בסוף השבוע פרסמה חברת נילסן, שמנטרת את המכירות בשוק האמריקאי - השוק הגדול ביותר של ייצור וצריכת תעשיית המוזיקה העולמית - את נתוני 2014.
זו הייתה שנה מוארת רק לטיילור סוויפט, שהצליחה בחודשיים האחרונים של השנה להפוך את "1989" שלה לאלבום הכי נמכר באמריקה עם יותר מ-3.6 מיליון עותקים. ולמרות הניסיון למצוא אופטימיות בצמיחה בחלקים מסוימים של התעשייה, נתוני הענף גרועים. מספר העותקים הפיזיים של אלבומים שנמכרו, הדיסקים, ההארד-קופי, צנח ב-15% לעומת השנה שקדמה, ועמד על 140 מיליון בלבד. סך מכירות האלבומים, כולל אלה שנסחרו והופצו רק דיגיטלית, ירד בשיעור מעט מתון יותר של 11% והסתכם ב-257 מיליון. מה שמדאיג יותר הוא שיעור הקיטון במכירות המוזיקה דרך תאגידי קמעונאות כמו טארגט ו-fye, קיטון של כ-20%. מנגד, בקושי נרשמה ירידה במכירות בחנויות התקליטים העצמאיות, אם כי אלה כמובן תופסות נפח קטן בהרבה בשוק. יפה לגלות שקנאי המוזיקה שומרים עדיין אמונים לחנויות המוזיקה הוותיקות.
עוד בנושא ב-mako מוזיקה:
- "סוני" מתכוונת למכור את חטיבת המוזיקה שלה
- מכירות המוזיקה ב-iTunes ירדו ב-14% מתחילת 2014
- 2014, השנה השחורה של תעשיית המוזיקה באמריקה
אבל הישועה הכלכלית לענף לא באמת תצמח מהמיעוט האדוק הזה. בתעשייה מנסים להתעודד מהצמיחה העקבית במכרות תקליטי הוויניל הישנים, שאחרי כמה שנים טובות של צמיחה כבר עלו השנה ביותר מ-50% ביחס ל-2013 והסתכמו בכ-9 מיליון עותקים. אלא שהם עדיין אחראיים ל-6% בלבד מסך מכירות האלבומים. אכן צצה כאן קרן אור קטנה, מפני שהגידול הזה מעיד שישנם דורות חדשים של מאזינים שמבינים כי הצליל של הוויניל עדיף בהרבה על זה של הקבצים הדיגיטליים הדחוסים.
עלייה של מעל 50% בהאזנה וצפייה חוקיות
אבל מוזיקאים לא ממש יתוגמלו ממכירות ויניל, ומשקיעים לא ממש יתעשרו מהן. ועדיין , במבט לעתיד יש פלחים שבהם הצמיחה בתפוצת המוזיקה ברורה, מובהקת, ולפחות מעידה על כך שגם אם אנשים מוציאים הרבה פחות כסף על מוצרי המוזיקה, המוזיקה עדיין חיונית לחייהם. ב-2014 נרשמה עלייה של מעל 50% גם בצפייה חוקית בווידיאו, עם מעל 85 מיליארד צפיות בארה"ב לבדה, וגם במספר השירים שהואזנו בסטרימינג חוקי, מעל 80 מיליארד שירים. כך שברור לאן הולך העתיד מבחינת אופני החוויה של מוזיקה, אלא שגם בוידיאו וגם באודיו אין לו עדיין מודלים עסקיים מתגמלים. כחלק מהשינויים בעידן הדיגיטלי, חברת נילסן, שפעם סקרה מכירות הארד-קופי בלבד, סופרת כל רכישה דיגיטלית של עשר רצועות בודדות של אמן כשוות לרכישה של אלבום שלם. וכל 1,500 האזנות בסטרימינג חוקי נמנות אף הן כשוות ערך לרכישת אלבום.
ולכן, בשקלול הכללי, נילסן מדווחת על מכירות של 476 מיליון אלבומים בארה"ב, אם כי במציאות נמכרה כמחצית הכמות. אז העתיד של צרכני המוזיקה ברור והולך להזרמה בלתי מוגבלת של שירים תמורת תשלום מינימלי. והעתיד של יצרני המוזיקה קודר מתמיד, כי זה אומר שככל שההקלטות הופכות לנגישות יותר, כך התגמול עבורן רק הולך ופוחת.