"כשראיתי את דונדה, אמא שלו, התחלתי לבכות", מספרת הכנרת מירי בן ארי על חווית הצפייה שלה בסדרת הדוקו Jeen-Yhus שעוסקת בקניה ווסט ועלתה בנטפליקס לפני כשלושה שבועות. "זה החזיר אותי לכל כך הרבה זכרונות. היא הייתה כזאת מדהימה והייתי מבלה איתה כל כך הרבה זמן באוטובוס שם. היינו אני והיא בטורים. הם היו הולכים מתפרחחים, כולנו היינו ילדים בשנות העשרים ואני הייתי הבת היחידה, אז הייתי נשארת איתה".
עד עכשיו דונדה, אמו של קניה ווסט, הייתה סוד שמור למעריצים האדוקים, אבל אחרי הצפייה בדוקו כולם כבר מבינים מי עזרה לו לשמור את הרגליים על הקרקע והייתה הסלע בחייו. וואחד סלע. בין אם בזכות המוזיקה שלו או הפוסטים באינסטגרם שהפכו לכותרות במדורי הרכילות, קניה ווסט הפך בשנה האחרונה למסקרן יותר מתמיד. המוזיקאי השחצן שהאכיל את המבקרים בכובעים בלי למצמץ עובר את התקופה הקשה בחייו, וכאמור, כל מי שצפה כבר בשלושת הפרקים יודע שמות אמו היה הרגע הקריטי מכולם.
עלייתה של jeen-yhus מהווה תזמון מושלם לשמוע מהאישה שחוותה את העבודה באולפן לצד אחד האמנים המסקרנים של המאה. השם של בן ארי אולי נשכח בשנים האחרונות, אבל לתקופה מסוימת היא הייתה אחת המוזיקאיות המדוברות בעולם. היא חברה לקניה בזמן שעבד על אלבום הבכורה שלו The College Dropout - אחד האלבומים המהפכניים בתולדות ההיפ הופ, שערבב בין מוזיקת סול וגוספל, ראפ ומסרים פנים ביקורתיים על החברה האפרו-אמריקאית ומי שניצל אותה בשביל שירים על סחר בסמים.
בן ארי הייתה אחראית על הכינור כמובן, וקיבלה אפילו "פיצ'רינג" בשירים - כלומר מעמד של אמן, בדיוק כמו שאר הזמרים. זה בכלל לא מובן מאליו שכנרת הופכת לשם מוכר בתרבות הפופ העולמית. "זה לא שהייתי שם - הרבה אנשים היו שם", היא דואגת להבהיר ומסבירה: "אני רשומה ב'קומרשל רקורדינג', זה הבדל גדול. אני מנגנת כינור ומפיקה. יש הרבה נגנים שהיו שם, אבל אף אחד לא היה רשום כפיצ'ר. אף אחד לא היה רשום בתמלוגים. אף אחד לא היה רשום ככותב השיר. זה הבדל עצום".
בדומה לקניה עצמו, שנאלץ לא פעם להסביר מחדש את היקף ההשפעה שלו בתרבות של היום - גם לבן ארי חשוב מאוד להבהיר את המקום שלה בהיסטוריה של המוזיקה שאנחנו שומעים היום: "אני הייתי זו ששברה את המוסכמות של מוזיקאים ונגנים בעולם של המוזיקה המסחרית. כמו שקניה שבר מוסכמות. אחריי הגיעו דורות של מוזיקאים. תאר לעצמך לשבור מוסכמות של משהו עם מסורת של מאות שנים עד כדי כך שאין לו אפילו נקודת התחלה. זו נקודת המוצא שלי - היא לא הייתה, הייתי צריכה ליצור אותה. זה לא משהו שקורה תוך לילה, זו אבולוציה".
