סופי צדקה הוציאה השבוע "יא חביבי תעאלה" (אהובי בוא, בתרגום חופשי) יחד עם חברתה הטובה נועם וזאנה, ומדבריה ניתן להבין שהיא לא בהכרח מחפשת שהוא יכבוש את המצעדים. "אני באמת עושה את זה מהמקום שאני אוהבת את זה ובגלל זה אני לא מחפשת תארים", היא מודה בשיחה עם mako מוזיקה.
"זה שיתוף פעולה שלי ושל נעם וזאנה, שהיא חברה מאוד טובה שלי. ישראלית שגרה באמסטרדם, היא מוזיקאית, נגנית טרומבון ופסנתר", מספרת צדקה, "יצא לנו בעבר לעשות כבר שיר אחד משותף בזמן הקורונה והיה חיבור ממש מדהים וזה היה אך טבעי שנעשה איזה משהו נוסף. על השיר הזה חשבנו כבר לפני שנה, חשבנו לעשות אותו וכל הזמן פה ושם דחינו אותו אבל בסוף היא הגיעה לארץ, הקלטנו איזה 'גייד', אהבנו את ה'גייד' והחלטנו שהולכות על זה".
בוא אהובי הוא למעשה שיר אהבה שנכתב על ידי אסמהאן, אחותו של אגדת המוזיקה המצרית פריד אל-אטרש, שנהרגה מתאונת דרכים בשנת 1944 בגיל 26. "זה מהדיסק הראשון שלה, היא הייתה זמרת בעלת קול ממש ייחודי, יפה בצורה יוצאת דופן", מספרת צדקה ומוסיפה על המיתולוגיה סביב מותה: "האוטו סטה מהכביש, טוענים שאום כול תום הייתה שם, אני לא יודעת כמה זה באמת מדויק. על פריד אומרים שמאז מותה הוא לא הצליח לחזור לעצמו ואז הוא התדרדר עד שהוא קיבל חולי ומת".
"היא הוציאה בסך הכל שני דיסקים והשיר הזה מהדיסק הראשון. יש עוד כמה כוכבים שם, אבל הוא תפס אותי במיוחד", היא מסבירה את בחירת השיר, "אני מכירה את השיר הזה מילדות. ההורים שלי מאוד אהבו את המוזיקה הערבית הקלאסית, שמענו אותה המון בבית. אלה התוצאות של ילדים שגדלים בבית עם מוזיקה כזאת".
אז אם אלה התוצאות, את מרוצה מהתוצאה?
"אני חושבת שכן, הצלחנו להביא איזה משהו שהוא מאוד אחר. זאת אומרת לקחת את הישן ולעשות איתו משהו חדש ובכל זאת לשמור על הצביון שלו, אני אוהבת לערבב את הישן והחדש. אני חושבת שאחד מרכיב את השני, ואני גם עושה דברים מקוריים אבל בעיקר אוהבת לשמר דברים. אני משמרת תפילות עתיקות, פיוטים. זה מסוג הדברים שאני גם אוהבת לעשות. לשמר את המוזיקה".
כשצדקה נשאלת אם היא רואה את המוזיקה הזו מצליחה להשתלב במיינסטרים, בתחנות כמו רשת ג' נניח, יש לה דעה מאוד ברורה: "זה מדהים, אני תמיד נתקלת בשאלות האלה כשאני מדברת עם כתבים. 'נו, אז, הכניסו אותך לפה, נו את שם?'. אני באמת מאמינה, ואלוהים עדי, עם על ליבי, שהמוזיקה היא כלי נפלא כביטוי לרגש, ואני בחרתי בכלי הזה כי מבחינתי המוזיקה היא פשוט משהו שעולה על כל רעשי הרקע שיש. אני חושבת שהיא מספרת את הדברים בצורה שהיא ממש, מספרת את הדברים ישר ללב, לא לשכל. להיגיון".
ומה הרצון שלך?
"הרצון שלי... אוהבת להופיע ואם כבר להופיע אז באמת להביא איזה ערך. הערך שלי זה בעצם לאחד את שלושת התרבויות שגדלתי עליהן, ולשעה אחת להראות את היופי שלהן ולא את הקושי שיש כל הזמן בין התרבויות. אם זה התרבות הערבית היהודית, השומרונית יהודית. ליצור איזה שיח מוזיקלי שמבחינתי הוא מתעלה על כל פילוסופיה או איזה חכמה. אני לא עושה את הדברים כדי לטפוח לעצמי על השכם או לייצר איזה מקום נחמד לאגו, אני באמת עושה את זה מהמקום שאני אוהבת את זה ובגלל זה אני לא מחפשת תארים אלא לעשות את מה שאני אוהבת ולהביא לזה את הערך המוסף שהוא כל כך חשוב לי".
