם לי לצרות, אז בארץ דווקא אהבתי את המנטליות שאין חוקיות חברתית. פתאום הבנתי שפה אני לא צריך להקפיד, שאני יכול להיות הרבה יותר חופשי כי האנשים כאן יכולים לספוג אמירה ישירה".
"כשאני מדבר עם בהמה אני אומר מו"
אנחנו יושבים במסעדת בשרים בחולון, שתי דקות הליכה מביתו. חולון טובה אליו. "לאיש משפחה חולון נוחה יותר מתל אביב", הוא אומר, "וגם זולה בהרבה".
בניגוד לפייסבוק במציאות הוא דווקא חביב מאוד. "אני בעד לדבר עם בן אדם בשפה שבה הוא מדבר", הוא מסביר, "כשאני מדבר עם בן אדם תבוני זה אחרת, כשאני מדבר עם בהמה אני אומר מו". הוא רהוט וקולח, אבחנות דקות מתובלות בהומור חינני. גולש מהר מנושא לנושא, לפעמים קשה לעקוב. הפרעת קשב קלאסית.
הוא בן 64, נולד בסיביר, גדל בפולין. כבר 30 שנה הוא חי עם אשתו, דגנית, מורה לחינוך מיוחד. שני בנים יש לו: הדר, בן 23, חייל משוחרר שמתעתד ללמוד מחשבים, ורז, בן 17. "שניהם לא נמשכים למוזיקה, מוזיקה בשבילם זה הרעש שאבא עושה בסלון", הוא צוחק.
אתה שמח על זה?
"לא מזיז לי, שיעשו מה שהם רוצים".
את דרכו המוזיקלית החל בלהקת הנח"ל, שם הכיר את דני סנדרסון, גידי גוב, אלון אולארצ'יק ומאיר פניגשטיין, שאיתם הקים בהמשך את להקת כוורת. שירים שהלחין כמו "נכון את יפה", "שיעור מולדת", "ערב של יום בהיר", "היא כל כך יפה" ועוד רבים – הפכו אותו לאחד מהיוצרים החשובים שלנו, מה שמעורר את השאלה בשביל מה בעצם צריך מוזיקאי מוערך להתקוטט עם אנשים בפייסבוק כאחד האדם.
אתה יודע הרי שזה לא טוב לך תדמיתית, המריבות הווירטואליות האלה.
"כמו שיש לי צורך לפרסם שירים, יש לי אותו דחף לפרסם את המחשבות שלי. לא כל האנשים אוהבים את הדעות שלי כמו שלא כל האנשים אוהבים את השירים שלי, וזה בסדר גמור, עולמי לא מתמוטט מזה".
אז למה שלא תכתוב שירי מחאה?
"אני לא מרגיש שום צורך לטנף את המוזיקה בהיומנז אפרז".
מחאת האמנים, אם תהיתם, מגוחכת בעיניו: "בעימות שהיה בין האמנים למירי רגב, אני בצד של מירי", הוא אומר. "אני יכול להבין אותם, אבל אני בעד להופיע בכל מקום בלי לערב פוליטיקה. אני חושב שהאמנים צריכים למצוא דרך לממן את עצמם כי ברגע שמישהו אחר מממן אותם הוא בעל הדעה. אם אתה רוצה אמנות חופשית, אתה צריך להיות בלתי תלוי בשלטון, לשלטון יש זכות להתנגד לתכנים שהם נגדו. אי אפשר גם לבקש כסף מהשלטון וגם לעשות פרצוף כשהשלטון מתנגד. אותי אף אחד אף פעם לא מימן".
כבר 13 שנה שהוא מופיע לצד גוב וסנדרסון במופע בשם "דני, גידי וחברים". "זה פרויקט של דני וגידי, אני שכיר שם", הוא מציין. כשאני שואלת אותו למה שלא ינסה להיות אריסטוקרט כמו החברים שלו, הוא צוחק: "אני לא רוצה ולא יכול להיות גידי גוב, את יודעת, הג'וב תפוס. אני לא כמוהם, אני מה שאני".
עד כמה אתם קרובים ביומיום? שותה קפה אצל גידי בבית?
