"איזה קרב, אלוהים אדירים, איזה קרב,
בין הבור למים, לפחות יש פה קרב,
לפחות יש מים, פעם היה רק בור"
המשפט היפה הזה הוא חלק מהבית הראשון של "לילה כיום יאיר", שיר הנושא של אלבומו הרביעי של אביתר בנאי, שסימן את ההתקרבות שלו לבורא עולם. אם שואלים אותי, "הבור" עליו מדבר בנאי הוא התקופה המוקדמת בחייו - ליתר דיוק, כל מה שהוא מתאר ב"אביתר בנאי", אלבומו הראשון והמופתי שיצא ב-1997 ונחשב עד היום לאחד מאלבומי הבכורה הטובים והחשובים במוזיקה הישראלית.
אמש (חמישי), חזר בנאי לאותו אלבום, 25 שנים אחרי, במופע בבית האופרה בתל אביב יחד עם תזמורת הקמראטה הישראלית ירושלים (בניצוחה של קרין בן יוסף). הההופעה המיוחדת התקיימה במסגרת סדרת מופעי "השתקפויות", בניהולו האומנותי של שלומי שבן.
"אביתר בנאי" כאמור, הוא לא רק אחד מאלבומי הבכורה הטובים במוזיקה הישראלית, אלא אחד האלבומים הכי גדולים שנוצרו כאן, נקודה. כעס, זעם, עדינות, הרבה בוסריות ובלבול, ומעל הכל אותנטיות מצויים בכל שנייה של היצירה האדירה הזאת.
בנאי שעלה אמש לבמה הוא כבר לא אותו ילד מבולבל, כועס ומפוחד. הוא רגוע ובוגר יותר, אבל עדיין סקרן ולא מפסיק לשאול שאלות – גם אם הן שאלות אחרות. בבית האופרה הישראלית ומול אולם מלא עד אפס מקום (ההופעה הזו, כמו ההופעה הקודמת בחודש מאי, הייתה סולדאאוט שבועות מראש), בנאי הבוגר חזר לאותם שירים.
אחרי הפתיחה היפהפיה של האלבום בביצוע נהדר של התזמורת – בנאי (עם חולצה קרועה לאות אבל על מותו של הרב אורי זוהר, לו גם ספד במהלך המופע) התיישב על הפסנתר ובליווי מהפנט של התזמורת, כשהוא מוקף בתאורה מוקפדת וסאונד נהדר הוא סיפק ביצוע מושלם ל"יש לי סיכוי להינצל" – מהשירים המצמררים והיפים ביותר שלו. מיד אח"כ ביצע את "הדוב והנחש" הנפלא.
"ניסיתי לבנות חיים וצורה ומשהו לאחוז בו, אבל משהו מתחת כל הזמן צחק, לחש, נגס, המתין", סיפר אביתר על האלבום ועל ההחלטה לחזור אליו. "ברחתי משם עם סוג של פוסט טראומה, פחדתי שזה יבלע אותי. טונות של אשמה, משהו בי לא העיז לסלוח לעצמו".
"היום אני חוזר לשם מתוך אמונה שאין מקום שאין בו אלוהים ואין מקום שאין בו אהבה, מתוך רצון רק להיות איתי. חוזר לאותו החדר, פוגש את אותו הפסנתר, נותן לו לנגן, לצעוק, לנזול. אני מתמסר ומקשיב. לפעמים זה גס וילדותי, רוב הזמן זה אמיתי", סיכם בנאי, רגע לפני שסיפק ביצוע מרים ל"מתי נתנשק" - משיריו האהובים ביותר, אבל גם כזה שנעדר מהפלייליסט שלו באופן קבוע כבר שנים. הביצוע המשוחרר של בנאי לשיר (עם קריצה מתוחכמת ל"אופס אני גומר") לא רק ריצה את הקהל מאוד, אלא גם המחיש בצורה מצוינת שאחרי כל כך הרבה שנים, בנאי כבר שלם עם האדם והיוצר שהוא היה.
מילה טובה מגיעה לקמראטה הישראלית ירושלים, שלהם חלק לא מבוטל בהישג האומנותי שהוא המופע הזה - בזכות עיבודים מעולים שהצליחו להוסיף עוד רובד של עומק ליצירה מורכבת גם ככה. באמת שלכל ביצוע במופע כזה מגיעה התייחסות, אבל אם אני צריך לבחור אחד ספציפי הרי שהביצוע ל"תיאטרון רוסי" היה לגמרי שיא הערב. סערת הרגשות שבלב השיר הזה היא לא רק קשה לביצוע, אלא גם קשה במהות שלה.
באופן אישי פחדתי שבנאי, שכאמור כבר לא ממש נמצא במקום הזה, לא יצליח להביא את העוצמות והכאב הנדרשים לשיר הזה, אבל הוא עשה את זה בענק. כן, הוא שר ״אמן לא תישארי לבד לנצח" במקום השורה המקורית והזדונית יותר, אבל הלהט והכאב לגמרי היו שם, והולידו ביצוע שלא ישכח הרבה זמן.
משם המשיך בנאי עד לסוף האלבום (כולל ביצועים נהדרים ל"אבות ובנים" ו"תתחנני אלי") ומשם המשיך לחלק שני שכלל שירים חדשים ובוגרים יותר מהרפרטואר שלו, כמו ״מכור״ ו״פרגולה״ – מה שהדגיש על הבמה את התהליך שבנאי עבר לא רק כיוצר וכותב, אלא כמוזיקאי.
את המופע הוא סגר עם ביצוע ל״שוב מלבלב" של אחיו המנוח מאיר בנאי, וסיפר לקהל כי זה השיר הראשון שהוא זוכר ששמע בבית, וכי בזכותו הוא הבין שהוא רוצה לעסוק במוזיקה. ההופעה הזו, הסטנדינג אוביישן האדיר שאביתר זכה לו בערב הזה, האלבום "אביתר בנאי" שליווה ועדיין מלווה דורות של אנשים אבודים שמחפשים את זו שלא תעשה מזה סיפור גדול ומאחלים להיא שתשאר לבד לנצח וגם האלבומים שבאו אחריו - כולם מוכיחים שהוא בחר נכון.