אסף אמדורסקי בתקופה טובה. אפילו מצוינת. העונה הנוכחית של "הכוכב הבא לאירוויזיון 2020" היא הטובה ביותר שלו מאז שהצטרף לשולחן השופטים. לקח לו זמן להבין את חוקי המשחק ולהתארגן על עצמו, אבל עכשיו כבר אין לטעות בווייב: הוא השופט האהוב ביותר על הקהל כרגע. מצליח להיות אליטיסט שמחמיץ פנים מול מה שנראה לו סחי מדי, בינוני, לא מאתגר, אבל גם להיות אחד מהחבר'ה, לצחוק, לעלות על השולחן ולשיר שירי פסטיגל לפי דרישתם של רותם סלע ואסי עזר.
אז אתה סנוב מתנשא או לא?
"אני לא סנוב ואני לא מתנשא על כלום, אבל השאיפה למצוינות היא משהו שאי אפשר להפריד משום דבר שאני עושה. אני קפדן, וזה גם התפקיד שלי בפאנל".
תסביר.
"ידעתי מהתחלה שבאתי ל'הכוכב הבא' כדי לגלם דמות. הבנתי מה אני צריך לעשות כבר בפגישה הראשונה עם יואב (צפיר), אסי (עזר) ורותם (סלע) אצל אסי בבית".
זה היה מה, אודישן?
"שלושתם מבינים טלוויזיה ומבינים את הכוח ואת הערך של דינמיקה קבוצתית בעבודה. הם רצו לבדוק אם אני שחקן קבוצתי, אם אפשר לסמוך עליי, והבנתי שאני צריך פתיחות וגמישות מחשבה. בעונה הראשונה ידעתי שאני לא בשיא, אבל גם הבנתי מה הם רואים בי, והם מצדם אמרו לי: 'אם אתה לא מרגיש צורך להיות נחמד, אל תהיה. תהיה אתה'.
אבל אמדורסקי מבקש לעשות סדר: ה"אתה" הזה הוא לאו דווקא כל האני שלו. "ב'הכוכב הבא' אני בתפקיד, בדמות, ואני לא מערבב את האמביציה שלי כמוזיקאי עם הדמות הזאת. כשאני נכנס למצב טלוויזיה, אני מניח את אסף המוזיקאי בצד. בטלוויזיה זה משחק בתבנית שרקחו עבורי, ואני משתדל להיות חמוד וטוב. מהרגע הראשון לא רציתי להלחים את שתי הפרסונות, לא רציתי לקדם את עצמי כזמר דרך הפוזיציה שלי כשופט".
אתה מבין שזאת העונה שלך.
"נפתח להם עליי. ככה אומרים את זה? כן, עכשיו נפתח להם עליי. נהייתה דינמיקה מקסימה בשולחן, היא יותר חיובית. אני מביא משהו יותר חיובי".
השבוע (מוצ"ש 21:15, קשת 12) יחל שלב ה"ראש בראש" שבו כל המתמודדים החזקים של "הכוכב הבא לאירוויזיון 2020" ישירו זה נגד זה. אמדורסקי יצפה בהתרחשויות ממקומו בפאנל ליד בן אל תבורי.
נראה שיותר כיף לך כשאתה יושב העונה לידו.
"אני חושב שגם לבן אל נפתח עליי השנה. בהתחלה הוא לא כל כך הבין מי אני ואיפה הבדיחות שלי מצחיקות. עכשיו, כשהוא יודע שאני קצת משוגע, הכל הסתדר. האווירה יותר סימפטית וגם התכנית פחות פוצית, פחות במסע אחרי חיפוש הטאלנט של הריאליטי שואו. הם עובדים בלהיות בידור מצוין ואני נורא נהנה. ויכול להיות שכשאני נהנה ומפשיר, רואים את זה".
אני צמא לשמוע ניסיון של אנשים צעירים
אז אסף אמדורסקי נהנה עכשיו להיות כוכב טלוויזיה. עם או בלי קשר, לוח ההופעות שלו מפוצץ עד אפס מקום. יש הופעות שלו לבד, הופעות עם להקה, מופע מיוחד עם קרני פוסטל וחמש צ'לניות, מופע המחווה עם שלומי שבן ויעל קראוס ל"החלונות הגבוהים", וכמובן המופע המשותף עם ישראל גוריון, "שרים הדודאים", שהיה אמור להיות פרויקט קטן וממשיך להתגלגל בהצלחה על הבמות כבר יותר מעשור. תוסיפו לזה ערב תקלוט שבועי באחד המועדונים בתל אביב, פעילות שהוא לא מוותר עליה, ותקבלו – טוב, כנראה כאב ראש.
