בזמן מלחמת העצמאות, בשנת 1948, כתב המשורר חיים גורי את השיר "הנה מוטלות גופותינו", לזכר חללי הל"ה - הלוחמים שנהרגו בניסיון לפרוץ לגוש עציון הנצור. הפואמה הפכה מאז לאחד ההספדים החשובים לחללי צה"ל בתרבות הזיכרון הישראלית. לפני כחצי שנה הלחין את השיר היוצר והזמר אורי מרק, וכעת הוא מוציא אותו לזכר חללי מבצע "צוק איתן" בעזה.
"במשך שנים אני מסתובב בראש עם לחן לשורה הראשונה לשירו הענק של חיים גורי ממלחמת העצמאות, 'הנה מוטלות גופותינו'", אומר אורי מרק. "הרבה זמן לא העזתי לעשות דבר עם הטקסט הזה, שהרגיש לי גדול מהחיים. כיצד אגש לשיר שנכתב על נפילתם של לוחמי מחלקת הל"ה, ועומד בשורה אחת עם 'שיר הרעות'?. יום אחד, בלי סיבה מיוחדת, הוצאתי מעצמי תוך דקות את הלחן לשיר כולו, ונסעתי לביתו של גורי בירושלים כדי להשמיע לו. הוא ורעייתו התרגשו עד מאוד, ונתנו את ברכתם להקלטת הקינה הזאת.
"יותר משישה עשורים אחרי שנכתבה. במשך חצי שנה, בשלושה אולפנים שונים, עבדנו על השיר הזה כמה מוזיקיאים ממעגלים שונים – עמוס בן דוד הפיק, אורי כנרות וערן ויץ ניגנו גיטרות, מאיה בלזיצמן, גליה חי ועוד ניגנו בכלי מיתר, ועוד שותפים נוספים. במהלך הלחימה בעזה הושלמה העבודה על השיר. מדי יום נהרגו לוחמים, והתלבטנו מה לעשות. החלטנו לא להוציאו אותו. הרי מדובר בקינה לנופלים, וחששנו שהוצאתו תיתפס כמעשה ציני, שנועד להפיק תועלת מהקרבות. לקראת תום המלחמה חברים שהאזינו לשיר הפצירו: השיר חייב לצאת מיד. אין בכלל שאלה. עם היציאה מעזה, החלטנו גורי ואני לשחררו. מי ייתן ויהיה מי שימצא בו נחמה".
הנה מוטלות גופותינו
"ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה.
פנינו שונו. המוות נשקף מעינינו. איננו נושמים.
כבים נגוהות אחרונים והערב צונח בהר.
ראה, לא נקום להלך בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה.
לא נאהב, לא נרעיד מיתרים בצלילים ענוגים ודמומים,
לא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער.
ראה, אימותינו שחוחות ושותקות, ורעינו חונקים את בכים,
ומפץ רימונים מקרוב ודליקה ואותות מבשרים סערה!
האמנם תטמינונו כעת?
הן נקום והגחנו שנית כמו אז, ושבנו שנית לתחייה.
נדדה איומים וגדולים ואצים לעזרה,
כי הכל בקרבנו עוד חי ושוצף בעורקים ולוהט.
לא בגדנו. ראה, נשקנו צמוד ומרוקן כדורים, אשפתנו ריקה.
הוא זוכר מלותינו עד תום. עוד קניו לוהטים
ודמנו מותז בשבילים שעל-שעל.
עשינו ככל שנוכל, עד נפל האחרון ולא קם.
האמנם נאשם אם נותרנו עם ערב מתים
ושפתינו צמודות אל אדמת הסלעים הקשה?
ראה, איזה לילה גדול ורחב.
ראה, פריחת כוכבים במחשך.
ניחוחי אורנים. תקברונו כעת, ורגבי העפר על פנינו.
פה התיל סמור, חפירות, פה כולנו יחדיו.
יום חדש, אל תשכח! אל תשכח!
כי נשאנו שמך, עד המוות עצם את עינינו.
הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ואיננו נושמים.
אך הרוח עזה בהרים ונושמת.
והבקר נולד, וזריחת הטללים רוננה.
עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים.
תכירונו מיד, זו "מחלקת ההר" האילמת.
אז נפרח. עת תידום בהרים זעקת יריה אחרונה".