45 אלף איש. זו כמות האנשים שתוך 24 שעות הבטיחו לעצמם מקום בסדרת ההופעות של טונה ורביד פלוטניק בלייב פארק ראשון לציון. בשביל סצנת ההיפ הופ שהייתה בתרדמת הרבה מאוד שנים והתעוררה בזכות השניים האלה, מדובר בלא פחות מהיסטוריה, שיכולה לקרות אך ורק עם שניהם ביחד. אבל למה דווקא הם ולמה דווקא עכשיו - כשתעשיית הפופ והמיינסטרים מלאה בהסחות דעת וגימיקים בשפע? אז קודם כל, דווקא בגלל זה.
כשרוב הלהיטים בישראל מתבססים על שורה אחת שחוזרת על עצמה, נוצר חסך וביקוש לקצת עומק. טונה ופלוטניק הם אלה שענו על הצורך הזה, גם אם אנשים גילו את כל הקטלוג המוזיקלי שלהם בדיעבד בזכות "סהרה" או "סמוראי" - ויחד עם הפקות מוזיקליות ישראליות במלוא מובן המילה, הם סחפו אחריהם את העם: טונה מבוקש באירועי חברה מפוצצים, פלוטניק הפך לאחד הגברים הנחשקים בארץ. ושני אלה נולדו בפתח תקווה (תוך כדי סופת ברקים).
הסיפור של שניהם במוזיקה מתחיל עוד לפני, אבל מאז 2015 טונה ופלוטניק משחררים אלבום בכל שנתיים. כאמור, כל אחד מהם מספר את הצד שלו בסיפור: ההצלחה, שברונות לב והחיים האישיים - שונים אבל מצד שני מאוד דומים: כשפלוטניק שר את "מלך הראפ של המזרח התיכון" ו"חסידה צחורה", טונה שר על "רוק 30" ו"גם זה יעבור". כשטונה התמודד עם ההצלחה ב"קאובוי" ו"סחרחורת", פלוטניק צלל פנימה עם "הריני" ו"כל הזמן הזה". טונה שנון עם שורות שאפשר לנתח שעות, ופלוטניק מפלצת כריזמה שכל הופעה שלו מרחיבה עוד קצת את השבר הסורי-אפריקאי.
מדי פעם הם נותנים למעריצים שירים משותפים כמו "בור ועם הארץ", "עולם משוגע" ו-"עב"מ" - לא מספיק אם תשאלו את האובססיבים לצמד, שגם מתארחים באופן קבוע אחד אצל השני בהופעות. השיא היה כשטונה קרא לאלבום שלו "ועכשיו לחלק האינטרגלקטי" כמחווה לאלבום "ועכשיו לחלק האומנותי" של פלוטניק.
הם כנראה לא אוהבים שמתייחסים אליהם כמקשה אחת ("ההוא שמדבר איתי שעה עוד לא הבין, אני זמר או להקה או שאני נצ'י נצ'") כי לכל אחד מהם יש את הסיפור שלו לספר, אבל הפעם אי אפשר שלא לחרוג. כי כשמחברים אותם יחד, אפשר למצוא נוכחות כמעט של כל התרבויות בארץ. אין מקור השראה שנעדר: מאהוד בנאי ושלום חנוך, דרך קוקו מאילת ונוריאל ("בכלא צבאי"), ועד לפאר טסי ודודו טסה. כיאה להיפ הופ וראפ שמזוהים קודם כל כז'אנרים מחאתיים, אפשר למצוא גם את מאבק העדה האתיופית ("מדינת משטרה") ושירים על שלום ("אין בינינו חלל").
אז למה דווקא הם ולמה דווקא עכשיו? כי יחד הם מצליחים לאגד את כל הישראלים: את החירניקים ואת עובדי הרס"ר, את הרווקים ואת הנשואות. אלה שמעדיפים ישיבה בבית עם פייסל ואלה שדווקא רוצים למחוא כפיים ולשאוג במסיבות. ומעל הכל, גימיקים וטרנדים באים והולכים (מפיקים יקרים, לאהוב את Kiss Me More של דוג'ה קאט וסיזה זה לא תחליף לאופי), אבל אין דבר שמושך את הקהל יותר מאותנטיות, פרש תמידי.
כשעומר אדם מעלה את פלוטניק לעשות את "כל הזמן הזה" בהיכל מנורה, ואז מקליט את "סחרחורת" (יחד עם טונה), ואחר כך כבר מקליט לבד את "סהרה" - המסר שהקהל מקבל הוא שעומר רוצה שהמגניבות שלהם תדבק גם בו. כל זה מדהים בעיקר כי במשך שנים המילה 'ראפר' נחשבה לכינוי לועג במקרה הטוב, ולאגדה אורבנית במקרה הרע. לא האמנתי בתחיית המתים עד ששמעתי 12 אלף שיר במנורה מדקלמים את "סמוראי".