בעוד שנה הוא יחגוג 50, והוא עדיין נסיך חסר גיל וחסר מגבלות. אחד שיכול באותה מידה להסתחבק עם נועה קירל ("היא נערה מרשימה מ-אוד. וכשרונית") ועם ישראל גוריון בן ה -84 ("הוא אגדה, הקהל פשוט לא נותן לו לרדת מהבמה"). כדי להבין למה צריך אולי לחזור לבתים של הוריו, בני ומיקי אמדורסקי; הם התגרשו כשהיה מאוד צעיר והיו בלב ליבה של מה שקראו אז, בשנות ה-60, הבוהמה התל אביבית. אנשים כמו רבקה מיכאלי, צדי צרפתי ויזהר כהן היו שם בני בית ודיברו אל הילד אסף בגובה העיניים.
"מאז יש לי תפיסת עולם מיוחדת לגבי גיל", הוא מסביר. "אפשר להגיד שהחברים של ההורים חינכו אותי, לא ההורים עצמם. זוהר לוי (המתופף המיתולוגי שנפטר לפני שנה) לימד אותי לתופף והתייחס אלי כשווה בין שווים. הוא דיבר איתי לפעמים על דברים מביכים, אבל הוא דיבר. רפי מטר (עיתונאי "ידיעות אחרונות" המנוח) היה החבר הכי טוב של אמא שלי. הוא היה הומו ובבית שלו היו תמיד טרנסיות ואמנות מאוד מפורשת על הקירות. לא אמרו 'אסור לדבר ליד הילד'. דיברו. גדלתי בתחושה שאין דבר כזה פערי גיל".
היום, מהצד השני, אתה מרגיש את פער הדורות?
"אני נוטה לשכוח את זה שאני מבוגר. זה לא מנהל אותי. יש אנשים שנורא משתמשים ביתרון של הגיל, 'בוא הנה, תקשיב לי'. זה לא חלק מאוצר המילים שלי. להפך, אני מאוד צמא לשמוע ניסיון של אנשים צעירים. בעיני זה בעל תוקף, זאת עוד נקודת מבט. יש צעירים משמימים, אבל יש כאלה שהם אוצר. ואני לאו דווקא מחפש צעירים שדומים לי".
הזכרנו את בן אל, שנמצא שני דורות אחריך במוזיקה הישראלית. איך אתה עם המוזיקה שלו ושל סטטיק?
"אני מאמין שמה שהיה הוא שיהיה. הפופ היה הרבה לפניי ויהיה אחריי. כששמעתי בפעם הראשונה את העבודה של ג'ורדי, המפיק המוזיקלי של סטטיק ובן אל, היה לי ברור מה הוא עושה שם ויכולתי להעריך את זה. זה לא זר לי, אבל גם כשאני יושב עם שלום חנוך או עם יהודית רביץ אני לא מרגיש פער דורי. אני יכול להיות ילד שמתלהב, אבל גם עם ג'ורדי אני יכול להיות ילד שמתלהב. אני חש התרגשות מול מה שמרגש אותי וחש שעמום ממה שלא מרגש. אין לדברים האלה גיל".
אפשר היה לחוש, בעיקר בעונות הקודמות של "הכוכב", שמזרחית פחות מדבר אליך.
"אני לא מסכים. מה שטוב מדבר אלי. מה שחוזר על עצמו בתבניות, ובינוני, פחות. לא תכניס אותי למגירה הזאת".
מחיאות כפיים זה הסאונד שמטפל בקולות בתוך הראש
הילדות התל אביבית שלו היא ספר זיכרונות מהברנז'ה של הימים ההם. בתי הקפה המיתולוגיים "כסית" ו"רוול" נסגרו מזמן, אבל הם חלק ממנו עד היום. "אני עדיין זוכר את הריח של הגלבייה של דן בן אמוץ, הריח החריף של הזיעה שלו. אני זוכר כמה יפה היה הבית שלו מבפנים, עם כלי מטבח שהוא הפך לפסלים. כשאני חוצה את דיזינגוף, מבחינתי זה עדיין 'כסית' ועדיין האנשים שיושבים שם. אני רואה את חנות הפרחים שהייתה שם, את חנות התקליטים 'רונדו' בצד השני. אני רואה את השכבות כאילו זאת ארכיאולוגיה. אני יודע מה יש מתחת לדברים שיש שם היום. מבחינתי זאת עוד שכבה שעליה מודבקת השכבה הנוכחית".