"לא עם גידי ספציפית כי הוא מאוד מתבודד. אבל חברות לא מותנית בפגישות או באיזושהי דינמיקה על בסיס קבוע. אנחנו כמו משפחה כי אנחנו עובדים יחד שנים על גבי שנים, ונפגשים בעיקר במסגרות של עבודה או שקשורות לעבודה, נגיד אם הבת של גידי מתחתנת. יש בינינו אינטימיות כמו בנישואים, שאתה מבין שכבר לא תוכל לתקן את הבן אדם, וגם לא צריך. למשל גידי, הוא מאוד מחובר לקרקע, העולם שלו שחור או לבן כמו חייל. אני פנטזיונר, נגנב על רעיונות, מתעניין בדברים שמוציאים אותו מדעתו כמו חייזרים. אבל עם השנים אנחנו יודעים שלא נשתנה אז אוהבים מה שיש".
פעם היו מריבות?
"בטח. אני לא מת לראות את גידי מתעצבן אבל כשהוא מתעצבן הוא מקסים, זו חגיגה, יש לו יכולת לשונית מדהימה. היחסים שלנו היו מורכבים ולא תמיד חמים. הריב הכי גדול שלנו היה כשהבאתי לו בומבה פעם באמריקה, כשהיינו צעירים. יצאנו למסע הופעות, היינו בסטרס. הגענו מהמדבר, מעולם שאין בו רוקנרול, למולדת הרוקנרול, היה לנו סאונדמן שהיה אמור להיות הכי טוב שיש, שעבד עם הנדריקס, קיבלנו ציוד גדול ויפה, אבל הוא היה גדול ויפה מדי עלינו. לא היינו רגילים לשמוע את עצמנו ככה. הקהל היה צריך להיכנס אוטוטו, ולא נשמענו מושלם. גידי חטף עצבים מרוב לחץ והתחיל לרדת על הסאונדמן בעברית. עכשיו, אני עולה חדש, אני יודע איך זה נשמע כשאתה יודע שנכנסים באמ אמא שלך ולא מבין מה אומרים. אז אמרתי לו 'תפסיק, מה אתה עושה'. ובדיוק הביאו לנו פיצות. ולי הייתה גיטרה חדשה. אז גידי דחף לי פיצה לתוך הגיטרה, לתוך המיתרים".
אוי ואבוי. מה עושים?
"קודם כל נותנים לו בומבה בראש. לדעתי האישיות שלו השתנתה בגלל זה (צוחק). תראי, אני גדלתי ברחוב, בעולם של אנטישמיות, כל החינוך שלי היה חינוך אלים. תמיד הייתי צריך להתגונן, רוב הזמן החטפתי מכות, אני אף פעם לא מחכה להיות זה שמחזיר את המכה, אני זה שהורג את הבן אדם לפני שהוא נותן את המכה. הייתי ילד עם ביצים. מתאבד. כמו היום. אני נגמלתי מהאלימות הפיזית אבל נשארתי אלים".
איך אפשר להופיע אחרי דבר כזה?
"מסתבר שאפשר, בלהקת הנח"ל לימדו אותנו להיות מקצוענים. מה שכן, אחרי המקרה הזה לא דיברנו במשך שנים. ויש לנו הרבה שירים זוגיים, אנחנו פרטנרים על הבמה. אבל את יודעת, ככה זה אנשי במה. מעמידים פנים".
השלמתם לגמרי?
"כן. אני אוהב אותו מאוד".
ודני?
"דני מעצבן באובר קפדנות שלו. זה פרפקציוניזם שחורג מההיגיון ולא משאיר הרבה מקום לספונטניות. אני ההפך מזה. וכשיש לידי מישהו יותר מדי קפדן ופרפקציוניסט מתוך חשש להתבזות, קשה לי עם זה. אני כבר מזמן הבנתי שלא טוב להיות מושלם, שהאינפרפקשן זה הפרפקשן. תסתכלי על כל הבנות היפות האלה שיש להן את הפזילה הזאת, את הפגם הקטן הזה שהופך אותן מסתם יפות למיוחדות?"
ענת עצמון?
"למשל".
מה עם אלון? קלפטר?
