נסרין קדרי לא ממש זוכרת איזה יום היום ומה בדיוק היא עשתה אתמול. "מאיפה אני אזכור", היא מתפוצצת מצחוק. "אני לא זוכרת מה היה אתמול, מה היה לפני יומיים. הכל רץ". רבים שבילו את החודש האחרון בטרנינג בבית אולי מהנהנים עכשיו וחושבים "כן, גם אנחנו ככה". אצל נסרין זה ככה כי היא עובדת כל הזמן, כמעט בלי הפסקה.
אנחנו לא מדברים על לפני חודשיים, אלא ממש על תקופת הקורונה. נכון, ההופעה הענקית שהייתה אמורה להתקיים בהיכל מנורה נדחתה, וכך גם ההופעות המוזמנות. אבל מהרגע שהתחיל הסגר, ואיתו היוזמות והפרויקטים, נסרין גילתה שיש מחיר לכך שהיא אחת מהאמנים הכי אהובים בישראל כרגע. השיחות הראשונות אליה היו ממורים בבתי ספר, חלקם יהודים, חלקם ערבים, שרצו שהיא תדבר עם תלמידים. אחריהם באו עמותות, איך אפשר להגיד לא? ובטח שאי אפשר להגיד לא לנבחרת של סמסונג, זאת פרנסה, וגם לא לאסי עזר ועדן פינס שרוצים לייב באינסטגרם.
היא הופיעה בשידור חי בסלון של אייל גולן, והשניים גם הקליטו דואט יפהפה, "מכל האהבות הזמניות". היה גם המופע החי שלה בקשת 12 מהזאפה, אינסוף הופעות בטלוויזיה וברדיו, והקלטות אחרונות לאלבומה הרביעי שיצא בקרוב. השבוע מגיע השיא: בערב יום הזיכרון היא ביצעה עם עברי לידר את הדואט שלהם "מהכפר אל הכיכר". הערב (ג') היא תשיר במופע הדלקת המשואות הרשמי של ישראל בדואט עם שירי מימון, תצוץ ב"לא נפסיק לשיר" בקשת 12, ובהמשך הערב גם בערוץ המתחרה, בדואטים עם עומר אדם ומארינה מקסימיליאן.
בין לבין, היא משתדלת למצוא מדי פעם רגע לעצמה. "תשמע מה קרה לי לפני יומיים. רגע, זה היה לפני יומיים? כן! יומיים. הלכתי לשטוף את האוטו. אני מאוד אוהבת את הרכב שלי, הריינג'רובר שקניתי לעצמי, והוא היה ממש מטונף, זה ביאס אותי. אז אמרתי 'לא אכפת לי כלום', עצרתי, שמתי אותו בשטיפה. סגרתי את הטלפון וישבתי בצד. היה לי זמן לבד פתאום, שזה נדיר, וראיתי שלושה בחורים מכפכפים את האוטו, עובדים עליו ממש קשה. הסתכלתי על זה מרחוק ואמרתי לעצמי, היית רוצה להיות במקומם עכשיו? הם עובדים קשה אבל רואים שהם אוהבים את העבודה. נראה שכיף להם, ואני לא שמחה, אני מתה. אבל אחרי רגע נזכרתי כמה אני רוצה להיות על הבמה".
ולכן אסור לך להתלונן.
"אתה לא מבין, אני אוהבת להתלונן. אם לא הייתי מתלוננת אז לא הייתי מגיעה לאיפה שאני עכשיו. אני חייבת להתלונן. אילאי המנהלת שלי אומרת כל הזמן שקשה מאוד לעבוד איתי. אם לא היא, זה היה עוד יותר קשה".
למה את כל כך אוהבת להתלונן? באיזה אופן זה מקדם אותך?
"הבעיה היא שאני רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אני רוצה להגיע להישגים גדולים וענקיים, אבל אני גם רוצה לשבת בבית ולראות נטפליקס, את הסדרה שלי בטורקית, ולישון. עכשיו, איך אפשר לעשות את זה ביחד? אני לא יודעת. אין לי מושג, אבל אני רוצה את שניהם".