הקריירה שלו התחילה בשלהי שנות ה-80. אמדורסקי היה המתופף של ירמי קפלן, אבל כשהשניים הקימו עם ג'נגו את להקת תערובת אסקוט, אמדורסקי כבר היה הסולן – וברבות הימים אחד מכוכבי הניינטיז, שבהן הרוק הישראלי הצעיר שלט במפה. מיד אחר כך החלה קריירת סולו מפוארת ורבת להיטים כמו "יקירתי", "בראשית", "השמים הכחולים", "לראות את האור" (ששרה אפרת גוש) ו"רכבת לצפון", ועם שיאים כמו האלבומים "מנועים שקטים" ו"הרי את".
אמדורסקי לא הסתפק רק בלהיות זמר. הוא הפיק אלבומים ומופעים במגוון סגנונות, מיהודית רביץ ("החלום שלי זה להפיק לה אלבום חדש") דרך האחיות שרונה ודניאלה פיק, עבור ביהלי סובול וכלה בשולי רנד. הוא עשה אלבום רמיקסים לשיריו האהובים של שלמה ארצי, הוציא אלבום גרסאות כיסוי ("קדימה אחורה") לשירים משנות ה-80 והלחין פסקולים לסדרות ולסרטים, בהם "האסונות של נינה", "הבורר" ו"איים אבודים" שעליו זכה גם בפרס אופיר.
עם כל העשייה וכל הקרדיטים, מתחילת הדרך הוא התקשה להבין את מקומו. "גם בשנים הכי מצליחות, עם 'מנועים שקטים', לא האמנתי לקהל", הוא אומר. "לא ראיתי שהם באים כי הם אוהבים אותי, זה לא הגיע אליי. דמיינתי שהם באים כי זה מתאים להם, כי זה באופנה, כי הם מאמינים לאיזו דמות שבניתי בעזרת יחצנים ובגלל שצבעתי שיער. שכנעתי את עצמי שהם שם בשביל המסכים והמסביב. לקח לי הרבה שנים להבין שהם באים כי הם אוהבים אותי".
אתה באמת נראה רגוע יותר.
"כמות המחיאות כפיים ששמעתי בשנתיים האחרונות עשתה לי פעולה על הגוף. זה עשה אותי שמח ורגוע".
ובשנים הקודמות לא היית רגוע? למה, לא הייתה לך לטעמך מספיק הצלחה?
"אני לא חושב שסימנים חיצוניים משפיעים על תסכול של יוצר או זמר. זה בדרך כלל קשור לרעשים הפנימיים שאתה שומע בתוך הראש שלך, והדבר הכי טוב כדי לכבות את הרעשים האלה זה מחיאות כפיים. זה הסאונד היחידי שמטפל באופן יעיל בקולות בתוך הראש".
אז אתה נהנה סוף סוף ממחיאות כפיים?
"מת על זה. לכן גם אני משתהה יותר על הבמה לפני שאני יורד ממנה בסופי הופעות. אני רוצה להיות שם עוד רגע, ומתברר שגם הקהל לא ממהר הביתה. הם רוצים להראות שהם מאוד נהנו ואני רוצה להישאר שם, לתת להם להגיד את זה. עבדתי קשה על הבמה ועוד מעט כולנו נתפזר, ה-20 שניות הנוספות האלה לא יהרגו אף אחד. זה נעים לי. שנים הייתי במקום הזה שאם הייתי מבשל לך ארוחה והיית אומר לי שהיה טעים, ישר הייתי ואומר "היה קצת מלוח". היום תגיד לי שהיה טעים ואני אענה לך שכיף לשמוע".
התקבע אצלי בראש שזה אני נגד הקהל
אני מנסה להבין איך משל הארוחה מיתרגם לחיים האמיתיים, ואמדורסקי נותן דוגמה מוחשית יותר: "נגיד שאני הולך ברחוב ועוצר אותי אדם ואומר 'אני רוצה עכשיו תמונה'. עד לפני שנה, רוב חיי, הייתי אומר לא וגם טורח להסביר למה זה לא נעים לי. והרי זה מעניין לו את התחת, הוא בסך הכל רוצה תמונה. הוא 'סלפי', הוא אנוכי וחושב על עצמו. בגרסה החדשה שלי אני עונה 'בטח אחי, בשמחה'. טק והלכתי. כמה זמן זה לקח? זה כל כך קל. הוא מבסוט ולי לא בלבלו את המח. וזה הכי מהר. אני לא אומר 'שיניתי גישה', אבל בגילוי לב אגיד שזה התהפך עם הזמן וב-2019 אני מבין והפנמתי שזה קול להיות נחמד. זה יותר קול מלהיות לא נחמד".