"אלון מלא בשובבות, הוא אינפנטיל במובן הטוב, מאוד שנון אבל בדרך לא אינטלקטואלית. מבחינה חברתית הוא חוויה. קלפטר - מכירה את השיר אליפלט?"
ביש גדא כזה?
"סוג של, כן. זה נובע מתוך זה שהוא מאוד חי בתוך בועה של עצמו. גם בגלל מצבו הרפואי אבל גם כי הוא פשוט כזה. הוא תם לב, נורא פשוט, אין לו דרישות, אין לו צרכים גדולים. הוא כל הזמן בתוך עצמו, מנותק".
כתבת עליו בפייסבוק – תפסיקו להגיד שמצבו הכלכלי רע, מצבו יותר טוב משלכם.
"קלפטר משדר מצוקה, אבל מצבו הכלכלי טוב. הוא גם אף פעם לא אמר שהוא רוצה מופע התרמה. אני אסביר לך: קלפטר חולה בסכיזופרניה וזה משפיע עליו, על רוחו. זה התחיל ב- 76', הוא הפסיק לתפקד. לקח לו זמן להבין שהוא חולה. אז הוא לא בא להופעות, שכב במיטה, וזה פגע ביכולת שלו להתפרנס. בשלב מסוים החברים שלו החליטו שצריך לעשות בשבילו מופע התרמה. יצחק בן אדם מאוד חברותי, הוא בילה הרבה זמן בכתר המזרח, עם קליקה של אריק אינשטיין וכדורגל ועניינים. הוא לא הרגיש שהוא צריך מופע התרמה אבל הם אמרו לו שהם מארגנים אז הוא אמר, 'טוב'. כמו אליפלט, לא שואל למה ומדוע. זה היה בשנת 80' בערך, עשו לו מופע התרמה, אמרו לו – קח, הנה הכסף שלך, והוא לקח את הכסף וקנה אופנוע. אנשים התבאסו, אמרו, באנו לדאוג לך לרווחה ואתה הולך וקונה אופנוע? אבל יצחק שמח מאוד על האופנוע".
ואז גילו לו גידול.
"יום אחד הוא צלצל אליי ואמר לי – אפרים, אני כנראה הולך למכור את הדירה שלי, גילו אצלי גידול בראש, אני צריך לעבור ניתוח. אמרתי לו – רגע, דירה זה עוגן, מה זה למכור, חכה שניה, תן לחשוב, אפשר להתארגן. הוא דיבר עם דני וגידי, זה היה מיד אחרי שעשינו מופע איחוד של כוורת, היה לו כסף, אבל הניתוח היה יקר מאוד, 150 אלף דולר. הם אמרו לו – נעשה לך מופע התרמה. עד אז אנשים כל הזמן היו מציקים לנו, למה אתם לא מטפלים ביצחק, איזה מין חברים אתם. למרות שאנחנו דאגנו לו כל הזמן, לעולם לא ניתן לו ליפול, הוא משפחה".
אז מה היה?
"פה הייתה הזדמנות והיה צורך מוצדק לעזור ליצחק. גייסנו כסף, שלחנו אותו לניתוח פלוס מלווה, שכרנו לו דירה וקנינו לו את כל התוכן של הדירה, שכרנו עוזרת, שילמנו את הביטוח הרפואי שלו ושילמנו על האוכל שלו בכתר המזרח לתקופה מאוד ארוכה. לא לקחנו כלום לעצמנו, את הכסף שנשאר תרמנו לארגונים של ילדים חירשים, לבית ספר רימון. העודפים האלה היו או לתת למס הכנסה או לתרום. העדפנו לתרום".
כמה כסף הרווחתם מהאיחוד הזה?
"הרבה. מאות אלפי שקלים. חילקנו לו את הכסף ככה שהוא יקבל כסף כל חודש, שלא ישרוף את הכסף על אופנוע ושטויות. דני וגידי הם אנשי כספים, הן חילקו את הכסף ודאגו לו. לא ציפינו שיגיד תודה. אנחנו ידענו שהוא לא יגיד, ולא מכוונות רעות. יצחק ראה בזה דבר טבעי, שנותנים לו כסף. ואנחנו ראינו בזה את יצחק. הבעיה היא שנוצרה ליצחק תדמית של מסכן, וכל הקריירה שלו הפכה לקריירה של תמיכה במסכן. הרי בקושי יש לו הוצאות. יש לו ילד אחד בוגר שלא חי איתו. הוא מרוויח כסף בדיוק כמוני, שלי יש הוצאות, הלוואות ומשפחה וילדים וחיים. מצבו הכלכלי טוב למדי, יותר טוב משל רוב האנשים שמארגנים בשבילו מופעי התרמה".