הם שמעו את הקול שלי ונדהמו
נסרין קדרי היא הר געש קטן, שמאיים להתפרץ בכל רגע. גם כשהיא הכי רגועה, ברור שכמויות לא מבוטלות של לבה רותחת עלולות תוך שנייה לצאת מהפה שלה ולשרוף את כל מה שמסביבה. זה כנראה גם מה שהופך אותה לכוכבת שכולם עכשיו רוצים חתיכה ממנה. היא זמרת עם קול ונוכחות שלא דומים לשום דבר שהיה לפניה, ערבייה שהתגיירה והפכה ליהודייה. אמנית שאפשר היה לצפות שתשיר כל חייה במסורת של פיירוז ועבד אל-והאב, אבל עשתה מהפך ועברה לפופ ישראלי.
אם יש מישהי שדוחפת כיום את השוק המקומי לכיוונים מתוחכמים יותר, זאת נסרין. גם כשהיא שרה פופ מזרחי כביכול רגיל, היא מביאה איתה איזו מורכבות שנדמה היה שנעלמה מן העולם. בהופעות שלה מתערבבים יהודים וערבים, מזרחים ואשכנזים, צעירים ומבוגרים, והקהילה הגאה שמתעלפת ממנה. כולם רוצים לשמוע את הדבר המיוחד שיש רק לה בגרון. שמונה שנים היא נמצאת בתודעה, אבל רק בשנתיים האחרונות זה הבשיל לכדי הצלחה מטורפת.
התכוננת להצלחה הזו? חלמת עליה?
"אמא שלי אומרת שכבר בגן הייתי עולה על שולחן ומגלמת דמויות. הייתי עולה לשיר. בבית ספר לא הייתי נותנת למורה להתחיל, הייתי עולה על שולחן ומתחילה לנענע. מגיל קטן הייתי הפלפלית, זאת שעונה גם לדוד שלה כשהוא מרגיז, זאת שאם משהו לא מוצא חן בעיניה היא פותחת פה. גם על אמא שלה".
איזו שפה דיברת בתור ילדה?
"רק ערבית".
עד איזה גיל?
"עד שהגעתי לעולם המוזיקה. עד אז רק 'מה עניינים', 'מה שלומך'. זהו".
אבל בבית ספר בטוח לימדו קצת עברית.
"לא למדתי. התעסקתי בשטויות של ילדה. הייתי כל היום עם אוזניות, שמעתי אום כולתום. אבל אל תדאג, הילדים שלי ילמדו הכל".
אז איך בכל זאת למדת עברית?
"רק כשהתחלתי להופיע אצל יהודים. אף פעם לא ישבתי ללמוד, הכל אצלי משמיעה. כל דבר, גם המוזיקה זה משמיעה, אני לא למדתי מוזיקה. כשנכנסתי לעולם המוזיקה בגיל 16, כשהתחלתי להופיע במועדונים. שם למדתי הכל, אבל הכל".
רגע, רגע. אף פעם לא סיפרת איך זה ממש התחיל.
"הייתי בנצרת אצל חברה שלי רניה, היא זמרת. ישבנו הרבה אנשים בישיבה כזאת, היה שם אחד בשם חסן, נגן מרוקאי שניגן לה, והיא שרה אום כולתום. פתאום אמא שלה קראה לה למטבח, היא קמה ואמרה לי 'נסרין, תמשיכי את השיר'. שרתי והם כולם נדהמו. שמעו את הקול ונדהמו. חסן אמר לי 'תקשיבי, אני רוצה שתתחילי להופיע איתי. אני מחפש זמרת כמוך להופעות במועדונים'. אמרתי לו שאני לא יודעת כמה זה אפשרי. לא עמדתי בחיים על במה. אני לא יודעת להופיע. בלי קשר, אני צריכה את האישור של אמא שלי. אני לא יכולה לעשות מה שאני רוצה. תשמע, גדלנו על ערכים. שקודם כל זה האמא. המילה האחרונה היא שלה. הסברתי לו שהוא צריך לבוא לבקש ממנה, כאילו לבקש את ידי".
והוא בא.
"בטח. אמרתי לאמא שלי, הכנתי אותה, והיא התעצבנה עליי. היא אמרה לי 'אין דבר כזה. את לא מופיעה'. היינו במצב כלכלי לא כל כך טוב, אמרתי לה 'תקשיבי, אני יכולה לעזור גם לך. אני אעשה את מה שאני אוהבת, ותוך כדי לעזור לך עם כסף'. זה לא שכנע אותה. ואז חסן בא וישב איתה, אמר לה 'שמעתי את הקול של הבת שלך. אני רוצה שהיא תתחיל להופיע איתי, אני אעשה אותה מלכה. אני אשמור עליה, אני אטפח אותה, אני אפרסם אותה'. כל הדברים האלה".