למה זה קרה דווקא לבן ארי הישראלית, שנסעה לניו יורק במטרה ללמוד ג'אז? לטענתה, דווקא בגלל הבסיס שלה: בתור ילדה היא גדלה על מוזיקה קלאסית ואת הכינור הראשון שלה היא קיבלה בהמלצת הכנר המוערך אייזק שטרן, אבל במהלך הצבא הבינה שזה לא זה. לא הספיק לה לנגן יצירות של אחרים, היא רצתה להביא להמונים את מה שהאמינה שאפשר להוציא מהכלי שלה. והיא הצליחה.
"יצא לי להקשיב לצ'רלי פרקר, ואמרתי - למה שאני לא גם אלמד ככה לאלתר? לעוף כמו שהוא עף. אז התחלתי ללמוד ג'אז. הייתה לי שמיעה טובה ויכולת טכנית מרשימה. עברתי לארצות הברית בשביל ללמוד ג'אז ולאלתר". מוזיקה קלאסית זה אחלה בעיניה, אבל היא רצתה ליצור דברים, אז היא למדה בניו יורק איך לעבד ולהלחין שירים.
"אני באמת קולג' דרופ אאוט. עברתי ללימודי ג'אז, שרדתי סמסטר וחצי והעיפו אותי כי החסרתי שיעורים, הייתי צריכה לעבוד בשביל לשלם את שכר הדירה. הכשילו אותי במוזיקה ואיבדתי את המלגה שלי. אחר כך יותר מאוחר אותו בית ספר רצה לתת לי דיפלומה של כבוד, אבל אמרתי להם גו פאק יורסלף…" היא מספרת בחיוך נבוך.
"אני רוצה לספר את הסיפור שלי. מה אני אעשה עם זה שזה תלוי לי על הקיר? מה זה משנה לי? התחלתי עוד לפני הסושיאל, כשהכוח של אמן היה לעלות על הבמה ולתת את הכל. האמנתי שזה המבחן האמיתי. זה היה כרטיס הביקור שלי כי אף אחד לא רצה לדבר איתי, אז למדתי לאלתר. כל לילה הייתי הולכת לג'מג'ם עם כל מי שהסכים, או לא הסכים, לתת לי לעלות לבמה. ממועדוני ג'אז ועד מועדני היפ הופ וארנ'בי. היו לי שלושה תקליטי ג'אז, האחרון שלי היה עם וינסטון מרסליס. אני לא אומרת את זה בשביל להשוויץ, אלא להסביר שבאמת הייתי מוזיקאית ג'אז. ניגנתי עם הטובים שבטובים שבטובים".
אז איך הגעת בסוף מזה להיפ הופ?
"'נו, יאללה כבר, מירי, תגיעי להיפ הופ', אה?", היא שואלת בצעקה וצוחקת כאילו לא שמעה את השאלה הזו מאה פעם כבר, "את והמוזיקה הקלאסית שלך… וזה בדיוק העניין! אנשים לא מבינים את זה. אתה לא יכול לעבור מלגדול בישראל על מוזיקה קלאסית ולהגיע להיפ הופ. זה לא עובד בצורה כזו".
בדיוק. בגלל זה קשה להבין איך קורה מעבר כזה.
"הרבה סבל וייסורים. האמן הראשון שהייתי איתו היה וייקליף ז'אן. פעם אחת הגיע למועדון שהופעתי בו איזה בכיר בתעשייה, פיל וויילד מאטלנטיק, והוא שלח אותי להיישן ג'ק (Haitian Jack). אתה יודע מי זה?".
אני חושב שלא.
"תעשה גוגל קטן. זה איזה מאפיונר אחד שכבר הורחק מארצות הברית. כולם פחדו ממנו, אבל אני מאוד אהבתי אותו", היא מספרת וצוחקת, "הוא היה יד ימינו של וייקליף. הייתי מגיעה לסשנים כשהוא עשה את '911' עם מרי ג'יי בלייג', כשהוא עשה מריה מריה לסנטנה. הייתי הקרציה של הסטודיו, כל הזמן עם הכינור. מנגנת ומתבוננת - מה עושים, מה לא עושים. זה היה בית ספר עבורי".