השינוי התחיל לפני עשור, ביום הולדת 40. אמדורסקי לא אוהב ימי הולדת, אז הוא תמיד קובע הופעות בתאריך ובאותה שנה הוא העלה מופע במועדון התיאטרון בתל אביב. "הייתה חסות של מותג וודקה, והייתה להם רק בקשה אחת: שבשלב מסוים יחלקו לקהל כוסות ואני ארד רגע ואמזוג ביחד עם המלצרים והמלצריות צ'ייסרים. זה נראה לי מחיר סביר בשביל כל הכסף שהם נתנו למסכים, לווידאו, לכל מה שצריך. כשהגיע הרגע ירדתי, ותוך כדי שאני מוזג הבנתי שאני כמו אבא שלי, מארח. והקהל הזה הם האורחים שלי. ואנחנו לא משני צדי מתרס אלא באותו צד, הם אוהבים אותי ואני אותם. הבנתי שאני צריך לפתור אחת ולתמיד את הדבר הזה אצלי, לרדת לשורש העניין, הלכתי לסשן ארוך של שיחות ובאמת הגעתי לנקודה".
אני מקשיב.
"הכל הולך אחורה לרגע מכונן בילדות שלי. אני בן שש, אולי שבע, הולך עם אבא שלי בכיכר דיזינגוף. אדם שאני לא מכיר עוצר אותנו, ומספר לאבא שלי כמה הוא אוהב אותו. עכשיו, אני בן להורים גרושים. יש לי שעה עם אבא שלי פעם בשבוע, והאיש הזה שעצר אותנו, הוא גוזל אותו ממני. הוא הקהל. וברגע ההוא התקבעה אצלי בראש משוואה שזה אני נגד הקהל. הפרטי נגזל בגלל שאתה מפורסם. הקהל הוא לא בצד שלך, הוא נגדך".
מאז התובנה הוא באמת נפתח. לפני חודש ראיתי אותו במופע חגיגות ה-20 לאלבום "מנועים שקטים", והוא היה במיטבו. פרפורמר רגוע וחייכני ששולט בעניינים. בשלב מסוים הוא אפילו ירד לתוך הקהל. זה הפתיע אותי, אבל שמתי לב שהוא בכל זאת שומר על מרחק מסוים. לא מתחבק, לא שר תוך כדי שהוא מצלם סלפי. אולי זה יגיע בהמשך. כשאני פורש מולו תיאוריה שהוא בעצם בתהליך, ובסוף יהיו ברשת גם סרטונים שלו מתחבק, מצטלם ושר, הוא קוטע אותי: "אני לא חושב שכל אמן צריך לרדת לקהל שלו ולהתחבק. יש כאלה שהם דווקא אמינים יותר בלי לרדת לקהל ולהתחבק".
בלבלת אותי.
"הנקודה היא שלא צריך לעשות את כל הלוליינות באוויר בשביל למצוא חן. תנגן יפה, תשיר יפה, תבחר את השירים הכי יפים שלך, אלה שאתה באמת אוהב. תשלח את הקהל הביתה עם תחושה טובה בגוף, קצת חומר למחשבה, קצת תחושת קהילתיות. בהופעה שרים ביחד, מתרגשים ביחד, קורה משהו, ואתה המפעיל. קח על זה אחריות. זה יספיק".
הילדות שלי לא ראו פסטיגל
מוצאי שבת. בטלוויזיה רואים אותו מסביר לניקי גולדשטיין שהוא לא מתאים ל"הכוכב הבא", ואמדורסקי בכלל לא בבית: הוא מרקיד עכשיו בבר-מועדון בדרום תל אביב שנקרא "מונדו 2000".