את הכניסה לפלייליסט של רשת גימל היא לא יודעת לצפות, אבל כאמור, היא מאמינה בעשייה שלה ללא שום תלות בתחנה כזו או אחרת. "אני יודעת שמנגנים שם מוזיקה ישראלית. אני באמת לא יודעת איך השיר הזה יתפוס אותם או מה הוא יעשה להם. אני מודעת לעובדה שהשפה הערבית לאוזניים מסוימות מרגישה כמו איזו שפת אויב, למרות שאני חושבת שהיא שפה יפהפייה עם המון רגש. מה אני יכולה לעשות? לצערי, אני לא יכולה לשנות מחשבות של בני אדם, רק לנסות להעיר את מה שאני מבינה. שבסך הכל מדובר בתרבויות כאלה, שאולי כדאי לראות גם את היופי שלהן".
אפשר להניח שאת מדברת על השפה בהקשר פוליטי.
"נכון, נכון. אנחנו לא יכולים לברוח אבל אולי אנחנו כן יכולים לייצר שיח. ואם קשה לייצר אותו במילים אז אולי נייצר אותו בצלילים. אני חושבת ששפת המוזיקה היא שפה שכל העולם מדבר בה. מבחינת הקבלה היא נחשבת הכי גבוהה, ומדובר בשפה באמת גבוהה, אז אולי אפשר להתחיל בשיח הזה".
זה נדמה שמאז הפריצה הגדולה של סופי צדקה עם "לחיי האהבה" ב-2001 היא החליטה לקחת צעד אחורה. אז היא אולי לא באור הזרקורים אבל זה לא אומר שהיא הפסיקה עם העשייה האומנותית. "אני עדיין עושה, אני משחקת בתאטרון יפו, שחקנית בתאטרון. אני כן בתחום המשחק. כן דברים שאני נבחרת לעשות ולא רק בוחרת לעשות. אני גם משתתפת בפרויקט נפלא שנקרא עונג רבות בגלריית שכטר, עוד דבר שנבחרתי לעשות".
כשזה מגיע למסך, צדקה מעט יותר חשדנית, אבל לא אומרת לא להזדמנויות: "תשמע, אני נמצאת בסוכנות נפלאה בייצוג 1, מה שהם מציעים אני הולכת ובודקת ואני לא אומרת לא. אני כן אוהבת לעבוד, אני לא בנאדם עצלן. לא הייתי עושה נגיד משהו שלא מתקשר עם החשיבות של הדבר שאני מנסה להביא לבמה. הציעו לי הרבה פעמים לעשות ריאליטי, כל הסוגים שאתה מכיר וממש לא התלהבתי. לא נראה לי שאעשה בעתיד".
משהו עוצר בעדך מלחזור למסך?
"אני חושבת שאני פשוט אולי לא יושבת על הראש לאף אחד מצד אחד, כי אני עושה את מה שאני עושה. אז כאילו אני על מי מנוחות אבל אם יגיע משהו מתאים אני אהיה בו. אני זוכרת שבשנות העשרים שלי כשלא הייתי מכוונת מטרה, כל הזמן רדפתי אחרי דברים. כל הזמן פחדתי, כי כשאתה לא עושה את הדבר הנכון אתה כל הזמן מרגיש החמצה שאולי אתה צריך לעשות יותר. כשאתה מקום נוח, שאתה מבין מה אתה רוצה להעניק, אתה מקבל שלוות נפש לא לרוץ אחרי הדברים ולהאמין שהדבר הנכון אם הוא נכון לך, הוא ימצא אותך כמו שאתה תמצא אותו".
את מרגישה שמהמקום שאת נמצאת בו היום, וממה שאת עושה אפשר להתפרנס בכבוד?
"אני לא חיה לבד, אני בזוגיות. ואני חושבת שאולי אם לא הייתי בזוגיות ולא הייתה לי הכר הנוחה הזאת של עוד מישהו שנמצא איתי, אז אולי הייתי עובדת יותר קשה, אני מודה. אבל אני יכול לאפשר לעצמי גם להתפרנס בכבוד, אני לא אתעשר מזה אבל אני יכולה לחיות על זה".
גם "סערת אפללו" והביקורת שלו על מוזיקת הפופ ותרבות המיינסטרים לא עברה ליד צדקה. דווקא בתור מישהי שלא מכוונת לשם, מעניין לשמוע שהיא לא מסכימה איתו. "אני חושבת שיש קשת מאוד רחבה של אפשרויות, ובנאדם יכול להחליט מה הוא שומע. אני לא חושבת שלבוא בביקורת זה דבר. אתה יכול להחליט לבחור בעצמך מה אתה שומע, אף אחד לא מצמיד לך אקדח לרקה. יש לי ילדים קטנים בבית, אתה יודע תמיד כשהילד שלי שומע דברים כאלה או אחרים, אז אני אומרת לו תמיד יציעו לך מפה ועד שם, אתה צריך לקחת רק את הטוב שאתה יכול".
היא מסכמת: "אי אפשר, אנחנו בעולם שהטוב והרע מעורבבים. כל דבר טוב יש בו גם רע וההפך. תמיד אפשר למצוא את הנחמה בכל דבר, זה מה שאני מציעה לילדים שלי. אבל שיח הביקורת הוא בעייתי, כי ביקורת תמיד יוצרת איזה דיסוננס לא טוב. לעשות שיח טוב, שיח נכון זה משהו שצריך ללמוד. לעשות שיח נכון כדי שיהיה לנו יותר טוב".