טוב, נעזוב לרגע את עניין היהדות בבלוג. הפעם נידרש לנושא התעצמותה הבלתי נסבלת של המוזיקה המזרחית. אם לדבר בשפתה, אז תשמעו, זאת ממש מכה. מעגל הקסמים ברור: לרוב הקהל שצורך מוזיקה באופן אקטיבי יש טעם די גרוע. לאנשים המנהלים את כלי המדיה יש טעם יותר טוב, אבל כדי להביא יותר קהל הם מתפשרים ונותנים לקהל את אותו זבל.
וה"אמנים"? אני בכלל לא יודע עד כמה יש להם חוש ביקורת עצמית. הם רואים בעצמם אמנים? אני רואה בהם אנשים ששרים. הם רואים במה שהם משחררים מוזיקה? אני רואה בזה גיבוב של צלילים. הם רואים שם אמת? אני חושב שגם לקרוא לזה בלוף יהיה קומפלימנט מוגזם מדי.
שם נמצא הכסף
אני מודה שדעתי השתנתה במהלך השנים. בעבר כתבתי טור מזרחי קבוע ("מזרח תיכון חדש", בתרבות מעריב), בו נהגתי להלין על חוסר הבמה וההערכה שמקבלת המוזיקה הזו. במקביל ראיינתי ל"רייטינג" ול"מעריב" את כל מקופחי הז'אנר - מתמיר גל דרך יוסי עדן ועד אבי ביטר. האמנתי, וגם היום אני מאמין, שצריכים לתת לקהל את מה שהוא אוהב. זיהיתי פופולריות של אמנים שונים בפריפריה, והיה זה מן הצדק שאתן להם במה מכובדת.
כמה שזה נראה תמים היום. בין האווירה אז לבין האווירה היום אין ולו דבר. אז העגל רצה לינוק בכל הכח, והיום שלל הפרות - כלי המדיה, שלא תטעו - תאבים להיניק. כל כך תאבים, עד שהוצפנו מכל הכיוונים בפופ המזרחי המאוס והלעוס. העיקרון פשוט: כולם מבינים ששם נמצא הקהל, כלומר שם נמצא הרייטינג, כלומר שם נמצא הכסף. משוואה פשוטה.
בקרוב יימאס לכולנו
אבל זה לא כל כך פשוט. תזכרו מה אמרתי לכם: כמו כל בועה, גם הבועה הזו תתפוצץ בסופו של דבר. כמו שהז'אנר המזרחי דעך באמצע העשור הקודם, כך הוא עתיד לדעוך בתקופה הקרובה. יש לכך כמה סיבות.
קודם כל, זה יימאס. למדיה יימאס להציף בעיקר מוזיקה מזרחית, לקהל יימאס לשמוע רק על אותם אמני פלסטיק (נעזוב שמות), ולהערכתי גם האמנים ומנהליהם ירגישו שהגיע הזמן להוריד פרופיל. לפעמים דווקא שתיקה היא כוח, לא רק כיפופי ידיים ומסרי שופוני למיניהם.
שנית, נכון שכמה מאמני הז'אנר ממלאים אולמות וטוחנים כסף בחתונות, אבל הרעש התקשורתי שהם עושים מצליח לבלבל גם את טובי העיתונאים והמבקרים. יש להם כוח, אבל לא כמו שנראה לכם. זה מזכיר את הברסלבים: הם עושים הרבה רעש, אבל מבחינה כמותית מספרם ממש לא גדול. כן, יש כמה זמרים מצליחים בשוק המזרחי, כמו אייל גולן וקובי פרץ, אבל הם וחבריהם הבינוניים יותר יוצרים אשליה כאילו כל תרנגולת שמנגבת סחוג מטילה ביצי נירוסטה.
אז זהו, שממש לא. מדי חודש יוצאים עשרות סינגלים של אמנים מזרחיים חדשים שמנסים לעשות את המכה, ונוחתים על הקרקע כלעומת שפנטזו. נוצרה כאן אליטה מזרחית חדשה ומצומצמת, ומאוד קשה, אם לא בלתי אפשרי, להצטרף אליה ולגזור קופון.
הסיבה השלישית היא שרוב הקהל שצורך את המוזיקה הזו לא ממש מתרגש מזכויות יוצרים. יעידו על כך שלל הפורומים המזרחיים ברחבי הרשת, המציעים לכל דכפין אלבומים וסינגלים חדשים להורדה (2.3 דקות בממוצע אחרי שהם שוחררו), ואפילו רינגטונים לסלולר בחינם. לכן גם אם המוזיקה הזו מצליחה, היא לא מצליחה לממש את הפוטנציאל המסחרי שלה בגלל אופי צרכני קלוקל של חלק גדול מהקהל.
פשוט משעממים
הסיבה הרביעית והאחרונה היא שבינינו, לאמנים האלה אין מסרים מיוחדים לאומה. משעמם לשמוע אותם מדברים. תמיד תקבלו הגיגים לא משמעותיים על "פריחת" הז'אנר ("הגיע הזמן"), קצת לכלוכים על כל הזמרים האשכנזים שמרגישים שגנבו להם את המדינה ("יש מקום לכולם"), דיבורים על כסף ("אין תלונות"), סיפורי מעריצות ("אם מישהי מעריצה אותי, לא ארצה לצאת איתה"), אמונה ("אני מניח תפילין, אבל קשה לי לא לעשן בשבת") ודיבורים תפלים על העתיד ("הייתי רוצה להקליט דואט עם מדונה", "הייתי רוצה להופיע בצרפת" או לחלופין "מתאים לי עכשיו איזה דואט עם שלמה ארצי").
לכן, תקשיבו לי, זה עניין של זמן עד שהמוזיקה המזרחית תחזור לממדיה הטבעיים. דווקא המיאוס ממנה הוא זה שיביא את הבשורה.
כלומר, נקווה.
גילוי נאות: דודו כהן עובד בנבל עשור, הלייבל של עמיר בניון.