מאז שהוא כוכב טלוויזיה, אמדורסקי הוא לא סתם די.ג'יי והקהל מולו קצת מתבלבל. מדי פעם ניגשת מישהי לעמדת התקליטן ומביטה עליו בחיוך מבויש. אמדורסקי לבבי לכל מי שמבקש לפטפט איתו, באמת הכי נגיש שראיתי אותו. הוא מנגן סט שמורכב מקטעים חדשים, קטעי האוס קלאסיים משנות ה-90 וקטעים שיצר בעצמו. מבחינתו זאת עבודת קודש, הוא מחנך את הרוקדים ופותח להם את האוזניים. אין בישראל עוד זמר יוצר כמוהו שמשלב ככה בין הדברים. בטח לא אחד שגם שר כמה פעמים בחודש את שירי הדודאים.
אולי סוד הקסם הוא העובדה שבין שאר השלבים בקריירה שלו מסתתרות גם ארבע שנים שבהן עבד בניו יורק כתקליטן ומפיק קטעי האוס. הוא עבר לשם בסוף שנות ה-90, כשהיה נשוי למיכל אמדורסקי, אם שתי בנותיו, מילה (17) ונינה דבש (12). הוא השתלב בסצנה הניו יורקית ובאחד מקטעי השיא שלו כתב שיר עם דמות אגדית בשם דרל מרטין. את השיר ביצע רופול, והוא הפך לאות הפתיחה של תכנית הטלוויזיה "יורדים בגדול" שהנחה בשעתו.
רופול ידע מי אתה?
"כן, כי שנה קודם סימפלתי בטראק שלי קטע שלו וזה יצא בתור סינגל והצליח מאוד".
ספר על המפגש איתו.
"הוא היה מאוד חמוד, הגיע לסטודיו ברכבת תחתית עם סנדביץ'. אחרי שהכנו לו את השיר, שאני נתתי לו את השם 'looking good, feeling gorgeous', היה ברור שנותנים לו את המאסטר בחינם. כי ככה זה. לפני שהוא הלך, בכל זאת שאלתי בנימוס: 'יש לך איזה לירה לזרוק?'. הוא הסתכל עליי ואמר, "זוכר את הסימפול שלי שהשתמשת בו בלי לבקשת אישור ובלי שקיבלתי גרוש? אז עכשיו אנחנו פיטים. הוא הוסיף תנועה של תרנגול כזה, וככה זה נגמר. קיבלתי שעור דיווה למתקדמים. לקח לי שבוע להחזיר את הלסת למקום".
משיר פתיחה לתכנית ריאליטי אפשר לקמבן קריירה בטלוויזיה האמריקאית. למה זה לא קרה לך?
"כי לחיים היו תוכניות אחרות. מילה נולדה, היא הייתה בת כמה חודשים. למיכל היה נורא קשה שם, ויום אחד היא קיבלה טלפון שתבוא להחליף את יעל בר זוהר ב'מרי לו'. זה הרי כל מה שהיא רצתה לעשות בחיים, לשיר ולרקוד בתפקיד ראשי, והיא מיד חזרה לארץ למרות שלא היה לנו כאן כלום. לא דירה, לא ריהוט, הכל היה בניו יורק. היא פשוט עברה לאמא שלה בהדר יוסף".
ואתה נשארת שם.
"אמרנו שנסתדר. מה, כמה שעות טיסה, העולם המודרני וזה. הייתי בטוח שיהיה בסדר, ואז הכל התפוצץ לי בפנים".
ספר.
"אני חושב שזה היה ביום הרביעי שהייתי לבד. ראיתי שלג בחלון, ימים לא ראיתי את מילה, ונתקפתי עצבות תהומית שלא ידעתי שקיימת בי. כהורה חדש לא הכרתי את זה שהכל לא שווה כלום. הבנתי שאני רוצה ללכת ולחבק את מילה, ועל כל השאר אני אתפשר. אז לקח לי קצת זמן, אבל קיפלתי את העניינים, עשיתי מכולה וחזרתי לארץ".
עברו כמעט 18 שנה, מילה עוד מעט מתגייסת. איך אתה היום עם מיכל?
"יש הרבה דברים שאנחנו לא מסונכרנים בהם, אבל אנחנו אוהבים את הילדות. אני יודע שהכוונות שלה כאמא הן מאוד טובות, היא יודעת שהכוונות שלי מאוד טובות כאבא, והאכפתיות ההדדית. אנחנו מעריכים אחד את השני כהורים שאכפת להם".
אתם חברים?
"סביב הילדות אנחנו חברים, עושים ימי הולדת ביחד. ההורים שלה היו בהופעה שלי בהיכל התרבות, ישבו לא רחוק מאמא שלי והחברות שלה. זה מספק אותך? אנחנו משתדלים להפגין כוונות טובות".
