"תיק קטן", "לאהוב אותך כל יום", "אהבה", "יהיה טוב ומים שקופים", "לצאת מדיכאון", "חרבו דרבו" ו"פחד אלוהים". מתוך שמונה שירים שהיו במקום הראשון בהיטליסט - מצעד המוזיקה הרשמי של ישראל, מאז תחילת הקיץ (חודש יוני), אפשר להגדיר רק שני אמנים כמיינסטרים מובהק, ובטח שאף אחד מהם לא שייך לפופ הישראלי. על עדן חסון אפשר להתווכח, אבל השורשים שלו לא שם, זה בטוח.

אז מה קורה בתעשיית הפופ הישראלית, זו שהבטיחו לנו שנמצאת בפיק חסר תקדים? זה שיש קליפים מושקעים, הזכויות לשירים נמכרות והאמנים מופיעים (לרוב באירועים פרטיים, חשוב לציין), לא אומר שיש משהו אמיתי להתבסס עליו. להפך. וזה לא שהמלחמה גרמה לזה, אלא רק פוצצה את הבועה שנופחה במשך כמה שנים טובות.  קונספציה, אפילו, אם המילה עדיין לא נשחקה לחלוטין.

מאז תחילת המלחמה, כל הלהיטים של אמני הפופ פשוט נעלמו. במקום "פרובוקטיבית" ו"אולסטאר וגופיות" למצעדים נכנסו השירים הישנים של טונה ורביד פלוטניק או הבלדות של אושר כהן ועדן חסון. כאמור, הם לא בדיוק נחשבים לפופ. קיבלנו שירים בעיקר מאמנים שלא רק שלא נחשבים לפופ, אלא בכלל לא היו במיינסטרים הישראלי. מי הכיר את סטילה מחוץ לסצנת ההיפ הופ? (נס רק התחילה לכתוב באותה תקופה), כפיר צפריר בדיוק הודח מ"הכוכב הבא" ובכל זאת לא הצליח להביא להיט, יגל אושרי היה עוסק בפודקאסטים בטיקטוק, וששון איפרם שאולוב, שתופס היום שלושה מקומות בעשירייה הראשונה, אולי בכלל היה עדיין בבית ספר.

שלושת הכוכבים הגדולים בתעשייה, נועה קירל, אנה זק וסטטיק, ניסו לעשות התאמות שעדיין מתבססות על טרנדים. קירל הוציאה את "גרסת התקווה" ליוניקורן, שיר שכולנו אהבנו ותמכנו בו, אבל באותה מידה כבר מוצה. אנה זק, שגם ככה יכולות השירה הן לא כוח העל שלה, הוציאה לייב סשן דמוי טייני דסק של אותם שירים שהתפוצצה איתם (וקאבר די מוזר לאריק איינשטיין). סטטיק הוציא את "הלם קרב" - ניסיון לעשות היפ הופ בתקופה הזו, אבל בפועל ראינו כבר את איך עושים את זה אותנטי באמת עם "חרבו דרבו".

הבדל חשוב בין אמני 6 באוקטובר לאלה שמככבים היום במצעדים הוא בעיקר בתפיסה. מי שמתחזק את הקריירה שלו לפי כוכבות, קמפיינים ואייטמים במדורי הרכילות, בתקופה דרמטית כזו - אין לו מה למכור. זה השינוי הכי גדול בתעשיית המוזיקה מאז שטיקטוק נכנסה לחיינו: האמנים הבולטים הם כבר לא הזמרים ""המפורסמים"". פעם, זמר או זמרת עם להיט היו מוכרים בכל המדינה. היום אני בספק אם מישהו יזהה את צפריר, נס וסטילה או אושרי. וזה לא דבר רע.

נקווה שהוא יסלח על התמקדות דווקא בו, אבל רן דנקר הוא דוגמה מצוינת להעברת הנקודה. הוא הצליח להביא מגה להיט כמו "בית משוגעים" והפך לכוכב של הרגע. לא הייתה חברה גדולה שלא רצתה אותו באירוע שלה, והוא אפילו קיבל קמפיין אצל אחת מחברות הסלולר. היום, שלוש שנים אחרי וארבעה שירים משלו בסך הכל, הוא כבר לא הסחורה הכי חמה שיש - וזה לא אני מעיד, אלא אנשי הפקה שאחראים על אותם אירועים. מי שמסתכל על כאן ועכשיו לא יכול להתפלא כשהעניין יורד אם אין להיט חדש. מי שמתרכז במוזיקה ודואג להרחיב את הקטלוג שלו עם שירים מעניינים ואלבומים (אמיתיים, לא אוסף של שירים יחד) מקבל תמורה. כן, אפילו במלחמה.