וזה שכנע אותה?
בהתחלה היא אמרה לו 'השכנים, המשפחה, הם ידברו'. הוא אמר 'אל תדאגי, אני שומר עליה'. בסוף היא הסכימה ויצאתי למועדון. אני זוכרת שלבשתי שמלה שחורה ושמתי אודם אדום, השיער היה פרוע. נעלתי עקבים ויצאתי מהבית. אני זוכרת את עצמי חושבת 'איך אני אדע איך זמרת מתלבשת ומתאפרת, איזה תנועות היא עושה?' אבל הרגעתי את עצמי שאלה בדיוק החלומות שלי שהיו לי בחדר, כשהייתי סוגרת את הדלת ומגלמת תפקיד".
תעופי מפה, הבנת?
היא לא שוכחת את השנים הראשונות. את ההופעות במועדונים קטנים, שלא לומר קטנטנים, ברחבי הארץ. "תבין, לפעמים המועדון הוא בגודל חדר. לא סלון ענק, חדר רגיל בבית. ויש שם חמישה אנשים", היא נזכרת. הפעם ראשונה הייתה ביפו. במועדון קטנטן עם תמונות עירום על הקירות. אנשים שמעו אותה מבחוץ ונכנסו, המקום התמלא, בעל הבית הוסיף שולחנות בחוץ. בסוף הערב קיבלה 200 שקל. "אתה יודע איך שמחתי שהוא נתן לי 200 שקל?! הייתי מאושרת! הגעתי למה שאני רוצה, זה החלום שלי, הנה אני מופיעה, אני על במות. טוב, לא במות, חדר, אבל השמעתי את הקול שלי. חזרתי הביתה בשש בבוקר עם ריח של סיגריות, הערתי את אמא ואמרתי לה, 'הבאתי 200 שקל'. היא ענתה לי 'כל הכבוד'. ככה זה התגלגל".
ההמשך היה לעיתים פחות נעים. במועדונים האלה אין הרבה כבוד לנערה ששרה. "זה עולם מאוד גברי", היא מסבירה. "אני באתי תמימה, אבל אתה אוטומטית הופך להיות עם ראש גברי. אם אני מדברת איתך, אני עושה את זה בגבריות. אם אני צריכה משהו ממך, אני חייבת לעמוד על שלי. הייתי מתנהגת מאוד באגרסיביות. שוברת צלחות, כוסות. אני אספר לך סיפור".
יאללה.
"התקשרה אליי מישהי, אמרה 'יש לי מועדון בחיפה, אני רוצה שתופיעי אצלי'. קראו לה בובה. היו לה ציפורניים הכי הכי ארוכות, והיא הייתה מעשנת טיים ארוך ארוך, ופרצוף הכי לא של בובה. בפעם הראשונה היא נתנה לי בסוף הערב 400 שקל. הרגשתי וואו. בפעם השנייה אני באה, פתאום אין אנשים. רק שולחן אחד עם איזה שני שיכורים. והיא אומרת 'תופיעי, אין מה לעשות. זאת העבודה שלך'. אוקיי. שרתי יפה, עד ארבע בבוקר. ואז כשסיימתי אמרתי לה 'יאללה, תביאי לי את הכסף, אני צריכה ללכת'. עושה לי, 'איזה כסף?', היה לה קול כזה של סיגריות. אמרתי לה 'הופעתי מאחת עשרה בלילה עד ארבע בבוקר, אני צריכה לשלם לנגנים'. היא עושה 'אין כסף! זה מה שיש. לא עשיתי קופה, אין כסף'. ואני ממשיכה להתווכח, ומפה לשם, פתאום שמעתי בצד הימני כאפה. היא נתנה לי וואחד כאפה עם הציפורניים הארוכות שלה, שהאוזן שלי צלצלה וניגנה פריד אל-אטרש שעה כמעט, ואמרה 'תעופי מפה, הבנת?'. זהו. קמתי, הלכתי ולא חזרתי".
נשמע זוועה.
"היא לא הייתה היחידה. בתקופה ההיא גם לא הערכתי את עצמי, התעסקתי עם אנשים לא כל כך טובים. עשיתי את זה רק בגלל הפרנסה והכסף, רק בשביל השמלה החדשה שאני הולכת לקנות או קופסת הסיגריות. לא הייתה שאיפה לאלבום, לחשיפה. חשבתי שזה העולם האמיתי".
בטוח היה לזה מחיר.
