וגם: מייל עם אלבום די מאכזב, בלולו עם מיקסטייפ הכי פרש שראינו בתקופה האחרונה, וייב איש ודודא מקפיצים את הרגל במקום הכי הגיוני שאפשר להקפיץ בו את הרגל. דור מאיר מועלם עם כל מה שאתם חייבים להכיר, לשמוע וגם מה שלא
כל מי שהקדיש שלוש שעות מחייו לצפייה בטירוף המושלם שהוא RRR, הסנסציה הטוליוודית, כנראה השלים עם ההבנה שהוא לא ייקח את כל האוסקרים שמגיעים לו, אבל גם היה ברור שאם הוא לא לוקח לפחות את פרס השיר הטוב ביותר עם Naatu Naatu, אפשר באמת היה לקפל את הכל. למזלנו, הוא כן הצליח לגבור על ריהאנה והתרדמת של Lift Me Up, ועל ליידי גאגא עם הבלדה הכי אמריקאית בעולם מ"אהבה בשחקים: מאווריק".
Naatu Naatu כנראה היה השער לסרט בשביל צופים רבים שנחשפו לקטעים שלו מהטיקטוק ופשוט לא הבינו מה המסגרת שבתוכה היופי הזה מתקיים. היום יש כבר עשרות אלפי סרטונים של אנשים מסביב לעולם רוקדים לצלילי השיר ומחקים, טוב, מנסים לחקות, את התנועות של כוכבי הסרט ג'וניור NTR ורם צ'אראן. השבוע גם שני הזמרים של השיר, ראהול סיפליגנג' (Rahul Sipligunj) וקאלה בייראווה (Kaala Bhairava) שלא מופיעים בסרט עצמו, קיבלו את הכבוד והופיעו איתו על במת האוסקר רגע לפני הזכייה ההיסטורית.
לשם שינוי אין כאן העדפה של גיוון על איכות. מדובר בשיר פסיכוטי לחלוטין שאורך כ-4:34 דקות שכוללות מוזיקה אלקטרונית הודית, כינורות, תופים ו-BPM שבועט במוח. או בקיצור, להיט חתונות ישראלי קלאסי. Naatu Naatu (והסרט עצמו) הוא הוכחה נוספת שחלוקה לז׳אנרים או תרבות גבוהה ונמוכה שווים אתם יודעים למה.
מיילי סיירוס ריסקה את כל העולם כשהוציאה את Flowers, והרימה את הציפיות שלנו כל כך גבוה כשזה רק היה מתבקש שנתאכזב מהאלבום. על הנייר, היה לה את כל מה שהיא צריכה בשביל להביא את אלבום חייה ולהיט אחרי להיט, אבל בפועל קיבלנו פרויקט די מנומנם עם שירים שכבר שמענו בעבר (גם אם לא ממנה ישירות). אולי אתבדה, אבל אף שיר מ-Endless Summer Vacation מריח כמו להיט עולמי. יש נגיעות ורעיונות טובים, אבל שום דבר לא מתפתח לשיר שיהפוך להמנון.
במיקסטייפ "גלובלי" של הראפר הישראלי בלולו דווקא כן יש שירים שעוד לא שמענו כמוהם. קודם כל, קצת מבאס אותי שהעטיפה של "גלובלי" "בוזבזה" על אלבום שלצערי לא יגיע למספיק אוזניים (ועיניים) כמו שמגיע לו. רואים שהושקעה מחשבה בשילוב הקונספט של השם והשירים עצמם לאיור.
לגבי המוזיקה, בתקופה שבה השוק מוצף במילארדי שירים שעולים ביום לספוטיפיי, אני בעיקר בחיפושים אחרי משהו שעוד לא שמעתי, שיסקרן אותי, ובלולו לגמרי עומד במשימה. זה נפתח עם המלנכוליה של "אולי זה לא היום שלי" וממשיך בבעיטות של "קליק" - ומה שאני מקווה לזהות כרפרור די גאוני לשיר של קניה עם אותו השם במשמעות שונה. לאורך כל הפרויקט - שהוא מקפיד לקרוא לו מיקסטייפ מחשש שאנשים לא יבינו למה המיקס "לא טוב" ולמה שומעים את התופים מעל השירה שלו - הוא מציג מגוון רחב של יכולות ואפילו קצת שירה מרגשת ב"לבד".
אבל הוא לא מציג רק מגוון רחב של יכולות, אלא גם רגשות. בחלק מהשירים הוא נשמע אגרסיבי, באחרים מתנשא וסטלן, וכאמור השיר הראשון והשיר האחרון מציגים אותו רגיש מאוד. זה עדיין בוסרי ולא אפוי עד הסוף, אבל יש לו עוד זמן ובינתיים זה נראה שהוא הולך להעיף לנו את המוח כשיוציא את האלבום הראשון שלו.
ההיפ הופ הישראלי נמצא בתקופה הכי טובה שלו בשנים האחרונות, אבל למרות מה שהרבה חושבים הוא עוד לא הגיע לשיא באמת. מופע "כל הקופה" שהיה במנורה זה נייס טינג טו האב, אבל זה לא מה שבאמת מרים את הסצנה. ראפרים כמו וייב איש ודודא - כן. לשניהם יש קול, סאונד ופלואו ייחודי ובשיר "מי זה מי" הם מוכיחים את זה כשצוחקים על שאר הראפרים הישראלים שקשה להבדיל ביניהם. וייב איש קורץ יפה מאוד לשיר של דודא "ריח טוב", אבל דווקא האזכור ל"קיוט בוי" שמגיע שניה אחריו חשוב הרבה יותר.
בעבר סצנת ההיפ הופ הסתגרה בתוך עצמה והתנשאה מעל המיינסטרים. ראפר מצליח באמת אמור להיות הדבר הכי עממי שיש - אפשר לפרש את זה בכמה דרכים - וכיף לראות שווייב איש מבין את הצורך בקומוניקטיביות. והביט של דודא כרגיל שורף את האוזניים ודי עושה חשק לשמוע כל ראפר במדינה עולה על הפקות שלו.
מוזיקה
