גם השבוע לא חתמתי ויתור, וכתבתי טור, "לתפארת מדינת ישראל". כל הארץ דגלים דגלים ובעיקר מנגלים מנגלים, ולי היו 39 מעלות חום פלוס שפעת קטלנית, וזה לא עצר בעדי מלנפנף סביב המנגל, לראות הופעות בבימת העיר ואפילו להופיע בעצמי במועדון בתל אביב.
אני מכריזה בזאת על צוות היחצנים של המופע במועדון הסינרמה כעל צוות רפואי חובב. ההופעה נקבעה חודש לפני, והושקע סביבה המון פרסום, הייתי חולה מתה אבל הרגשתי שאין סיכוי שאני מבטלת, והחלטתי שבדרך לא דרך אני עולה לשיר. מיום שלישי ניסיתי את כל תרופות הסבתא הקיימות, כולל תרופות של סבתות שסתם המציאו תרופות כי הן סבתות, בנוסף לא יצאתי מהמיטה ואפילו המשפחה שלי הגיעה במיוחד מהצפון כדי לסעוד אותי.
עודד מויאל אמר לי לשתות עראק כדי להבריא מהשפעת
ברביעי בערב, כשצוות היחצנים המסור שמע שאני כל כך חולה, במקום לצרוח עלי שאני מבריזה להם (מכירה כאלה שהיו צורחים) הם דאגו לי והקיפו אותי בשיטות רפואה. למשל אסתי בורוכוב החליטה שאני צריכה לנשום אדים חמים, הביאה לי מים חמים ולא הרשתה לי להוציא את הראש מהכוס. נראתי מגוחכת, אבל מה לא עושים בשביל להופיע. היחצן עודד מויאל אמר לי שהוא יודע מה הוא אומר, ושאם אני אשתה טיפת עארק אני ירגיש כמו חדשה. חן ביטון, יחצנית נוספת, החליטה שאני צריכה לשכוח מזה שאני חולה, ופשוט לשתות קצת אלכוהול ולרקוד במסיבה. בואו נגיד שתפקיד בכיר בתל השומר הם לא יקבלו אבל בכל מקרה הם היו מדהימים ודאגו לי מאוד.
אני לא רוצה להשמע קלישאתית, אבל התרופה שריפאה אותי היתה קהל של 500 איש שרקדו ושרו איתי יחד. אז אני שולחת מכאן תודה ליחצנים ולקהל, וגם מסר למי שמרגיש לצערי בתחילתה של שפעת - מוזמן להופיע בסינרמה ולהבריא.
יש איזו שהיא נקודה לא פתורה בטורים, כי כמעט בכל סיפור שכתבתי עליו עד היום הייתה נוכחת החברה הטובה שלי יעל לוי, שהיא מנהלת בית קפה לפרנסתה, אבל גם חלק בלתי נפרד מחיי וממעורבותי בעולם המוזיקה. יעל אמנם לא זמרת ולעולם לא עסקה בתחום, אבל הידע והראייה שלה את עולם המוזיקה ואת המהלכים בו הוא גדול ומעניין. כל החלטה שעשיתי עד היום שקשורה במוזיקה היתה בהתייעצות איתה, והאמת שאנחנו קצת כמו סיר ומכסה, כשהמכסה ממש ממש תקוע.
כשלירן דנינו שר את "ללכת" לא רציתי ללכת
לפני ההופעה שלי בתל אביב, הלכנו אני ויעל לבמה המרכזית ברחובות לצפות בהופעות. ביד ימין סוכר מתוק (לא התבגרתי), בשמאל ספריי קצף (אבל ממש לא!), יעל לידי עם סוכריית התפוח, ממש כמו שתי ילדות בגן. כמובן שהמטרה האמיתית שלשמה התכנסנו בצורה פתאטית זו היא לשם ההופעות שהציעה העיר רחובות בערב החג. אז אתחיל כמובן בהופעה של מרגול, כי כמו שבכל הזדמנות אני נוהגת לציין, מרגול היא המודל שלי! כבר כמעט חצי שנה שלא ראיתי הופעה של מרגול, וההופעה ברחובות הזכירה לי למה אני כל כך אוהבת אותה. כל מילה - סכין, כל תו - רובה. וכל שיר פצצה. וזה הקשר היחיד בין מרגול לפשע. נקודה.