לפני עוד אחד מהערבים שוייקליף ז'אן היה מרים בניו יורק הוא ביקש מבן ארי את עזרתה והיא, כמו ישראלית טובה מעבר לים, ראתה את ההזדמנות העסקית ודרשה ממנו כמה דקות על הבמה. המשא ומתן התנהל, ג'ק המאפיונר התערב, אבל זה לא עזר והקרציה של הסטודיו קיבלה את מבוקשה. אנשי מועדון האפולו שמעו שהיא מנגנת והזמינו אותה להופיע למחרת. שם היא כבר קיבלה חמש דקות לעומת הדקה ורבע שקיבלה מז'אן.
"שאלת אותי איך זה קרה? בעולם של לפני הסושיאל מדיה, האפולו היה הסושיאל המדיה של נגנים ואמנים. כבר בסאונד צ'ק אנשים שמו לב אליי. כל החבר'ה של וייקליף אמרו לי שזה מקום שלא סולח, 'שלא תגמרי עם עגבניות עלייך', ככה עליתי לבמה. אחד האנשים שראה אותי שם היה ג'יי זי, הוא הזמין אותי להופיע איתו עוד לפני קניה. זה היה ב'סאמר ג'אם' שהוא העלה את מייקל ג'קסון. קניה ראה אותי שם והזמין אותי בפעם הראשונה".
הזמין לאן?
"הוא מאוד התלהב והזמין אותי לאולפן להקליט ביחד. השיר שהוא הזמין אותי לעבוד עליו היה "Two Words". זה בדוקו ומאוד מאוד חבל שקודי לא כיסה את הסשן שלי עם קניה. שוב, הייתי נובאדי, אז למה שהוא יעשה את זה? אבל אם מקשיבים אפשר לשמוע שהכינור שלי מופיע כמעט באורך הקטע של מוס דף. זה לאורך כל השיר", היא מתחילה לזמזם את המנגינה המוכרת של השיר, "מההתחלה ועד הסוף. זו הייתה ההקלטה הראשונה שלי עם קניה, הוא היה בהלם. אני הגעתי לשם עם נסיון הקלאסיקה, והג'אז וההפקות, ושעות וימים באולפן עם וייקליף ואחר כך אלישיה קיז ומיי ניים איז ג'ו. כבר ידעתי מה זה להיות בסטודיו".
איך הם התייחסו אלייך?
"בחוברת של האלבום קראו לי 'וייט טוקן גירל' (עלה התאנה הלבן). הוא לא היה אדם פתוח מדי, אבל איתי הוא היה. אני הבאתי עולם שהוא לא הכיר. לא רק שהוא היה יותר פתוח, הוא היה יושב בכל הסשנים שלי, הייתי בונה לו תזמורות. זה שעות. עם קניה הפכתי לכנרת הראשונה שזכתה בגראמי בהיפ הופ אי פעם. עדיין היחידה. אני הכנרת הראשונה שקיבלה מעמד של אמן בשירים".
זה אולי מסביר למה הוא התחבר אלייך.
"הוא הבין אותי, הוא התחבר אליי ואני אליו. שוברי המוסכמות, האנשים שלא פחדו. פשוט לא פחדנו. כמה שאמרו לנו לא - לא הבנו את זה".
"יום אחד", משחזרת בן ארי סיפור שמנהלה דניאל הזכיר לה, "כשעשינו את 'The New Workout Plan', יש שם קטע שהיה כאילו 'טסטימוניאל. אם מקשיבים למה שעשיתי מבחינה מוזיקלית, זה מטורף. היפ הופ? אני ממש לוקחת את זה להרמוניות מטורפות. ג'ון לג'נד ישב שם ואני מתחילה לבנות וג'ון אומר לקניה - 'מה היא עושה? זה לא נשמע נכון, תגיד משהו'. אז קניה אומר לו לא, תן לה... ואחרי שעה הוא אמר לו אתה רואה, אמרתי לך".
באמת היו חסרים רגעי יצירה של מוזיקה בדוקו.