"בטח. זה הפך להיות טכני, בלי רגש. הייתי עולה לבמה ויודעת שהוא עכשיו רוצה, סליחה על הביטוי, לקחת אותי לשירותים, וזה עכשיו רוצה לתת לי 50 שקל ולקנות אותי שאני אשיר כל הלילה לידו. אתה מבין? הייתי כל הזמן צריכה להיות בקונטרול. הלב שלי, התחושות שלי והרגש שלי לא עבדו בתקופה הזאת. הייתי מאוד חדה, חדורת מטרה. לא האמנתי בעצמי, במוזיקה שאני עושה, האמנתי שהכל חומרי. שאם אני לובשת את המעיל פרווה שקניתי במאתיים שקל יום לפני, אז אני צריכה עוד אחד כזה בשביל ההופעה הבאה. ככה העולם הזה של המועדונים".
חשבתי שאולי אצליח בדובאי
אנחנו יושבים בדירה שלה, במגדל בתל אביב. הדירה שכורה ("אני לא אקנה בתל אביב. יקר פה בטירוף. בשביל מה?"), אבל ביתית ומטופחת. היא לא מאופרת, בטרנינג, כך שכל הסיפורים הקשים על העבר במועדונים נשמעים באמת כמו משהו שקרה לפני אלף שנה במקום רחוק. היא מספרת עוד ועוד על קשיי ההתחלה, אבל אז היא עוצרת, נותנת את המבט הנסריני הכובש, מחייכת ומסבירה ברכות: "אבל שוב, אני אומרת לך, משם נולדתי וצמחתי. משם למדתי והבנתי הכל. אתה מסתכל מסביב, הדירה יפה, אני מתפנקת על כוס יין, בא מאפר ויש לי סטייליסטית. לא, זו לא אני. לא נולדתי עם זה. זו נסרין החדשה, אבל היא לא שכחה מה היה קודם".
בואי נלך אחורה, רגע לפני שהגעת ל"אייל גולן קורא לך". מה היה החלום? מה חשבת שאת יכולה לעשות?
"החלום שלי היה להיות מפורסמת במדינות ערב. חשבתי שאולי אגיע בסוף לדובאי, או משהו כזה. לא חשבתי שאני אהיה מפורסמת פה לרגע".
מתישהו היא הלכה לחוג סלסה. שם היא הכירה חברים, הם רשמו אותה ל"אייל גולן קורא לך", וגם באו בבוקר האודישן להעיר אותה ולהסיע אותה לרמת החייל. "זו הפעם הראשונה שהייתי שם. כל הבניינים נראו לי יפים. חוץ לארץ". כמו הרבה אחרים, מרוב חרדה היא הופיעה ערב קודם וקרעה את הגרון, ובאודישן הראשון בקושי הצליחה לשיר. אבל לבוחנים, דורון מדלי ועורך התכנית אורי סלעי, הספיק קטע וידאו מהופעה שלה בעכו כדי להבין שלא כדאי לוותר עליה. הם העבירו אותה הלאה, ובאודישן הראשון מול גולן והשופטים היא שרה את "לילות בבית" של זהבה בן, שלמדה במיוחד לקראת האירוע. למי שראה אותה שם כבר היה ברור שהיא לא דומה לכלום.
בתוך התכנית, לקח לה זמן להבין שזאת לא סתם אפיזודה, אלא הזדמנות אמיתית. השופטים העירו לה כל הזמן על העברית הגרועה והמבטא, עד שהיא התחילה לקחת את העסק ברצינות. "הייתי מצלצלת לחברות, שואלת איך אומרים את המשפט הזה, איך אומרים ככה, איך מבטאים נכון". היא יצאה מהעונה ההיא מנצחת, ועם חוזה עם אייל גולן, בני פרץ וחברת "ליאם הפקות", אבל העבודה הקשה עוד הייתה לפניה. "בהתחלה היה קשה להיכנס לרדיו, לטלוויזיה, לכל דבר. השפה הייתה קשה בשבילם. המבטא, הכובד הזה. זה היה מאוד קשה, אבל אמרתי שאני אלחם בכל הכוח שלי. עברו שלוש שנים עד שיום אחד הודיעו שאני בפלייליסט בגלגלצ. זה כאילו לא חשוב, אבל זה חשוב. זהו. מרגע שנכנסתי לשם, הכל עף".