איזה אבא אתה?
"יש לי חברות טובה מול נינה דבש ומילה. אני משתדל לא להיות שתלטן למרות שזה טבוע בי, אז אני עובד על זה. המסר שלי הוא 'תנהלי את החיים שלך איך שאת רוצה, ואם צריך אני פה'".
חרדות?
"אין לי את ההורמון הזה כל כך".
מי היה לוקח את הילדות לפסטיגל?
"הילדות האלה לא ראו פסטיגל".
ספר עליהן קצת.
"מילה עורכת וידאו וסרטים, נינה דבש בת 12 ואוהבת את רייסקינדר ואת המסך הלבן".
הופה.
"הילדות בחרו, יש להן גם אבא וגם אמא. הן גדלו על הברכיים של אמיר פיי גוטמן ועל המוזיקה של גבריאל ברויד מהמסך הלבן, והן בחרו לבד. אני רק נהג".
אבל במוזיקה הן איתך.
"הן לקחו מאמא שלהן הרבה מאוד דברים אחרים, ואף אחד לא יצליח לשכנע אותי שהמסך הלבן פחות טובים מהיי פייב. להפך".
בלי לרקוד עם בת הזוג שלך זה כמו בלי לקיים יחסי מין
אתה נשוי מחדש כבר שש שנים להדר שצעירה ממך בהרבה שנים. אתה רוצה עוד ילדים?
"אני לא עובד עם תכניות להרחבה, ובכלל זאת לא החלטה שלי. אישה צריכה לשאת הריון תשעה חודשים ולחיות עם הגוף שלה, אז אני כגבר לא מוכן להנציח את השלטון הפטריארכלי בכל מישור בחיים שלי. אני מנסה לתרום, מספק עבודה ומשרות לנשים, מקדם נשים ומסר פמיניסטי. וזה כולל גם את התכניות שלי להתרבות".
אתם יוצאים? מבלים הרבה?
"אנחנו אוהבים לרקוד. פעם בכמה זמן אנחנו יוצאים לרקוד ביחד".
איפה?
"אנחנו נאלצים לנסוע לחו"ל בשביל מוזיקה שאנחנו אוהבים ולא מנגנים פה כל כך במועדונים. ככה גם לא מטרידים אותי עם סלפי ואפשר להיות הרבה שעות רק בריקודים, אז אנחנו נוסעים לפסטיבל או לעיר עם מועדון שאוהבים, ורוקדים מאוד. החוויה של לרקוד עם בת הזוג שלך - זה חובה. זה מדהים. זה פיזי, זה רגשי, זה אנרגטי, זה אגרסיבי, זה מיני, זה חושני, זה אמון, זה חלוקת תפקידים, משחקי תפקידים, זה הכל. בעיניי, בלי לרקוד עם בת הזוג שלך זה כמו בלי לקיים יחסי מין עם בת הזוג שלך. זה משהו שאני יודע שקיים, אבל לא יכול להבין".
אתה מתגעגע לאבא שלך?
"אני חי יותר שנים מאז שהוא מת, והזיכרון יותר משמעותי מהמציאות. הייתי בן 23 פחות שבוע כשהוא נפטר, הייתי בן 19 כשהוא חלה, ובין לבין ליוויתי אותו. לקח לי זמן למחוק את הטראומה, כי זכרתי אותו ויזואלית חולה. רק אחרי שנים יכולתי לחזור ולזכור את אבא שלי ההוא, והמיץ גזר, והדיאטת אבטיחים, ופריז, והחברים האירים, ופאקו איבנז, ובריכת גורדון והאופניים. שנים עד שזה חזר אליי".
בני אמדורסקי היה אחד כזה שמארח, שפותח שולחן.
"שמע סיפור. לפני שבועיים הלכתי למופע של שלומי שבן, 'מזל גדי', ואחרי ההופעה יצאנו לשתות עם שלומי, שלום (חנוך, שהתארח במופע), כולם. אני הגעתי למסעדה אחרון, ואינסטינקטיבית הסתכלתי סביב כאילו אני המארח ושאלתי: "כולם שותים?". ממש הסתכלתי לראות שיש להם דרינקים, כמובן כל זה בלי לשים לב מה אני עושה. ואז שלום תפס לי את היד ואמר, "אתה אבא שלך". הבנתי שהוא צודק. נהייתי אבא שלי. קודם כל דואג שכולם שותים".
צילום: מיכאל טופיול | סטיילינג: חיה וידר