_b.jpg "מיכל אמדורסקי שירותים (צילום: רונן אקרמן)")
קשה לי מאוד למצוא את המילים הנכונות שיעבירו בצורה מדויקת את ההתרגשות שאני חווה עכשיו. זה בערך דומה להרגשה שתינוק נולד ומלווה באותם החששות. 5 שנים עברו מאז האלבום האחרון שלי. לצערי מכל מיני סיבות מוצדקות, יותר או פחות, התעסקתי בדברים אחרים לא פחות חשובים, בעיקר הילדות, פרנסה, חוסר הודאות למקומו של הפופ בארץ וחוסר ביטחון כללי. מניסיוני שום דבר אינו מובן מאליו. בטח שלא הפרגון והאהבה שאני מקבלת עכשיו מהקהל ותחנות הרדיו. שזה לא יגמר לעולם.
באיזשהו מקום הרגשתי שאני עייפה מהמלחמות וההוכחות שיש מקום לפופ בארץ (וכשמו כן הוא: מוזיקה פופולארית). ושאני צריכה כבר להבין שבישראל הפופ הוא נישתי ולא המיינסטרים ואולי כדאי לעבור לאקוסטית. זה פשוט לא אני. ויש מספיק מזה. אבל מוזיקה היא האוויר לנשימה שלי. ושוב מצאתי את עצמי כותבת ויוצרת. זה גדול ממני.
"רגע כועסת, רגע פגועה, רגע מרחמת על עצמי"
כנראה אלוהים אוהב אותי והפגיש אותי עם ינאי ושי ("כחול לבן אומנים") שגרמו לאלבום הזה לקרות. הם פינו לי זמן, נתנו לי חופש יצירה והכי חשוב האמינו בי ובמוזיקה ולא נתנו לי ליפול לחששות ולפרנויה. וכך מצאתי את עצמי בתוך המערבולת של החיים שלי כותבת טקסטים מאוד אישיים, מה שלא היה אופייני לי בעבר.
שואלים אותי הרבה על הטקסטים של השירים, אם אני לא חושבת שזה חושפני מדי, ואישי מדי. בתור יוצרת טבעי שאכתוב על הסביבה הקרובה שלי על מה שאני מרגישה מה שעובר עלי והמחשבות שלי. לא יודעת אם זה טוב או רע, אבל מרגישה נכון להיות נאמנה לאמת שלי ולא להתחכם. רגע כועסת, רגע פגועה, רגע מרחמת על עצמי ורגע חזקה. כל האמוציות והרגשות שלי עכשיו נמצאים בשירים. יותר קל לי להעביר הכל בשירים.
זה לא אלבום קונספט ולא אלבום פרידה. יש כאן הכל מהכל, משירי "זרקו אותי עזבו אותי" או במילים יפות: "אהבה נכזבת", עטופות בהפקת רוק עדינה עד פופ קליל ובועט. באלבום לקחו חלק יוצרים ומפיקים מדהימים, חלקם צעירים ולא מוכרים ואני גאה לתת להם במה באלבום הזה: הנרי, אמיר איפרגן, "הקרטל", "נערי רפול", חגי מזרחי, אלי אברמוב וזיו גולנד, איה כורם, דנה לפידות. היה לי הכבוד והשראה גדולה לעבוד איתם. תיהנו. ואל תשכחו: חיים רק פעם אחת.
מיכל אמדורסקי תקיים מופע השקה חגיגי לאלבום ב-30 במרץ, ב"רדינג 3" בנמל תל-אביב.