צביקה פיק הוא לא עמוד תווך בפופ הישראלי. הוא הפופ הישראלי. מלבד עשרות הלהיטים שהשאיר אחריו הוא גם פתח צוהר לעולם שלם של מוזיקה ותרבות, קצת פחות רצינית והרבה יותר מהנה. לא שורשית, מעודכנת, נוצצת. כזו שאנחנו מרגישים את שיאה היום, 50 שנה אחרי האלבום הראשון שלו.
בישראל שבה התחיל לפרוח צביקה פיק, של תחילת שנות ה-70, היו בעיקר שירים מגויסים של להקות צבאיות. היו כמה מיוצאיה שכבר כבשו את המצעדים (כמו שלמה ארצי ורבקה זוהר) ועולם הרוק של חבורת לול. המון המון גיטרות. מוזיקה שאפשר לשיר מסביב למדורה, שירים שהפכו מהר לנכסי צאן ברזל של מדינה צעירה. לא פלא שהעולה החדש והקלאסיקאי מפולין, הנריק פיק, לא מצא את עצמו בקלות בעולם המוזיקה הזה. זה גם לא מפתיע שהדמות שלו ב"שיער", המחזמר עם הסיפור האמריקאי, תפסה כל כך הרבה תשומת לב. מי זה היצור עם השיער הארוך ומה הוא קשור למציאות הישראלית.
המיתולוגיה מספרת שבתחילת הקריירה המוזיקלית שלו ספג פיק הרבה לעג מהמבקרים. יכול להיות שזה היה זר להם מדי או רחוק מכל מה שהעריכו באותה תקופה. בימים ההם לא הייתה דרך אחרת לפרוץ מלבד להתקבל על ידי ברנז'ת המוזיקאים ולזכות בביקורות משבחות. אז הוא פנה להלחנת שירי משוררים ונעזר באומנים נחשבים כמו חווה אלברשטיין ואושיק לוי, כדי להגיע לקונצנזוס. האישור על היותו מוכשר ולגיטימי היה צריך לעבור דרך הממסד.
כשהשער נפתח פיק כבר הרשה לעצמו לעשות הכל. בצורה הלא אופיינית אז לתרבות פה, הוא הביא את הצלילים החדשניים האמריקאיים בזמן אמת. את הדיסקו והגרוב ב"הרקדן האוטומטי". את רומן הנעורים ב"אהבה בסוף הקיץ". את הקלילות התיאטרלית של "מוסיקה" ("מעלה מעלה"). הבלדות שלו, גם הן בניגוד למה שקרה אז בארץ, היו מלאות פאתוס ודרמה - "נאסף תשרי", "אני אוהב אותך, לאה", "אין מדינה לאהבה". יש ממנו אבבא ובוני אם, וגם קווין ואלטון ג'ון. נוצץ וחדש עם ניחוח בין-לאומי. מאוד דומה לאיך שמסתכלים היום כוכבי הפופ החוצה - מחפשים השראה וסטנדרטים חדשים.
בראייה לאחור גם הצילומים שליוו אותו מסבירים כמה שונה היה בנוף. כשהוא כולו צבוע בצבע כסף, עומד עם ווסט מנומר או ישוב עם בנדנת דגל ארה"ב ועליו ישבן של אישה מכל צד - הכל נראה חתרני במיוחד. מישיר מבט למצלמה, הכל חוץ ממגוחך. תקבלו אותי עם כל הצבעוניות והכיף. לא אתנצל.
מעצם היותו חדשני הוא גם ידע להתחפש לאומנים אחרים ולהתאים להם את הלחנים האידיאליים. לתת לריקי גל את "לגור איתו", לעופרה חזה את "גבריאל" או "שיר הפריחה", למאיה בוסקילה את "הלב" וכמובן לדנה אינטרנשיונל את "דיווה" ו"אני לא יכולה בלעדיך". אלה לא עוד שירים ברפרטואר של האומניות, אלא מלהיטיהן הגדולים, שירי הפופ שעשו היסטוריה. הלחן שהטעין את השירים האלה במנגינות על הרצף בין קליטים לענקיים, ובעיקר הפך אותם לבלתי נשכחים.
כל שיתופי הפעולה האלה הוכיחו שפיק מעולם לא נרתע מהדור הבא, אלא רק חיפש איך הוא יכול לשתף איתם פעולה. עם נועה קירל הוא עשה מופע משותף לפני כמה שנים. לעדן בן זקן הוא הציע לכתוב את האלבום. זהו לא אומן ותיק שהיה אומר בראיונות ש"המוזיקה נהרסה" ו"הדור הולך ופוחת". להפך. לאדם חדשני, דור חדש הוא לא דבר מאיים, זו הזדמנות.
לכוכבי פופ יש גם עולם שלם של ביקורת נלווית, כזו שלרוב נוצרת מהעובדה שהם לא לוקחים את עצמם ברצינות תהומית. כאלה שמקבלים אקסטרה-בוז במדורי רכילות, עקיצות על תלבושות, תסרוקות וכו'. גם כאן ידע פיק לקחת את זה למקומות ההומור העצמי, כמו בסדרת הדוקו הקורעת "המאסטרו", או בפרסומת ההיא לפלאפון "צביקה פיק". היה אפשר להיעלב מחיקויי "וואו, שיגעון!" והיה אפשר לחבק את זה ולהרוויח מזה, וזה בדיוק מה שצביקה עשה.
צביקה פיק בסופו של דבר סלל דרך של שבירת מוסכמות. של לבחור בדרך המעניינת והלא צפויה, כזו שתמיד אפשר לבקר אבל אי אפשר להתעלם ממנה. אחרי עשרות שנים של שבירת המוסכמות, אפשר להסתכל על מצעדי הפופ של היום ולהגיד: זה בזכותו.
מיטל שבח היא מנהלת A&R ביוניברסל מיוזיק ישראל ושדרנית רדיו תל אביב