ב-2012, קרלי ריי ג'פסן הייתה הדבר הכי מושמץ בעולם. "Call Me Maybe" נחרש בכל חנות, מצעד ופלייליסט, אבל מהרגע הראשון תויג כגילטי פלז'ר שמוכיח בעיקר כמה מעט צריך שיר פופ כדי להצליח, גם אם המעט הזה חייב להיות מדויק. חברת התקליטים, שהבינה שהמומנטום הנדיר עתיד לחלוף במהירות, דחקה בג'פסן לאסוף כמה דמואים ולהרכיב אלבום. וכך נולד "Kiss", אליו התייחסו המבקרים כאל יצירה ילדותית, חפוזה ולא מבושלת, והקהל – כאל אוסף מיותר של שירים שאין טעם לקנות אם אפשר להוריד את "Call Me Maybe" כסינגל ולגמור עניין.
כבר היינו מוכנים לתייק אותה במדור "וואן היט ונדרס", להניח לה לצבור אבק על המדף ולהמשיך בחיינו, אבל ב-2015 קרה משהו מוזר: קרלי ריי ג'פסן שחררה אלבום נוסף, וגם אם הוא לא הפך לרב מכר מטורף, הוא זכה לביקורות נלהבות מקיר לקיר. היא שרבבה למצעדים להיט נוסף – "I Really Like You". ותאמינו או לא, מי שהאזין לה והפך אותה לכוכבת לא היו הפופ-ג'אנקיז שרק מחכים למנת הטראש הבאה, אלא תושבי הבלוגיספרה המומחים-מטעם-עצמם למוזיקה איכותית, שרק שלוש שנים קודם לעגו לה, כשהאכזריים שבהם אף השווה אותה לרבקה בלאק, הזכורה לשמצה מ"Friday". האחרונים שחשבו שמדובר במזל חולף ותו לא נאלצו לאכול את הכובע סופית לפני שבועיים, אז שיחררה קרלי אלבום נוסף – אוסף של בי-סיידס, שמונה שירים שלא נכנסו לאלבום הבכורה – שזכה לביקורות מהממות. לפני כמה שנים השם שלה היה מקור לבושה; היום, הבלוגיספירה מתחננת לשאריות.
שחרור טרי נוסף שמעסיק את חובבי המוזיקה בעולם הוא "Perfect Illusion", שיר הקאמבק של ליידי גאגא. מאז ההצלחה של "Born This Way" גאגא נאבקה לא מעט כדי לחפש את דרכה, כולל אלבום ג'אז תמוה (גם אם שמיע להפליא) עם טוני בנט, חילטור כשחקנית, וכמובן "ARTPOP", אולי אלבום הפופ האיום ביותר של העשור הנוכחי. כדי להתאושש מהרצף המבלבל הזה, היא החליטה לחבור לטובי המפיקים, וגייסה את מארק רונסון ("Uptown Funk"), קווין פארקר (טיים אימפאלה) ובלאד-פופ (לשעבר בלאד-דיאמונדס). בקיצור, היא הרימה שיתוף פעולה עם שלושה מהמפיקים המוכשרים ביותר הפועלים בזממנו, והתוצאה? שיר משעמם כל כך שאפילו הביקורות עליו מקוריות יותר ממנו.
גאגא נקטלת וקרלי ריי ג'פסן מועלה על כס המלכות? לא, עולם המוזיקה לא משתגע. בדיוק להפך – הוא מתעלה. הוא מופשט מהקליפים הסנסציוניים (כמה ציצי ותחת עוד אפשר לראות, ניקי מינאז'?), ממוניטין העבר ואפילו מניים-דרופינג של כותבים ומפיקים; מוריד שכבה אחר שכבה עד שמה שנשאר הוא רק העיקר – המוזיקה.
"Kiss" של קרלי ריי ג'פסן נקטל לא כי המבקרים לא רצו לפרגן לאולטרה-מיינסטרים או לשמור על פאסון מתוחכם, אלא כי הוא היה אלבום גרוע. "Emotion", על שני חלקיו, החזיר לה את הכבוד האבוד לא כי היא עבדה עליו עם דב היינס (בלאד אורנג'), סיה, אריאל רצ'שייד ושאר כותבים ומפיקים, או לפחות לא בזכות השם שלהם – אלא כי הוא פשוט היה אלבום טוב. אפילו השאריות ממנו מכילות כמה משורות הפופ הטובות ביותר של השנה, לחנים מדויקים והפקות מצוחצחות.
מעבר מהצד הטראשי לרציני זה לא מספיק – כמו שתעיד רבקה בלאק, ששחחרה לאחרונה סינגל קאמבק משלה בשם "The Great Divide". זה שיר מכובד לכל הדעות, נקי לחלוטין ממניין ימי השבוע ושאר שיעורי בית של ילדי גן, אבל אין בו שום דבר חדש, והוא לא מבצע את המוכר טוב מספיק בשביל להצדיק הצלחה. ג'פסן אינה פורצת דרך בשום צורה, אבל יש לה טביעת אצבע ייחודית, ובמגרש שלה – היא מהטובות ביותר.
ליידי גאגא, לעומת זאת, נושלה מכס המלכות כי היא הפסיקה להיות מעניינת. התרגלנו לחשוב עליה כעל כוכב זוהר בשמי הפופ שנגהו לעולם לא יכבה, אבל אם בוחנים את הדיסקוגרפיה שלה לעומק, מגלים שאת כמות השירים הטובים באמת שהוציאה מאז תקופת "The Fame" אפשר למנות על כף יד אחת – ולהישאר עם עודף. חלפו הימים בהם ספרנו את הדקות עד ליציאת הקליפ החדש והתעלפנו מכל אאוטפיט הזוי ששרף את השטיח האדום.
עם יד על הלב, יש סיבות לא רעות להאמין שלליידי גאגא יש יותר כישרון גולמי מלקרלי ריי ג'פסן, ובטח שתועפות הכריזמה שלה עושות צחוק מהחמידות של ג'פסן, אבל היא מתפזרת, מתעייפת ומגזימה, והתוצאה היא אסון במקרה הרע (ברצינות, תקשיבו רגע לשיר הזה. או שבעצם לא) ושעמום במקרה הטוב. המעריצים הפנאטים שלה (היוש ליטל מאנסטרס) יכולים לטחון את "Perfect Illusion" עד מחר, אבל לא צריך להיות מוזיקאים מחוננים כדי להבחין במלודיה המשעממת, ההפקה החונקת והביצוע הווקאלי הלא הולם.
אולי זה חלק מטקטיקת קאמבק מתוחכמת, שכוללת סינגל גרוע בכוונה תחילה שיכין את הקרקע לפצצה האמיתית, ואולי גאגא סתם לא הצליחה עדיין לצאת מהלימבו שהיא תקועה בו, אבל הכישלון של השיר החדש שלה, כמו הסגידה לפירורים שנותרו בזווית הפה של ג'פסן, היא סימן טוב. בעולם שבו כל מה שנדרש כדי להשתדרג מטראש לקלאס הוא אלבום טוב אחד, כל המוניטין הטובים שבעולם לא מצליחים להציל שיר בינוני, ואפילו ההיפסטרים המתנשאים ביותר מוכנים להאזין ללא בושה לפופ מיינסטרימי – אין מנוס מלהסיק שהמוזיקה היא באמת הדבר היחיד שמשנה. ואם זו לא סיבה לאופטימיות, אנחנו לא יודעים מה כן.
