יש שתי אופציות: או שהשם איברהים טטליסס לא אומר לכם כלום או שהוא עושה לכם צמרמורת בכל הגוף. אין באמצע. מי שמכיר את השם, יודע שמדובר באגדת מוזיקה טורקית והקול שעומד מאחורי להיטי ענק בז'אנר שכבר קיבלו חיים משל עצמם כשזמרים ישראלים כמו שלומי שבת, איציק קלה, עופר לוי או זהבה בן הקליטו להם גרסאות בעברית: "כוכבי מרום", "מחפש את הדרך", "למה לא", "הזוהר לארגוב" ועוד.
איברהים הופיע כאן אמש (שלישי) בבריכת הסולטן, לראשונה מזה 20 שנה, וסגר מעגל מרגש מאוד עם הקהל הישראלי. סיפור האהבה הזה - שלא לומר טלנובלה טורקית - התחיל בשנות התשעים, כשהוא הפך לכוכב בתחנה המרכזית (כן, גם אותו הרדיו הישראלי סירב לנגן), המשיך עם שירים שכאמור זכו לגרסה בעברית, והגיע לשיא ב-2002 כשהופיע בירושלים ובתל אביב ואירח את שרית חדד בהיכל התרבות.
זו לא בושה להודות שאיבו כבר לא בשיאו. בכל זאת, מדובר בזמר בן 70 שעבר ניסיון התנקשות לפני עשור כשנורה בראשו. הנזק מאותה תקרית - מוגבלות בחצי הגוף - ניכר על הבמה. "הצד השמאלי שלי לא עובד כל כך טוב, אבל הלשון שלי עובדת מצוין", אמר בהתרגשות בעזרת מתורגמנית. "הפיצו עליי שאני מת, אפילו באמריקה אמרו שאני מת, ובזכות התפילות שלכם אני פה על הרגליים בירושלים. אל תהיו עצובים, הכל מאלוהים - אללה ביק. כמה שאני שמח שאני יכול לשרת אתכם".
היו רגעים שבהם הצליח להגיע לגבהים שמזכירים את איבו של לפני הפציעה, וכשהתקשה הפנה את המיקרופון לקהל שהשלים באהבה רבה את המלאכה. המצב הרפואי שלו או איכות הקול שלו לא שינו אתמול לאף אחד. להפך - מהרגע שעלה לבמה, כשהוא מלווה בתזמורת שכללה לא פחות משבעה כנרים ו-25 נגנים בסך הכל, אלפי המעריצים הישראלים תמכו בו בכל מילה, סלסול ותו.
גם האגדה הטורקית הרגישה בעצמה את העוצמות: "לאן שלא הלכתי, לכל מדינה שהלכתי, הישראלים מעולם לא עזבו אותי. אני מאוד שמח שלא שכחתם אותי. לפני עשרים שנה הייתי פה עם דרבוקה ושלושה כינורות ועכשיו באתי עם צבא שלם של נגנים, בזכותכם. אני יודע שאתם מאוד אוהבים אותי ואני מאוד אוהב אתכם בחזרה".
גילויי החיבה לקהל המקומי הם לא דיבורים בעלמא. ההיעדרות שלו מהבמות בישראל, כשבמקביל השירים שלו עדיין מתנגנים פה באובססיביות, כנראה הפכה אותו למין מיתולוגיה מקומית, לצד זמרי ענק כמו אום כול תום, פריד אל אטרש וקזנג'ידיס היווני. קשה מאוד להסביר את ההערצה אליו. זו אהבה עיוורת, פנאטיות שמשתווה רק לחלוץ שכובש בדרבי בדקה התשעים. בריכת הסולטן הייתה מלאה בישראלים-טורקים שדאגו לשדר את ההופעה ברשתות החברתיות, דתיים, חילוניים, מסורתיים - משפחות שלמות שהגיעו לחזות באחד מכוכבי התרבות הכי גדולים של ישראל (השנייה).
כמו בפסוק "כן ירבה וכן יפרוץ", מי שלא רצה את המוזיקה הטורקית והדיכאון ברדיו, קיבל אותה בדלת הכי מיינסטרימית שיש: "פאוץ'" של נועה קירל. ג׳ורדי שהפיק את השיר, סימפל בחוכמתו את "ארמאם" ויצר את להיט המדינה הראשון של קירל - גם ב"אלירן סבג" החתרני של דודו פארוק אי אפשר להתבלבל בכינורות שאורי שוחט הלביש עליהם את הביט - וזה לא מפתיע כי זה הבסיס שלנו. המכנה המשותף הכי נמוך, בקטע הכי טוב שיכול להיות.
בזמן שאנדראה בוצ'לי קיבל תשומת לב יפה מאוד כמעט מכל כלי התקשורת בישראל וגם מראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, איבו הסתפק בראש העיר משה ליאון, שהעניק לו את סיכת העיר ירושלים. לא שהוא או הקהל שלו צריכים יותר מזה, כי בלי לפתוח פה חס וחלילה - אי אפשר לדעת מתי תהיה עוד הזדמנות לראות אותו בארץ. כל מי שנכח אתמול יעיד שזה היה ערב מושלם שלא היה יכול להיגמר אחרת, ומי שלא נכח - זו כבר פשוט בעיה שלו.