1. בין כל המחאות והדרמות שקרו השבוע בעקבות התוכנית המשפטית של ממשלת נתניהו, הענקת פרס ישראל על זמר עברי לדקלון הייתה היחידה שנגעה בי וחרפנה אותי לחלוטין. הבחירה להעניק לו את הפרס רק אחרי ששלמה ארצי סירב לקבל אותו, עושה עוול עצום לאחד מאבות היסוד של התרבות הישראלית כמו שאנחנו מכירים אותה היום, והופכת אותו בהכרח לאופציה ב'.

    אין מה להעמיק ולחזור על כל מה שכבר נאמר ונכתב השבוע אחרי הזכייה של דקלון. ההשפעה שלו - ושל צלילי העוד, אהובה עוזרי וכל יוצאי הכרם של שנות השבעים - על עולי ארצות ערב שגדלו עם שירים כמו "איילת חן", "יום שישי הגיע" ו"חנהל'ה התבלבלה" היא ברורה מאליה. לכן צריך להתמקד בעיקר בהשפעה שלו על המוזיקה של היום.


    רביד פלוטניק וטונה, שעשו היסטוריה עם המופעים המצופים שלהם בלייב פארק ראשון לציון, לא היו מצליחים להגיע לכל כך הרבה ישראלים אם לא היו שואבים השראה מהמוזיקה שדקלון עזר לייסד יחד עם בן מוש (שהיה צריך לזכות יחד איתו, אגב), צלילי העוד - רמי דנוך, יהודה קיסר - ועוד. לא מדובר רק בהשראה כללית - פלוטניק השתמש בגרסה של צלילי העוד ל"חסידה צחורה" בשיר שכתב על מות אמו והפך לאחד האהובים על ידי המעריצים הוותיקים שלו. 

    וזה לא שלשלמה ארצי לא מגיע. פשוט, כאמור, השיבוץ של שניהם אחד אחרי השני רק מנציח את נרטיב שליווה את דקלון ושאר המוזיקאים מהז'אנר במשך כל החיים שלהם. חברי הוועדה (שמרגול ישבה בראשותה) טעו כשהחליטו לשנות את הבחירה המקורית שלהם. אם ארצי מסרב - שיסרב. הכתם הזה היה צריך להישאר על שמו לנצח, בקטגוריות זוכי פרס ישראל. "שלמה ארצי - סירב לקבל". לדקלון, שנולד בכרם התימנים, הרבה לפני שהפך להיות טרנד של תיירים, ואוהב את המדינה של כולנו בלי תנאים, מגיע הרבה יותר מזה.

  2. זו הייתה שאלה של זמן, אבל ברביעי פורסמו ב"ערב טוב עם גיא פינס" הערכות של סכומי הרווח מההופעות של רביד פלוטניק וטונה בלייב פארק. קודם כל זה מרגש לדעת שיש ראפרים בישראל שהפכו למיליונרים מהמוזיקה שלהם ולא מפרסומת, נניח. אני בטוח שטונה ופלוטניק לא אהבו את הפרסום כי למה צריך להיכנס להם לכיס, אבל בסוף מדובר ברגע משמח - בימים שבהם כל "משפיען" מוכר קרם לחור של התחת (תודה דורין אטיאס) וזמרים מזיעים את עצמם ממאמץ בשביל לקבל סטורי באחד מעמודי הבידור, שניהם עשו מסלול עוקף רכילות, עם עבודה קשה ויזע.

    מגיע להם להתפרנס ממוזיקה ומגיע להם גם לחגוג את זה. זה מובן שהם לא רוצים לקחת חלק בפסטיבל כי זה מריח להם נמוך מדי, אבל גם הרווחים של אדל ואלטון ג'ון מסיבובי ההופעות פורסמו בתקשורת. ככה זה כשאתה כוכב, כולם רוצים ממך חתיכה.
  3. המלצת האזנה: וייב איש - "א י ז ה מ ז ל". מה אפשר להגיד? זו תקופה נפלאה למוזיקה הישראלית. ההיפ הופ המקומי סוף סוף מממש את הפוטנציאל שלו והפעם מדובר באלבום של וייב איש (צלע מהצמד תלא מובב), שמספר באופן עקבי את החוויה שלו בעולם בתור מי שגדל בשכונת העלייה בתל אביב. כמו שהוא אומר בשיר "גשם" המרגש: "תסביכי ילדות שכנראה עוד לא אמרו לי ביי / זה שבשביל ערסים בשכונה 'תה לא מספיק אסלי / בשביל תל אביבים אתה קצת שחום מדי".



    השיח על פריפריה גיאוגרפית לעומת פריפריה חברתית עולה בימים האחרונים על רקע ויכוחי המעמדות בצבא. מי שלא מצליח להבין מה זה אומר פריפריה חברתית צריך לשמוע את "כל הדרך מהמרכזית", שמדגיש בדיוק את האבסורד. לפי הוויז מדובר במרחק של עשרים דקות ממרכז תל אביב, אבל כשמקשיבים לשורות של וייב איש בהמשך השיר, מבינים קצת יותר לעומק את האתגרים או המחסומים המחשבתיים ש"כולאים" אנשים בשכונות הילדות שלהם.