ארקטיק מאנקיז מדורגים בראש רשימת להקות הרוק הבריטיות המצליחות ביותר בעשרים השנה האחרונות. רביעיית חברי הילדות משפילד, בהובלת הסולן הכריזמטי אלכס טרנר, נמצאים בחמישייה הראשונה לצד קולדפליי, מיוז ורדיוהד, ובצדק. המאנקיז פרצו ב-2006 עם אלבום בכורה בועט ומהודק, ששרף את מצעדי המכירות באנגליה, כבש את ליבם של המבקרים וגרף כמות מכובדת של פרסים.
בניגוד ללהקות רבות שזכו לקבלת פנים מסחררת כזו, הם לא התרסקו תחת כובד הציפיות אלא להפך: שחררו עוד ארבעה אלבומים שנכנסו בזה אחר זה למקום הראשון במצעדי המכירות בבריטניה והרחיבו את הקהל שלהם בכל העולם דווקא לאורך העשור המטלטל ביותר בתולדות תעשיית המוזיקה. הקהל שהגיע לראות אותם בהופעה באולם הזיגו דום באמסטרדם משקף את מנעד הגילאים הרחב של אוהדי הלהקה: רוקרים מתבגרים בני 40 פלוס, שעוד קנו את האלבום הראשון בדיסק, לצד ילידי המאה הנוכחית ששירי הלהקה משובצים אצלם ברפטיציה גבוהה בספוטיפיי.
באוויר עמדה התרגשות (פעם ראשונה שהם מופיעים בעיר ההולנדית) וגם חשש קל, כי בשני האלבומים האחרונים טרנר יצא לחפש אפשרויות ביטוי חדשות מחוץ לעולמות הבס-תופים-גיטרה. זה החל בפרוייקט הצדדי שלו (The Last Shadow Puppets), ולאחר מכן גם להקת האם ביצעה יחד איתו פנייה סגנונית חדה. התוצאה היא שהאלבום האחרון של ארקטיק, The Car, נמצא מבחינה מוזיקלית מרחק שנות אור מהאלבום הראשון של הלהקה. הטקסטים השנונים של טרנר מונחים בו על עיבודים מופשטים יותר. את מפלי הגיטרות והריפים המהירים מחליפים פסנתרים מעוטרים בצביטות של כלי מיתר, השירים חורגים מהמבנה הסטנדרטי של שירי פופ, ודורשים מהמאזינים מאמץ גדול יותר.
לשמחתנו, למרות שסיבוב ההופעות הנוכחי מלווה את יציאת האלבום, טרנר והלהקה לא הגיעו אליו כדי לאכול לכולם את הראש עם השירים החדשים. הם מבינים היטב מה הקהל שלהם רוצה: להיטים, ושלושה שירים בלבד מהאלבום האחרון. כשהחושך יורד על האולם, נשמע הביט של Sculptures of Anything Goes מהאלבום האחרון. הספוט נדלק על טרנר במשקפי שמש מוזהבות א-לה אלביס פרסלי, לבוש חליפה וצעיף משי צבעוני מונח על הז׳קט. הוא מנופף בידיים ומתחיל לגולל את הסיפור של הערב, משחרר את הטקסט רב הרבדים לחלל האוויר כמו מכשף. כבר בשיר השני טרנר מחליף את הצעיף בגיטרה, הדרמטיות התיאטרלית מתחלפת בהרעשת גיטרות כבדה, הקהל מזהה את הפתיח של Brianstorm, ומגיב בשאגה.
אחריו מגיע רצף ממיטב הלהיטים הגדולים של הלהקה. טרנר מחזיק ללא מאמץ את הריפים המהירים, לוקח על עצמו את מרבית הסולואים ושר באקספרסיביות ובדיוק מרשים. החצי הראשון של ההופעה מספק תצוגת תכלית ומראה עד כמה הלהקה הזו יודעת לנגן מהר ומדוייק. השיא, מבחינתי, הוא ביצוע מלא אדרנלין לשיר הפותח של האלבום הראשון, A View from the Afternoon: אחד השירים המורכבים והתובעניים לביצוע, שהמאנקיז מנגנים בצורה מושלמת.
על הבמה יחד עם טרנר נמצאים שלושת חברי הלהקה בתוספת שני קלידנים ופרקשניסט שמעשירים את הסאונד ותומכים בקולות רקע. מי הם? זאת לא נדע, כי טרנר לא מציג אותם ובכלל ממעט לדבר עם הקהל, כאילו מניח לטקסטים המבריקים שלו לדבר במקומו. גם בין חברי הלהקה יש תקשורת מועטה. ברגעים מסויימים טרנר מתיישב על הפסנתר (באינטרו ל-Four out of Five), וברגע אחר מנצח על הלהקה עם גבו לקהל (There'd Better Be a Mirrorball מהאלבום האחרון). הרגע היחיד שבו השנינות של טרנר מבליחה היא בסוף השיר Big Ideas, כשהוא מגלה לקהל שלפעמים במהלך ביצוע השיר הוא מדמיין שהוא מעביר הרצאה ב-TED.
ההופעה מתנהלת כמעט ללא עצירות, למעט הפסקה מסורתית לפני ההדרן, שאחריו הלהקה חוזרת לבצע שלושה יהלומים מהרפרטואר שלהם. גם כאן הביצוע מדויק ומגובש, אך מעט נטול רגש. אפילו ב-I Wanna Be Yours המרגש. השיר R U Mine? סוגר את הערב הם יורדים מהבמה, לא כלהקה, אלא כל אחד לעצמו, כמעט בלי לדבר, ומשאירים אחריהם סימן שאלה ענק תלוי באוויר: האם 20 שנה אחרי הקמתה הארקטיק מאנקיז היא עדיין להקה בלתי נפרדת של ארבעה חברי הילדות משפילד, או שהם להקת הליווי של אלכס טרנר, שעוד רגע ימריא לפאזה הבאה שלו?