בימים האחרונים רץ בטיקטוק קטע קטן מהראיון הטרי של אלכס טרנר לזאיין לואו, כשהמגיש והמעריץ הנלהב אומר "בשבילי, AM הוא אלבום מושלם", והאיש שיצר אותו מהרהר לרגע ומשיב: "כן, אני חושב שזה היה מכוון". רבים כנראה מסכימים עם לואו, וזה בהחלט עלול לגרום להם להתבאס מאוד על האלבום החדש של ארקטיק מאנקיז, The Car (אם לא נשברו כבר בקודם, שהגיע אחרי AM עתיר השבחים והלהיטים, והשיק את הסאונד החדש של המאנקיז כלהקת לאונג' מהורהרת במלון שהוקם על הירח).
The Car הוא בהחלט לא אלבום מושלם. לפחות לא במובן של AM, שאת השלמות שלו אפשר להסביר כתמהיל מדויק מאוד של מקוריות ונגישות. הוא פשוט אלבום נורא יפה. יש בו עשרה שירים יפים, עם לחנים יפים, רעיונות יפים ומילים יפות – לא מהסוג שמגיע ללא כיסוי, אלא מהסוג שמכסה את המאזין בשמיכה עדינה של רוך ורגש.
"את נהיית צינית, וזה לא יעזור", שר טרנר ב-There'd Better Be a Mirror Ball שפותח את האלבום. והוא יודע משהו על ציניות. המשא ומתן המתמיד שלו איתה הוא מרכיב בסיסי בפואטיקה הייחודית של שירי הלהקה. בסוף כמו בהתחלה, טרנר הוא מתנדב נלהב במשטרת הצביעות. כאחרון דיירי האח הגדול, מעטים הדברים שמפעילים אותו כמו זיהוי של זיוף, של חנפנות והעמדת פנים, של ריקנות תהומית בעטיפה בוהקת. מ-Fake Tales of San Francisco דרך Teddy Picker ועד Pretty Visitors - הוא תמיד בז לעושי הפוזות, מזלזל באוכלי החינם ומפחד מרודפי המעמד. ואז, כשהלהקה שהוא מוביל מוציאה אלבום להיטים שכובש את המצעדים והופך אותה להצלחה בינלאומית מסחררת, הוא מסתכל בוקר אחד במראה ומוצא בה איזה חי בסרט עם ג'ל בשיער, מעיל עור ומשקפי שמש בחושך. מה הוא אמור לעשות עכשיו?
התשובה היבשה והמצחיקה שנתן טרנר לזאיין לואו היא בעצם וידוי, הודאה באשמה. למי שמתאבסס מספיק על הפרסונה המתפתחת שלו זה ברור כבר שנים: AM היה ניסוי בפופולריות, שהצליח קצת מעבר למשוער. טרנר בסך הכל רצה למדוד רגע את הדמות שכל כך מעסיקה אותו, להפוך בעצמו לדושבאג הנפוח הזה כדי לחקור אותו עוד יותר מקרוב, וזה הלך יד ביד עם אלבום הרוק המושלם, החד והחלק. אז כן, זה היה מכוון. אבל אז הגיע הרגע הזה מול המראה.
בסדר, זה כנראה לא היה רגע אלא תהליך ממושך יותר. ב-2016, שלוש שנים אחרי AM, יצא האלבום השני של The Last Shadow Puppets, פרויקט הצד של טרנר עם הבסטי מיילס קיין. האזנה צמודה לו לא רק מבשרת את הסאונד החדש והשנוי במחלוקת של ארקטיק מאנקיז החל מהאלבום הקודם, אלא גם מתווכת בעדינות את היחסים האמביוולנטיים מתמיד של הטינאייג'ר הביישן והרגיש משפילד עם הסלב הלוהט מאל.איי. שניהם אלכס טרנר, והוא כבר די בסדר עם זה, אבל כדי לשחרר את המאנקיז מהמשקולת של הניסוי המוצלח ההוא, הוא היה חייב לבטל את כוח הכבידה ולעוף לירח.
אלבום הקונספט Tranquility Base Hotel & Casino שיצא ב-2018 הרגיש לרבים כמו הטרלה במקרה הטוב ופלוץ במעלית במקרה הרע, אבל עכשיו ברור מאי פעם שהוא היה תחנה הכרחית באבולוציה אמנותית כנה, ו- The Car, שיצא בסוף השבוע האחרון, מגבה, מייצב ומשכלל את התהליך הזה.
בראיון לרדיו ה-BBC סיפר טרנר שהוא דווקא התכוון לחזור לרוק הפעם. "ב-2019, בטור הקודם, סיימנו כל הופעה עם R U Mine, וחשבתי - בואו ננסה לעשות משהו כזה. אבל כשהגענו לאולפן התחושה הייתה שזה לא באמת אפשרי, וכל ניסיון שעשינו הרגיש כמעט כמו פרודיה". אז הגיטרות הפכו לכינורות, כשהמעבר מהחללית למכונית מלווה בסאונד תזמורתי חם ולירי, רומנטי ואינטימי (אבל כבר לא בקטע סליזי). ניכרת כאן השפעה מסוימת של דייוויד בואי זצ"ל, מהבחינה המוזיקלית אבל גם הרעיונית – כמו דוכס הרוק הבין-גלקטי, גם הארקטיק מאנקיז מתעקשים לממש את זכותם להשתנות כל הזמן.
"היו לי רעיונות גדולים, הלהקה כל כך התרגשה", שר טרנר ב-Big Ideas, שיר שלגמרי נשמע כמו הסבר מטא-רפלקסיבי על מה שקרה עם האלבום הזה, "אבל עכשיו התזמורת מקיפה אותנו, וגם בעבור חיי אני לא יכול לזכור מה הם היו". ובכן, איך אומרת אמא שלי? אם אתה לא זוכר, כנראה שזה לא היה חשוב.
אז הוא עדיין מתעסק, בשנינות אופיינית ודוקרנית, בדימויים של יוקרה ומלאכותיות כמו אופנועי ים, בקבוקי שמפניה וצילומי שער - דברים שכנראה מהווים חלק משמעותי בחייו כאיש עשיר ומפורסם - אבל הוא כבר יודע שהציניות לא תעזור, אז הוא מחלץ מהם יופי. גם הרוקנ'רול מזדחל שם מאחור מדי פעם, ב-Scalptures Of Anything Goes האפל, I A'int Quiet Where I Think I Am הפאנקי או Body Paint המרגש - וכולם חיים יחד בהרמוניה רב-שכבתית, תחת לחנים מורכבים וליריקה עשירה יותר מאילון מאסק.
ברור שמעריצים רבים, גם אלה שלא נשברו באלבום הקודם, ייכנעו כאן לאכזבה מהלהקה שמסרבת לייצר עוד Do I Wanna Know. אחרים, כאלה שמלווים את המאנקיז עוד מהאלבום הראשון (עם השם שהוא רמז מטרים ועצה ידידותית - Whatever People Say I Am, That's What I'm Not), יכולים להרגיש בני מזל על האפשרות לחוות בזמן אמת התפתחות ייחודית של אמן אהוב. "לפעמים אני חושב על כל זה, וזה נראה הגיוני לחלוטין", שר טרנר ב-Perfect Sense הסוגר את האלבום. עם קצת אהבה וסבלנות, בהאזנה שלישית או רביעית, סביר שגם אתם תרגישו ככה.