גם מתי כספי, המרדים המדהים, הופיע שם. אןמנם הופעה של מתי אחרי מרגול זה כמו שמיים וארץ, כי מרגול היא שיא האנרגיה ומתי לא, אבל כל שיר של מתי כספי הוא זיכרונות וסיפור שלם. היה מאוד מרגש ונהניתי מכל רגע. זמר נוסף שהופיע היה לירן דנינו ואסכם את החוויה במשפט: כשלירן שר את "ללכת" לא רציתי ללכת.
ואחרון חביב, הכי חביב, והאמת שעם 39 מעלות חום הוא גם הסיבה העיקרית שבגללה יצאתי, הוא ליאב יעקובי חברי הטוב, שאחרי התוכנית של אייל גולן הופיע לראשונה מול קהל בסדר גודל כל כך גדול, ופשוט ריגש אותי מאוד. לליאב מחכה עתיד מזהיר לדעתי, ואני הייתי מגדת עתידות בצעירותי, תוכיחו שלא.
במנגל הדודים שלי אכלו את המוח. של הפרה
מה עוד? הא! מנגל! שמעו לי, אחת הסיבות שטוב שאני אישה היא שאחריות הנפנוף לא חלה עליי, ונכון שהצטלמתי כשאני הופכת את הבשר, אבל אם תשימו לב טוב טוב לתמונה, המנגל כמעט ריק, שהרי התמונה היא לשם המחשה בלבד, כי הקשר היחיד ביני ובין המנגל הוא מה קורה אחרי שהבשר מוכן, וכשהוא כבר על השולחן.
_g.jpg "צליל קליפי מנגל")
הפארקים בארצנו התמלאו בעשן ביום חמישי האחרון, וכל משפחה התפארה בכמה רחוק אפשר ללכת עם איכות הבשר. המשפחה מולנו גלגלה אסאדו על להבות באמצע הפארק, אבא שלי שם על המנגל כבשה וכל חלק אפשרי ממנה, והדודים שלי הביאו בציידנית בשר מוח. האמת שלא ידעתי בכלל שאוכלים דבר כזה, ואם אוכלים מוח של חיה, איך זה אמור להשפיע על המוח הנוכחי, שכבר כנראה יש לי. המחשבות והתהיות האלו עוררו אצלי קצת חלחלה, ואז חשבתי לעצמי שאולי אני צריכה להיות בכלל צמחונית, זה נשמע יותר בריא, וגם לא אצטרך להסתכסך עם כל מיני בעלי חיים שבסך הכל לא עשו לי כלום (חוץ מפרה שפעם עשתה לי "מו" מאיים). ואז הגיע הסיר עם הבשר, אז הקטע של הצמחונות בוטל.
משוררת לאומית
ומה עם המוזיקה שקשורה ליום העצמאות? התלבטתי מה לשלב בהופעה שמתאים לאווירת החג ויהיה מקורי. אז חשבתי על "תן לשים תראש על דיונה" או "תמיד עולה המנגינה" או אולי "איזו מדינה". ואז קלטתי שהמדינה בת 64 לא צעירה, עברה לא מעט, ואנחנו עשינו לה חיים לא קלים, מה עם לפנק אותה, לשיר לה? אז כתבתי לה שיר, כי אתם יודעים שנהייתי משוררת, ממש סמדר שיר, רק לא. ישראלה, זה בשבילך.
"איך התבגרת, את כבר לא אותה אחת, עם ניסיון חיים, עם נקודת מבט / אומנם זקנה, אבל לא רואים עלייך, היופי עדיין ניכר בפנייך / כמה רצו לעזוב אותך? וחזרו, כמה רצו לפגוע בך, ונזהרו / כמה אמרו שלא טוב אצלך?, שאפילו רע, ואז ביום העצמאות, שמו דגל בחלון הדירה
אז כתבתי לך שיר, כי אין הרבה, וכאלו שיש, כבר הפכו להימנון / ארץ עם כותונת, או ארץ עם שמלה, ארץ קטנטונת או ארץ גדולה / בשבילי תמיד תהיה היחידה, וכשיציעו לי קריירה בין לאומית, אל תעלבי, ונסכם בנינו תוכנית / שאחזור גדולה, אחרי שנה או שעה, ואביא לך כבוד כמו אם גאה / ואל תדאגי אני לא אספר, ששם בחוץ יפה יותר / ואומר את האמת? היופי לא משנה, כי לצורך של ישראלי אמיתי, רק לך יש מענה".
מה לדעתכם המדינה הייתה עונה לי אם הייתה יכולה לענות? שאני ממחזרת בקבוקים? שאני מקלקלת לה את התדמית? מה זה משנה, אני אוהבת אותה בכל מצב. חג עצמאות שמח :).