1. "בית משוגעים" טרף את הקלפים וכולם ניסו לחקות את הסגנון שלו, אחר כך זה קרה עם "דובשנייה". ועכשיו, חצי שנה אחרי ש"פחד אלוהים" הגיע למקום הראשון בהיטליסט - מצעד המוזיקה הרשמי של ישראל, אנחנו זוכים לראות את השירים שיצאו בהשפעתו. "חולה ירח" ו"מערב ראשון" של איתי לוי, "מגדלים" של נס וסטילה, "פינוקיו" של ענבל ביבי ושרק.

    אצל כולם אפשר למצוא אלמנטים כאלה או אחרים מהז'אנר שכבש את העולם בשנים האחרונות, וכל אחד מהם לקח אותו למקום שלו. אצל איתי לוי זה משולב עם ים תיכוני מובהק ונגיעות לטיני. אצל נס וסטילה יותר היפ הופ ואצל ביבי ושרק זה אפרוביטס ביי דה בוק. לא סתם הז'אנר הזה עובד עלינו. קודם כל, הוא מאוד אלסטי. קצת כמו בטראפ שהגיע מהיפ הופ, אפשר למתוח אותו, לשחק איתו ולשלב ז'אנרים אחרים בשביל לגרום לו להישמע "ישראלי".



    והסיבה השנייה, וכנראה אפילו משמעותית יותר, זה סגנון שהוא הפיתרון המושלם לרוח התקופה. זה שירי מועדונים חצי קצביים-רגועים, זה נשמע מוזר, אבל זה מה שזה. בין לבין שמתאים בדיוק לתקופה שבה אנחנו מרשים לעצמנו לשבת בבית קפה או לצאת למסעדה בערב ולגלות תוך כדי הבילוי שצה"ל חילץ חטופים מרצועת עזה.

    שלא תחשבו אבל שאנחנו עוד לפני הפיק של הז'אנר עם "מערב ראשון" או "מגדלים". רק השבוע אושר כהן ונועה קירל הוציאו את "אין אותי". שילוב כוחות שאמור להביא מקום בעשירייה בקלות מאוד - השאלה האמיתית אם זה יהיה המקום הראשון הבא בהיטליסט.

  2. ליאל נחתום היא אחת הזמרות שכדאי לעקוב אחריה. אחרי "עדיף הכאב על כלום" ו"שליש גן עדן", שוב היא מוציאה משהו ששווה לעצור בשבילו את הגלילה בטיקטוק. זה כמובן קרה בזכות השורה "תודה לבנות של סש"א" (סימן שאת אישה, קבוצת פייסבוק שסגורה לנשים בלבד - אז אני לא יודע באמת מה מתפרסם שם, רק שמעתי) בשיר החדש "למה לא עצרת אותי?". נחתום כבר תקופה עובדת עם שגיא ברייטנר (שגיא ביטבוקס לשעבר) ויחד הם תופרים שירים בדיוק למידות שלה. ההצלחה הגדולה עוד לא הגיעה, אבל זה עניין של זמן עד שאחד מהשירים שלה ידגדג לאלגוריתם של טיקטוק במקום הנכון.

  3. עוד חיבור מעניין של שני יוצרים צעירים יחסית: "עיניים דם", של הגר יפת וחן פורתי (צלע מתוך "הלם תרבות"), שמדבר על "סטלות" כמו שיפת מצהירה בפתיח השיר. זו לא הפעם הראשונה שלה שהיא "חורגת" מהנורמות של זמרות ים תיכוניות, לפני כמעט חצי שנה היא הוציאה את "אהבה רק של לילה" שהביא עליה לא מעט ביקורת בטיקטוק, אבל היא ממשיכה בשלה, וטוב שכך.

  4. לקח לאברהם לגסה חמש שנים להוציא את "קונו", האלבום השני שלו, אחרי שאלבום הבכורה שלו גרם לכולם לסמן אותו כאחד מהראפרים הכי מוכשרים בישראל. אבל כמו שהוא אומר ב"תודה רבה" שיצא במאי כסינגל מוביל: "אברהם לגסה בכל פינה, לכי תבדקי אני כבר בכל הפינות, חיכיתי לזמן שלי בסבלנות, כל דבר בזמן שלו ככה אמא אמרה". אני לא יודע אם הוא היה צריך לחכות את כל הזמן הזה, אבל ניכר שעכשיו הוא בשל. השיר הראשון של האלבום נפתח בפאקינג ראפ ביפנית (מי עושה דבר כזה?!). לגסה עושה ראפ כועס (שמזכיר לפעמים את דנזל קארי) וזה בא לידי ביטוי לאורך כל האלבום - כולל ליטרלי בשיר "לעצבן אותי" המעולה, שבו הוא גם שר בפזמון - ולא מארח אף אחד חוץ מרביד פלוטניק. מה צריך יותר מזה?