כל התמונות בכתבה נוצרו במיוחד באמצעות מערכת DALL·E 2, על ידי סטודיו mako
אלטון ג'ון חזר. זה לא שהאיש באמת נלחם על הרלוונטיות שלו בשנים האחרונות – מדובר באגדת פופ עם תפיסה מוזיקלית שמיימית, והוא יצטרך לעבוד קשה מאוד כדי שניקח את זה ממנו. ובשנה האחרונה, דומה שהנוכחות שלו יותר מסיבית משל כמה וכמה כוכבי פופ צעירים ורעננים ממנו. והכל בזכות שני שירים, דואטים שלו עם דיוות פופ מהסוג שג'ון ראה קמות ונופלות אינספור פעמים במהלך הקריירה שלו. ובדואטים האלה ג'ון לא למעשה לא עבד הרבה: פשוט הזכיר לנו מהן התרומות האפיות שלו לעולם הפופ, וכמה אנחנו אוהבים אותו. למצעדים הכי חשובים בעולם זה היה מספיק. אנחנו, אגב, נשמח לקבל ממנו יותר.
לפני שנה בדיוק הגיע עם "Cold Heart", הדואט שלו עם דואה ליפה, בו ג'ון סימפל את אחד משיריו הקלאסיים: "Rocketman". יש משהו משעשע בצפייה בשניהם מבצעים את השיר הזה ביחד, וזה כדי לומר שכשהגברת מסתובבת בחוסר חשק על ושרה "It's gonna be a long long time" עולה החשק לומר למסך "דואה ליפה היקרה, תשנאי את ישראל או תאהבי אותה, זה לא משנה, אבל בבקשה תלמדי איך זזים על במה כי אין לזה צורה". לעומתה, אלטון ג'ון הגוצי והחביב רק יושב על הפסנתר והלב מתרחב.
לא בגלל שהביקור המחודש של ג'ון עד כדי כך טוב – הוא שיר דאנס יעיל שמזכיר כמה השיר עליו הוא מתבסס אדיר – אבל בגלל שכל כך טוב לראות את האיש הענק הזה עוד איתנו, לא מתבזה ולא עושה או אומר שטויות, לא נגרר לפרובוקציות מיותרות ולא מנסה להעמיד פנים שהוא מישהו מלבד עצמו. והכי חשוב: זה עובד לו.
"Cold Heart" לא היה רק ללהיט, הוא היה לסינגל הראשון שלו מזה 17 שנים שהגיע למקום הראשון במצעד הסינגלים בממלכה המאוחדת. גם הקודם היה שיתוף פעולה שלו עם כוכב אחר – ב-2006, היה זה טופאק עם "Ghetto Gospel", שיצא עשור אחרי מותו של האחרון. במצעד האמריקאי, לעומת זאת, זה סיפור אחר לגמרי: כש"Cold Heart" הגיע למקום הראשון בארצות הברית, הייתה זאת הפעם הראשונה שלו שם מאז 1998, אז הוביל בזכות "Candle in the Wind" שכתב במקור בעקבות מותה של מרילין מונרו וחידש לזכרה של הנסיכה דיאנה שנפטרה באותה השנה. בכך, ג'ון הפך לאחד מעשרת האמנים היחידים שהגיעו לעשרת הגדולים במצעד האמריקאי בארבעה עשורים שונים.
הסינגל המצליח השני שלו יצא בדיוק שנה לאחר מכן, לפני כשבועיים: "Hold Me Closer". ובעוד שותפתו הקודמת לדואט, דואה ליפה, לא הייתה האיי-ליסט הנוצצת ביותר ברשימה, את "Hold Me Close" ג'ון ביצע עם אמנית אגדית כמעט כמוהו: בריטני ספירס. ספירס היא בפירוש יורשת ראויה לקיקי די (איתה ביצע את הדואט המפורסם ביותר שלו, "Don't Go Breaking My Heart", גם הוא מסומפל בשיר הנוכחי), והחדשות על כך שהשניים עתידים לשתף פעולה ריגשו את כל מי שפופ קלאסי בלבו.
במבחן התוצאה, שיתוף הפעולה הזה הצליח. הוא במצעדים הנכונים, הוא חיזק את מקומה של ספירס כמי שהתקמבקה יפה מאוד אחרי שעמדה במוקד אחד הסקנדלים הקשוחים בעשור האחרון, ובעיקר הבהיר לכולנו שאם ג'ון רוצה, הוא יכול להרקיד את מועדוני תבל גם באמצעות שיר שיצא לפני 50 שנה.
אם כבר, הבעיה היא שמדובר בסופו של דבר בשיר שיצא לפני 50 שנה, והוא היה יותר טוב כבר אז. יש בינינו אנשים (לא חשוב שמות) שיכולים להפוך לשלולית ורדרדה ומבעבעת של רגש מזוקק למשמע תיבות הפתיחה של "Tiny Dancer". השיר המקורי הוא סוג של תעלומה איקונית מלאת נשמה: מי היא אותה רקדנית קטנה, ולמה הדובר מעוניין שתשכיב אותו לישון בסדיני פשתן? מילה לא התחברה למשפט בשיר הזה, אבל לכל מי ששמע לא היה אכפת, כי הלחן והעיבוד העדינים ושוברי הלב הפכו אותו להמנון עבור כל מי שהתאהב ולא הבין למה.
"Tiny Dancer" החזיק מעמד גם בסצנת האוטובוס הבלתי-נשכחת מ"כמעט מפורסמים" שחקקה אותו עמוק יותר בקירות הפנתיאון, וגם כשג'ון ביצע אותו כדואט עם מיילי סיירוס בטקס פרסי הגראמי ב-2018 (במה שהוא עד היום מרגעי השיא שלה בעיני). דווקא עם הסימפול הזה, נראה שג'ון, יחד עם ספירס, הוכיח את עוצמתו דווקא מכיוון די מבאס שלה – האיש הזה יכול לסמפל את עצמו בלי יותר מדי מאמץ ועדיין לטפס לצמרת כל מצעד שמשנה משהו.
אלטון ג'ון עדיין רלוונטי, כי הוא עדיין ענק, והוא מסרב לבזות את עצמו. הסרט "רוקטמן" המבוסס על חייו היה ללהיט שזיכה אותו באוסקר שני על שיר הטוב ביותר (ותקשיבו לי – הוא הרבה יותר טוב מ"רפסודיה בוהמית", שעשה את אותו דבר שנה לפני כן); המחזמר "השטן לובשת פראדה" בהלחנתו עולה כעת על במות שיקגו רגע לפני שיקרע את ברודווי. האיש לא הלך לשום מקום. ובכל זאת, אלטון היקר, דווקא בגלל שאתה מוכיח לנו מדי שנה שכוחך עוד במותניך – החזק אותנו קרוב יותר. גם, ובמיוחד, אם בריטני לצידך.