מצבו יותר טוב ממצבך?
"יש מצב. למרות שכולם חושבים שאנחנו בכוורת מיליונרים".
טוב, גידי ודני מסודרים.
"הם עשו קריירה יפה, הרבה כסף. כל היתר לא. אני בקושי רואה את הגב שלהם".
למה זה? עניין של מזל?
"מזל לא יזיק אבל זה לא המזל. תראי, דני הוא ווינר, הדבר היחיד שמעניין אותו זה להצליח. אם הוא היה פקיד בנק, הוא היה נהיה מנהל. יצחק, הכסף לא חשוב לו, הוא רוצה ביטחון כלכלי, לא כסף".
ואתה?
"אותו דבר".
יש לך ביטחון כלכלי?
"עכשיו כן. קשה מאוד להתפרנס ממוזיקה. אני בר מזל, זה שהייתי בכוורת זה מזל, זה שהתגייסתי ללהקת הנח"ל ולא ללהקת חיל הים זה מזל, כי שם נוצרה כוורת. כוורת זו להקה שעברה למימד מיתולוגי, היא מייצגת משהו אצל אנשים. במופע שלנו אנשים נהנו לא רק מהמופע, הם נהנו לראות את עצמם, נהנו לראות אנשים כמוהם".
אני מתה על כוורת אבל לא באתי למופע דווקא כי לא רציתי להתחכך בהמון.
"את לא מבינה מה הפסדת. הייתי בהלם מהווייב שהיה שם, זאת הייתה חוויה מיסטית. דומה אולי למה שאנשים מרגישים באומן, חוויה מיסטית חילונית".
מתי תתאחדו שוב?
"לא נתאחד שוב".
ברור שכן.
"אנחנו זקנים, יצחק כבר לא יכול לעמוד, מה קרה לך".
אז שיישב.
"הוא לא יכול לנשום, אין לו ראות. יש לו חמישה אחוז מהראות".
אפרים, לסיום, אני חייבת לשאול אותך על השיר "נכון את יפה". ירדנה ארזי לא רצתה אותך, העדיפה את עמוס טל שיר, החתיך של הלהקה, אז אתה כתבת לה – "לא תדעי אהבה אמיתית לעולם". זה יפה ככה?
"לא זאת הייתה הנקודה. הנקודה הייתה שאני הייתי זר פה, לא ידעתי מה נכון ומה לא נכון עם בחורות. זה מאוד קשה לנתח עכשיו ילד בן 18, אבל אני התאהבתי בנערה מאוד יפה, לא רק בגלל היופי שלה. ירדנה אוהבת חיות כמו שמעט אנשים אוהבים חיות. אני ראיתי אותה עוצרת את האוטובוס של הלהקה ברמת הגולן, יורדת לשולי הכביש ומרימה גור כלבים, שמה אותו על הברכיים שלה, וכשהיא הרימה אותו הוא היה מלא פשפשים, וזה לא הזיז לה. בזה התאהבתי. לא חשבתי עליה כעל סטוץ, באמת התאהבתי בה".
איפשהו התבאסת שאתה לא מספיק יפה בשבילה?
"לא, אני אף פעם לא רציתי להיות ג'וני דפ. זמר צריך כריזמה".
תגלה לי סוד: היה ביניכם משהו? משהו קטנטן?
"אני לא מעוניין לדבר על זה. הייתה בינינו קירבה. אני אף פעם לא אמרתי לה שאני מאוהב בה, אבל היא ידעה. צריך להיות ממש סתומה כדי לא לדעת".
ג'ודי ניר מוזס שלום מסרה בתגובה: "לא מעניין אותי מה הוא אומר".
עמיר בניון מסר בתגובה: "דבריו של אפרים שמיר מעידים היטב על אומרם".