"זה כל כך הרבה חומרים ושנים, גם לי היה חסר לראות מה זה באמת להיות איתו בסטודיו".
שאלה קצת מצמצמת, אבל מה לקחת ממנו?
"מלא. אם לקחת דבר אחד: כל היחס שלו להפקה זו תמיד עבודה בתהליך. היו שירים שעבדנו עליהם וכל יום כשהיינו מגיעים לסטודיו היה ביט אחר. הייתי חושבת - מה יש לו? למה צריך להחליף כל כך הרבה את הביטים? הוא לא מפחד מניסוי וטעיה. הוא לא היה מתחתן עם גרסה אחת".
"כשראיתי את סלואו ג'אם, זה הכל זכרונות של בן אדם. אני הקשבתי לזה והיו לי דמעות בעיניים, למה? כי פתאום נזכרתי שזה היה הקיו שלי לעלות לבמה עם קניה. אמרתי 'וואו'. פתאום עלו לי עוד זכרונות".
כמו מה?
"אחד מצחיק היה כשעשיתי פרסומת לפפסי. זה היה אמור להיות לסופרבול, הפקתי עם קניה ונאס עשה את הוורס. זה היה אותו לילה שהוא אמר שלג'ורג' בוש לא אכפת מהאנשים השחורים. ואנחנו מחכים ומחכים, ואז הם נכנסים לסטודיו. הם אמרו שהם פחדו לחייהם. הם ברחו מהאולפן שם בלי לדבר עם אף אחד. הם אמרו שכשהם הגיעו כולם כל כך שמחו לראות אותם, וברגע שהוא אמר את זה הם החליפו פרצופים, וכשיצאו היה כזה שקט. הוא היה מצחיק אותי נורא".
מאז התקופה בה קניה היה מצחיק את בן ארי היא הספיקה להוציא אלבום משלה שמתארחים בו ראפרים כמו אייקון וליל ויין, ואפילו את השיר "קלאסית ופרסי" עם סאבלימינל. בשנתיים האחרונות עשתה הרצאות במסגרת של טד, והיא מתכוונת להיכנס לזירת האפרו-ביטס שמתחילה לצמוח בעולם. לכבוד חודש ההיסטוריה השחורה הקליטה שיר עם פלו-רידה. בנוסף, היא חושפת שהיא עובדת על דוקו שיעסוק בסיפור שלה עם אחת מהרשתות הגדולות בארה"ב, אבל לא מוכנה להוסיף אף פרט. כנראה בשביל לא לפתוח פה, או להפר את החוזה, מה שמפחיד יותר.
השיחה עם בן ארי נערכת עוד לפני ששודר הפרק השלישי בדוקו שעוסק במפלה הציבורית של קניה. במורכבות של אדם עוצמתי ומפורסם שמתמודד עם מאניה דיפרסיה, כשכל העולם צופה. "אני לא הולכת לרכל עליו", היא קובעת נחרצות, כשנושא הכותרות שיצר בשנתיים האחרונות עולה בשיחה.
אני לא מחפש לכלוך.
"אני לא רוצה לדבר על דברים שהם שלו, אני לא חושבת שזה פייר. אני לא רוצה שמישהו היה הולך ומדבר עליי".
אומרים שמאז האובדן של אמו, לא היה מי שיוריד אותו לקרקע.
"אומרים...", היא אומרת בחיוך, מהססת כמה שניות ומוסיפה: "אני לא רוצה להיכנס לזה. קיים מלא חומר על זה ואני לא רוצה להיות אחת עוד אחת מהמצוטטים על זה. האם אני יודעת מה הולך בחיים שלו? כן, אני עדיין בקשר עם חברים מאוד טובים שלו, אבל אני לא רוצה לדבר על זה כי כל בן אדם זה העניין שלו. זה החיים שלו. זה לא פייר. הוא היה טוב אלי, אז למה אני צריכה לדבר עליו? בכל צורה שהיא".
