ביום ראשון האחרון, מנהלי הבלוק הודיעו רשמית על סגירת המועדון המיתולוגי אחרי 14 שנים. התגובות של הבליינים לסגירה כללו הוכרת תודה, בכי, דיכאון מסוים ופרידה מפרק בחיים. לאנשים שלא ממש מכירים את המקום זה נראה מוזר, כולה מועדון, אבל האמת היא שהבלוק לא היה סתם קלאב. הוא הציב סטנדרטים שבמשך יותר מעשור, אף מועדון אחר בתל אביב לא ממש הצליח להתקרב אליו בחוויית הקלאבינג שהציע לבליין הממוצע.
זה מתחיל קודם כל בסאונד. כשהמועדון הוקם בקיץ 2008, ירון טרקס, מייסד הבלוק, שם לעצמו מטרה להתמקד בסאונד. עם מערכת סאונד אימתנית ששאבה השראה ממועדונים אגדיים בניו יורק כמו "הלופט" ומיקסר אנלוגי ייחודי, הבלוק הפך לאחד מהמועדונים הטובים בעולם בגזרת הסאונד, ועל זה יעידו אין ספור המפיקים והדיג'ייז הבינלאומיים שניגנו שם ודאגו להפיץ את הבשורה. התוצאה הייתה רף חדש וגבוה מאוד של סאונד שגרם לכל המתחרים להשתפר בעצמם.
הדבר השני והלא פחות חשוב הוא חווית הבילוי עצמו. התחושה שהייתה מקובלת (ועדיין) שעושים לך טובה שמכניסים אותך למועדון שנוצרה בעקבות בנות ה-20 שעומדות בעמדת הסלקציה, החליפה כניסה נעימה ומסודרת שמסתכמת בניסיון להבין אם הבליין יודע לאן הוא הגיע (במקרה שלא קנה כרטיס מראש) ו/או בהסבר על חוקי המועדון במידה וכן קנה כרטיס. אם כבר חוקי המקום (או הספיץ', כמו שהוא נקרא בבלוק), גם כאן, כמו בכל תחום אחר, הבלוק היה בליגה אחרת.
טראקס ואנשיו דיברו על מרחב בטוח לבליינים הרבה לפני שמרחב בטוח היה משהו שמדברים עליו בכלל - ושינו הלכה למעשה את המציאות בחיי הלילה. היכולת של הבלוק להכיל כבר לפני שנים תלונות על מטרידנים שהובילו לתלונות במשטרה/הרחקה מהמקום, הובילו להעלאת המודעות ולכך שיוזמות כמו "לילה טוב" הפכו למשמעותיות בחיי הלילה.
חוק נוסף במקום אסר על שימוש בטלפונים ברחבה – דבר שהיה קשה להתרגל אליו בימיו הראשונים של המקום, ונראה אפילו יותר דמיוני בעידן הרשתות החברתיות. ובכל זאת, בבלוק כמו בבלוק, איכשהו זה תמיד הרגיש טבעי, נכון ושדרג את הבילוי במקום. כל ביקור בבלוק מזכיר שלא חייב תיעוד בסטורי כדי ליהנות ממסיבה (על כן, אתם תיאלצו לסלוח על השימוש בתמונות גם בכתבה הזו - בלתי אפשרי להשיג תמונות).
וזה כל הסיפור כנראה. הבלוק בעיקר הציע חווית בילוי שונה בנוף הישראלי, כזו שמתכתבת עם המועדונים הגדולים בערים כמו ברלין או ניו יורק. חווית בילוי נהדרת לא רק לאלה שמגיעים אליו בדרך קבע, אלא גם לבליינים מזדמנים שהגיעו לשם פעם אחת או כאלה שהיו מגיעים פעם בכמה זמן, אבל תמיד ידעו שכשצריך – הבלוק שם, עם הסאונד, הדיג'ייז והבליינים הכי טובים.
הסגירה של "הבלוק" מסמלת סגירה של פרק מסוים בחיי הלילה של התל אביב. את הקלאבים בסגנון של הבלוק וכאלה שניסו להציע משהו דומה, מחליפים מתחמי בילוי יוקרתיים וקלאבים מפונפונים. את ה"ריספקט דה וייב" והאיסור להשתמש בטלפון ברחבה מחליפים מאות סטוריז עם פלאשים על הדיג'ייז, שעסוקים יותר בשיווק עצמי מאשר במוזיקה.
וחיי הלילה בתל אביב? הם כנראה ימשיכו. העיר הזו נפרדה כבר ממועדון משמעותי בעברה כמו אלנבי 58 וחוותה מכות קשות כמו האינתיפאדה השנייה והקורונה, ואיכשהו הצליחה להתאושש, אבל סגירת הבלוק היא הרבה יותר מפרידה ממועדון. היא פרידה ממוסד תרבותי, כזה שעזר לעצב את תל אביב כמו שאנחנו מכירים אותה והפכה את חיי הלילה כאן לטובים יותר.
ירון טראקס כתב בפוסט הפרידה "זהו סיומו של פרק, אבל לא בהכרח סופו של הספר כולו", מה שמרמז שהבלוק עלול לחזור אלינו בגרסה אחרת או שטראקס עובד בעצמו על מקום ופרויקט חדש. אנחנו כאן רק כדי לעודד אותו לעשות את זה – תל אביב גרסת 2022 זקוקה לזה.