אחד מי יודע? אחד אני יודעת! אני יודעת שאין אחד שלא אוהב את פסח! אבל גם אין אחד שלא מחכה שהוא יגמר. מצד אחד חג האביב הפורח, מצד שני הכלור שמשאיר בידיים ריח. מצד אחד סיכוי למצוא את האפיקומן , מצד שני לאבא נגמר המזומן. מצד אחד שוקולד טעים על מצות, מצד שני אחרי יומיים זה מתחיל למצות. אין מה לעשות, מאיזה צד של המצה בסוף בפסח אני מרגישה קורבן של משהו, סוג של חג הקורבן נהיה לי.
קורבן של הניקיונות
בבית שבו גדלתי, את אווירת הפסח אפשר להרגיש חודש לפני החג. זה מתחיל בניקיונות בכל מיני מקומות מוגזמים, שבני אדם שאינם חוגגים חגים מוזרים כמונו, כנראה לעולם לא ינקו . למשל אמא שלי, כל כך מגזימה, שהיא מנקה ידיות של דלתות ואפילו מעבירה סמרטוט לח בתקרה. כאילו מה נראה לך אמא? שבלילות אני הופכת לספיידרמן ואוכלת לי על התקרה פיתה עם שוקולד? למה צריך להגזים? ולמה חודש לפני פסח אי אפשר לאכול בחדרים לחם, אלא רק במתחם מסוים שהוגדר מראש בישיבת דירקטוריון עם כל המשפחה שהוא היזור המותר לאכילת חמץ? לא כיף בכלל.
קורבן של אין מה לאכול
החסך באוכל בפסח הוא נושא כאוב. מבחינתי בחג הזה אין מה לאכול. חוץ ממצות, ובואו נודה שלדבר הזה יש טעם של עיתון מעריב ישן, עוד מלפני שדנקנר קנה אותם. שבוע שלם אתה מסתובב סביב המאפייה, מחכה אולי בטעות יטעו בתאריך ויפתחו, ובסוף אני מוצאת את עצמי מפנטזת על מאכלים שבחיים לא מפנטזים עליהם בימים רגילים, בקטע של: "איך בא לי עוגת סולת, אני מתה לעוגת סולת". או שלמשל אני עוברת ליד דוכן של ההמבורגר הכי מגעיל באזור, שביום רגיל אני לא מעזה לאכול שם, ופתאום כל כך מתחשק לי שהוא יהיה יטפטף את השומן טראנס שלו על איזו לחמנייה, ממש מפשיטה אותו עם העיניים. בגלל שאין מה לאכול בחג הזה, כשאומרים לנו "לא" אנחנו רוצים יותר, או מנסים לקמבן. בפסח כל בשלן דה לה שמאטה נהיה לך "השף אהרוני", ומנסה להיות מקורי: "מה קרה לך? תקשיבי לי, תטגני את המצה עם ביצה את לא מבינה איזה מעדן" או למשל: "תרטיבי אותה במי שפיר ושימי מיונז".
קורבן הסדר
הכי מעצבן בפסח הן הברכות לפני הסדר. אני באה ממשפחה מסורתית, ונכון המסורת חשובה מאוד, אבל האמת שאין אחד בשולחן שלא מחכה בקוצר רוח שהברכות יגמרו ותתחיל הארוחה שאמא הכינה. ואיזה ברכות מוזרות יש לנו היהודים, למשל חיפוש האפיקומן, אם נחשוב על זה לעומק, משפחה שלמה מחפשת מצה בכל הבית. מסכנה הפיליפינית של סבא שלי, היא נמצאת רק שנה בארץ,ולא הכירה את המנהג, חשבה שכולנו השתגענו. היא לא הבינה למה כולנו מחפשים מצה, אבל אחרי שהיא עזרה לי לחפש ומצאנו ,התחלקנו חצי חצי 150 לי ו-50 לה, אז היא אפילו התחילה לחבב את החג. ובחיפושים סוף סוף מצאתי את החוגר שעליו נשפטתי לפני שלוש שנים בצבא, ואת הטרנינג שאחי עשה לי עליו מסדר זיהוי בחשד לגנבה.
מילים כדורבנות, שירים כקורבנות
חוץ מהמציאות יש גם את השירים היפים בחג: "חד-גדיא", "אחד מי יודע", "עבדים היינו", "מה נשתנה". נכון שהשיר 'עבדים היינו' מולחן מוגזם מידי יחסית לטקסט? נכון שאנחנו בני חורין וזה משמח, אבל בכל זאת עבדים היינו וזה לא צחוק, ואפילו עצוב, אז לשיר את זה בכזה "האפי"? אז נשיר סופרן, כי זה הוא חג הקורבן. או השיר: "אחד מי יודע", איזה ארוך הוא אפילו יותר ארוך ממחרוזת "כוכבי מרום". מכל החד גדיא אני מרגישה הכי קרובה לשונרא. גם ככה אני מוצפת תמונות של חתולים. איזה טרנד מייאוס.
אז מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? כנראה שבלילה הזה כלום לא השתנה. אני בטוחה שנשב כמו בכל שנה עם כל המשפחה, נקרא את ההגדה ונתפלל תוך כדי שהיא תיגמר, נשיר עם כל המשפחה בזיופים נוראיים את שירי החג, נאכל אוכל טעים, ואחרי זה נשתה יין או משהו כשר אחר. ואם מישהו מתלונן בשבועיים הקרובים שהוא רעב, שבא לו המבורגר עם לחמנייה, שנשבר לו מהמצות, תפנו אותו אליי אני כבר אאלתר לו איזה מתכון של מצה עם ביצה או מי שפיר. מה שבא לו, מבטיחה. חג קורבן שמח.