פלד נמצא בתעשיית המוזיקה כמעט עשרים שנה, אבל אין ספק שעכשיו הוא חווה את התקופה הכי טובה בקריירה שלו. לפני כשבוע הוא הוציא את האלבום החמישי שלו, TATE WE MADE IT (טאטע=אבא) ורק מהשם המפוצץ, אפשר היה להניח שזו הולכת להיות חווית האזנה אינטנסיבית באותה מידה, אבל הפעם הוא עושה משהו שלא עשה אף פעם, ונשען לאחור.
עד עכשיו התרגלנו לשמוע מפלד שירים שלא ממש מתחנפים להמונים. ב"סבבה 5" הוא שר על בלאנטים בגודל של מגה-פאונה (חיות עצומות), ב"קוקוס" הוא מזיע מבחורות מתוקות כמו עוגייה של לוטוס וב"מה אני נראה לך" הוא עסוק בהדיפת מתחרים שמעתיקים ממנו כמו מדפסת Xerox, הכל באגרסיביות לא מהוססת. עכשיו, זה לא שבאלבום החדש הוא מתנחמד ומעדן את הסאונד או המסרים שלו בשביל אהבת המיינסטרים, זה פשוט שהוא צולל פנימה אל תוך עצמו.
בפזמון של השיר הפותח "מגדלים" (בו מתארחת עדן דרסו), למשל, הוא מזקק את התזה של TATE WE MADE IT: "אוהבים אותי בשכונה וגם במגדלים, המגלגלים וגם המגדלים. הייטר כואבים לך האגודלים, למה מי אני? בסך הכל בן אדם. לא רציתי את כל תשומת הלב, מדברים עליי רע וזה כואב, לפעמים מרגיש בודד כמו זאב. מתי תבין, אני בסך הכל בן אדם".
בשיר הנושא של האלבום אנחנו מקבלים בפעם הראשונה הצצה לחיים האמיתיים של פלד, אלה שמאחורי הנרגילה והראסטות. על ביט נוגה שמורכב מחליל וכינורות, הוא מדבר על הטראומות מהילדות, החרם שחווה בבית הספר ואחיו שהיה מאושפז במחלקה סגורה ומבושה נאלץ לשקר ולהגיד שהוא בחו"ל. או כמו שהוא מסכם: "כל הַפֶּנְסִים יספרו סיפור של שיא גדול".
למעשה זה הסיפור כולו: פלד אוסף את כל הצלקות שלו בשיר הזה, ותולה אותן על עצמו כמו שרשרת בשביל להסביר כמה משמעותית בשבילו הדרך שעבר מאז שהחל להקליט מוזיקה: ההופעה במנחמיה (המושב בו גדל) לפני כשנתיים וזו בהיכל מנורה כחלק מ"כל הקופה", שיר האליפות שכתב למכבי חיפה (אותה הוא אוהד) והחוויה של לשמוע אותו מהיציע בסמי עופר. את אותו שיר אישי הוא סוגר עם סמפול מבריק של "המשחק" של כלא שש מהאלבום המיתולוגי "מיקרופון למקסימום".
בדיוק כמו בשיר "פלורנטין" שבו הוא מהלל את דרום תל אביב, אזור שדווקא זוכה למוניטין גרוע בשנים האחרונות, פלד אף פעם לא מזלזל במה שנתפס שכונתי ומלוכלך, אלא יודע להסתכל על היופי שבדברים. הוא עשה את זה במהלך הקריירה כשסימפל שירי דיכאון וכמובן גם עכשיו, כשב"עזבת ת'בית" הוא מסמפל את אחת מהקלאסיקות הכי אנדרייטד בתרבות הישראלית: "תשובה לאהבה" של קרן לוי וזולה ממברס.
יהיה קשה להסביר את משמעות השיר הזה למי שלא בילה חצי מהנעורים שלו בבהייה בערוץ 24 בתקופת השיא שלו. או שהקלידים בתחילת השיר ינגנו לכם על הלב או שלא (אני מאוד מקווה בשבילכם שאתם בצד הנכון). פלד ביחד עם אורי שוחט וכהן (שהפיקו את כל האלבום) פיצחו בצורה מושלמת את טרנד הסמפולים שהגיע מהדריל הבריטי. גם האירוח של נסטיה רוד, אמנית לא מוכרת, מצליח לדבר באותה שפה של קרן לוי מהשיר המקורי.
פלד יודע לבחור את האמנים הנכונים לשירים שלו. כמו שלירון עמרם יושב בול על "פלורנטין", ג'קסון (אקסום) תפור בול לסלסל את הטאגליין "פילה פי כפרה" ב"קבריולט". באופן כללי מדובר בשיר שהופק בחלומות הרטובים של אנשים שגדלו על מוזיקה ים תיכונית והיפ הופ ישראלי, אבל לא בגרסת הקלישאה המיושנת של ראפר בבית וזמר מזרחי בפזמון, אלא של הפקה עם קלידים באווירת עופר לוי של שנות התשעים, סלסולים ברקע לתיבול ופזמון שפלד מראפרפ: "כסף לא קונה אושר, זאת אמת, אבל אני מעדיף להתבאס בקבריולט".
ב"טוסט" פלד ורביד פלונטיק משתפים פעולה לראשונה מזה עשור בערך, וזה לא שהם שרים על חלה של שבת עם גבינה צהובה מותכת, אלא על Toast. "אז תרימו את הכוס/ כי אני מרים טוסט/ לכל הבני זונות שלא נתנו לי כבוד/ עבדתי בקיוסק היום אני הבוס/ מי שהיה בהתחלה הולך איתי עד הסוף". פלוטניק (יחד עם טונה) נחשב לראפר הכי מצליח היום בישראל. עם כל ההצלחה, המעריצים המעריצות והעניין, הוא עדיין מגדיר את פלד כ"אחד מגיבורי הראפ העברי שלו", ולא במקרה.