אמא, אני יוצאת לחברים לשמוע קידוש
לחבר הראשון שלה קראו אביעזר בן מוחא. הוא היה נגן שעבד איתה, יהודי כמובן. נסרין אפילו לא הבינה שזה כל כך מסובך. "בצפון יש דו קיום מאוד חזק. השכנים היהודים חיים בחיפה יחד עם הערבים. רק כשהגעתי לתל אביב הבנתי את הדבר הזה".
עברת לתל אביב ישר אחרי "אייל גולן קורא לך"?
"לא, עברתי אחרי שנתיים לאשדוד עם אביעזר. היה לו מאוד קשה לקבל את הדבר הזה שפתאום אני מפורסמת, אני מופיעה באירועים גדולים, מכירים אותי. נסרין פה, נסרין שם. זה היה מאוד מורכב בשבילו. אני הכרתי אותו כשהייתי ילדה, לפני שהוא הלך לצבא. הייתי בת 17. היה לו מאוד קשה איתי. כל השנים. בהתחלה בגלל המועדונים, ואחר כך בגלל ההצלחה".
היחסים שלהם נמשכו יותר מעשור. עד לפני שלוש שנים. בשלב מסוים נסרין התגיירה והשניים גם התארסו, אבל חתונה לא יצאה מזה. אחר כך היה לה עוד בן זוג, גם הוא נגן בלהקה שלה, דן סמרא. זה יצר קצת בלגנים, היא החליפה מנהל אישי והרוחות נרגעו. עכשיו היא עם בן זוג חדש. "זה מישהו שאני לא יכולה לספר עליו עכשיו, הוא לא אוהב. אנחנו חצי שנה ביחד".
איפה פגשת אותו?
"גם בעבודה. אני לא יוצאת לדייטים. אין לי זמן. כל העולם שמסביבי הוא המוזיקה. אבל עכשיו טוב, ועכשיו אני רוצה לעשות משפחה. אחרי שהגעתי לטקס הדלקת המשואות, הגיע הזמן להביא ילדים. שלושה. חלום שלי להתחיל לבנות משפחה. לעשות ילדים ולהיות בבית. לעשות טקסי הפרשת חלה וזהו. לחזור בתשובה".
טוב, התגיירת, זה לא מספיק?
"גל, אני יהודייה. זהו".
יש כאלה שאומרים שהגיור שלך לא היה תמים.
"זה שאומרים שהתגיירתי בשביל להגיע לככה וככה? אז אומרים. זה שטויות. רוע של אנשים. שתבין, אני כל היום עם התהילים, מתפללת, לא כדי שאני אתקבל בחוץ אצל היהודים אלא בשבילי, בבית שלי, עם הקדוש ברוך הוא שלי".
אני חייב שתסבירי לי את זה.
"מה אתה לא מבין? חיפשתי את החלק בפאזל שהיה חסר, ומצאתי ביהדות, באלוהים. ביום שישי בצהריים אני מסתכלת על השעון ואני אומרת לאמא שלי, אמא, אני יוצאת לחברים, אני צריכה לשמוע קידוש".
להורים שלך בטח מאוד קשה.
"חד משמעית. אני מעריצה את המשפחה שלי. הם תומכים בי וגאים בי. עדיין אני לא מאכזבת אותם מבחינת המהות שלי, מבחינת הילדה שבי. ואני לא עוצרת. זה רק מתחיל".
מה, הלחזור בתשובה? את רוצה להיות ממש דוסית?
"כן. אתה לא מבין כמה אני מחוברת לתורה".
מותר לי להגיד לך שהרצון הזה נראה לי קצת מקושקש?
"תגיד, אבל זה באמת הרצון שלי. אל תשכח שמגיל 16-17 אני מופיעה על במות. כמה כוח יש לי עוד?"
ובסוף תופיעי רק לפני נשים?
"יכול להיות. אתה יודע מה, לנשים והומואים".
כמו לבחור בין אבא לאבא
שנים סוערות עברו על נסרין קדרי. היא התקדמה בצעדים מדודים ויציבים, כשבדרך שובצו כל מיני הפתעות כמו הסיבוב המפורסם עם רדיוהד, שכלל הופעות בקוצ'אלה ואפילו מפגש עם אריאנה גרנדה ("ישבתי איתה שעה ולא ידעתי מי זאת. היא חמודה"). בשנתיים האחרונות זה כבר הפך למבול. היא הצטרפה כשופטת ל"דה וויס", כבשה את קיסריה ואחר כך את היכל נוקיה. לאחרונה היא גם מצאה את עצמה בלב הסכסוך המתוקשר בין שני מנהליה, השותפים שהיו גם חברים, אייל גולן ובני פרץ. אבל תסמכו על נסרין, היא כבר ראתה מספיק סכסוכים בחיים והיא לא מפחדת מאף אחד.