"מה שכן, אני שמחה שהדוקו הזה הראה את העומק שלו, את הכישרון שלו, את העובדה שהוא כל כך האמין בעצמו ושזו לא הייתה אמירה ריקה. הוא הגיע לשם אחרי שנים של הפקה ולהיטים. הוא נגע בהיסטוריה של היפ הופ. הוא האמין שהוא הדבר הבא והאמין שהוא יכול לעשות את הדברים אחרת. עם הידע שלו והרקע שלו, איך שהוא גדל. הוא גדל אצל דונדה, לא הגיע מהשיכונים. אמא שלו הייתה פרופסור ואדם משכיל. היה לו אוצר מילים מדהים. יש לו עדיין… הוא אדם חכם".
אחד הקטעים המרגשים בדוקו מתעד את קניה מגיע לבית אמו, אחרי שנאלץ להתמודד עם ריב פומבי בשיקגו: "היא אומרת לו 'זה מדהים שאתה מאמין בעצמך אבל שהעולם לא יראה אותך בתור שחצן. הענק מסתכל במראה ולא רואה את עצמו'… אמא מכירה את הבן שלה הכי טוב. גם לי יש בן ואני אומרת לו שאמא יודעת הכי טוב. היא אמרה לו את זה מאהבה. הדוקו מראה ממש טוב את היחסים שלו עם אמא שלו, וזה לא סתם. היא הייתה האדם היחיד בעולם שהאמין בו עד הסוף".
אבל דונדה לא האמינה רק בקניה. אם לחזור לבכי של בן ארי מהצפייה בסדרה, יש סיפור אחד שעוזר אולי להבין את החיבור ביניהן: "היה לי נורא קשה. ארץ אחרת, שפה אחרת. בכלל לא הייתי קשורה אז כי לא גדלתי על התרבות הזו. התגעגעתי להורים שלי, אז היה לי אותה. הנוכחות שלה נורא הרגיעה אותי. היא הייתה מאוד גאה בי. היא אפילו הביאה את השכנים שלה לראות אותי בהאוס אוף בלוז. השכנים הלבנים שלה. היא השוויצה בי, היא הייתה מדהימה".
אם קניה מזמין אותך היום את באה?
"זו שאלה מיותרת. איזו מן שאלה זו? אתה שואל אותי אם הוא יזמין אותך לאולפן. קניה זה משפחה. זה חלק ממי שאני, מהמסע שלי. לא רק הוא, כל האנשים שהיו שם. איך שראיתי את הפרק ישר דיברתי בטלפון עם אחד מהחברים הכי טובים שלו. אפילו אם אני לא רואה מישהו כל כך הרבה שנים, זה לא משנה. זה פשוט משפחה".
במהלך השיחה זה נדמה שבן ארי עדיין מחפשת את הקרדיט (שבהחלט מגיע לה) ונשארת רעבה בדיוק כמו אותה קרציה באולפן של וויקליף ז'אן. "עשינו עכשיו שיר עם פלו-רידה ומרטין לותר קינג. איך אני יכולה לעשות משהו יותר גדול מזה? תגיד לי אתה איזה שם באנושות יהיה יותר גדול מדוקטור קינג? אנחנו מדברים על לשבור מוסכמות".
"פלו-רידה התחרפן. אמא שלו בכתה. עם כל הכבוד לכל הראפרים, זה משהו אחר לגמרי. זו נגיעה בהיסטוריה, זה הנאום הכי מוכר בעולם, ומנהליו של קינג נתנו לנו אישור והם אישרו את זה למעט מאוד אנשים. עם כל מה שעשיתי עם קניה ואלישיה זה כנראה ההישג הכי גדול שלי. אין מה להשוות. גם פלו אמר שזה השיר הכי חשוב שעשה. כל העולם שלי זה מפגש בין תרבויות. אני כנרת מישראל שמארחת את דוקטור לותר קינג".
את עדיין מירי הכנרת מישראל?
"זו מי שאני. מאיפה אני?".