איך את עם אייל ובני?
"סבבה".
את בסדר עם שניהם?
"כן, באמת. אני קרובה גם לאייל וגם לבני. אני מבינה את הסיטואציה והכאב של כל אחד. קצת כמו ילדה שאמא ואבא שלה רבים ומתווכחים. בעזרת השם יהיה בסדר".
עם מי משניהם את בקשר יותר קרוב?
"אני מדברת עם שניהם. אני שומעת את הכאב של זה, אני שומעת את הכאב של זה. אני מרגיעה את זה ואת זה. התפקיד שלי הוא לגשר, כמו בין היהודים והערבים, אותו תפקיד פה. ככה אני כל החיים שלי. גם בזוגיות, גם במשפחה, גם בקריירה שלי, אני כל הזמן בתפקיד. כל הזמן".
זה יגמר בטוב איתם?
"בעזרת השם. אבל אם לא גם יהיה בסדר".
אם תצטרכי לבחור?
"אני נולדתי בליאם הפקות. זאת המשפחה שלי. בני הוא אבא שלי, אייל הוא אבא שלי, אי אפשר לבחור. אולי נעשה שבוע אצל אבא אחד, שבוע אצל השני. דברים כאלה קורים. תראה, היה לי כמה שנים מנהל נהדר בליאם הפקות, חגי אוזן. ובסוף סיימנו את דרכנו. זה לא התאים".
נהיית פתאום דיפלומטית.
"חס וחלילה, לא הסתכסכתי איתו, אבל בסוף זה כבר לא התאים. אני לא מזלזלת לרגע. אני מכבדת אותו ואת הדרך שעשיתי איתו. הוא גם ניהל אותי וגם כתב לי כמה שירים מאוד יפים. ואני רוצה שיכתוב לי עוד".
את וחגי בקשר?
"פחות בקשר. אני לא משאירה קשרים. אני שוכחת אנשים. גם את האקסים שלי. אבל אני מאחלת לכולם שיהיה להם טוב, גם אם פגעו בי".
רגע, אולי גם את פגעת בהם.
"נשבעת לך, יש מצבים שאני כן מודעת לעצמי, אבל רוב הזמן אני לא מודעת. ומרוב שאני טובה, ככה אני אוכלת אותה".
מה זה אומר?
"מרוב שאני טובה ואהבלה אני אוכלת אותה. אפשר להגיד, מה היא מטומטמת? היא כל הזמן רוצה אהבה, חיבור וגישור? אבל כן. זה מה שאני רוצה. אני רוצה רק טוב. כשאני אוהבת, אני אוהבת עד הסוף. כשאני לא רוצה, אני חותכת ביום אחד. אני קיצונית לגמרי. אני מזל בתולה, מה אתה רוצה".
את מדברת עכשיו על האקסים שלך?
"כן. ברגע שנותנים לך עוד מכה ועוד מכה, בהתחלה זה לא כואב לך. המכה הרביעית כבר מתחילה לכאוב לך. נשארים לך סימנים על הגוף. את אומרת, בשביל שלום בית אני אשתוק. כשזה מגיע לזוגיות אני מאוד חלשה. אבל בסוף אני חותכת".
ומיד מוצאת מישהו חדש.
"אני לא אוהבת להיות לבד. אני אישה של בית, זוגיות, משפחה, אני מאוד מקפידה על זה. נלחמתי על שלי עד עכשיו, הגעתי לאן שהגעתי, ועדיין רציתי את הבחור הזה שיעמוד לידי, יפרגן לי, יתן לי את מה שאני צריכה - ושאני אוכל להמשיך להופיע על הבמות".
לא כל גבר יכול לעמוד בזה.
"העולם הזה מורכב. אנחנו עושים אמנות, אבל זאת גם העבודה שלנו, אין לי עבודה אחרת. זה מה שיש. רוצה, תקבל אותי, לא רוצה, אל תקבל. מצד שני, אני מגיעה הביתה ומורידה את החליפה ואת האיפור ומבשלת לגבר שלי, מכינה לשבת, הכל. אני אישה מאוד קטנה בבית. בחיי".
צילום: אמיר יהל | סטיילינג: הילה ג'רבי | איפור: אליאב ממן | שיער: אדיר אמרג'י