"גדלתי בשכונת הכורדים בירושלים למשפחה מרובת ילדים (14 נפשות). שכונת עוני, שבינה לבין שכונת רחביה האריסטוקרטית, הפריד רק כביש אחד. בביתנו היה אבי שומע את המוסיקה עליה גדל וחונך מתוך רדיו גדול על גלגלים שהביא אִתו מעיראק, בשקט, בווליום נמוך. כששאלתי אותו למה הוא שומע את המוסיקה בשקט, ענה לי, 'יא אבני, תשתוק, שלא יהיה לנו יותר גרוע'.
"לא שתקתי, ואני גם לא מתכוון אי-פעם לשתוק"
"גרנו בבית סוכנות מתפורר, כשמעבר לכביש גרו אנשים בדירות מפוארות, עם מרפסות גדולות וארוחות שחיתות – ברגע שאמר לי אבי את המשפט הזה, החלטתי שאני לא שותק. לא שתקתי עד עצם היום הזה ואני גם לא מתכוון אי-פעם לשתוק. בתחילה כפעיל, כחייל פשוט, אך קרבי ב'פנתרים השחורים', השתתפתי בפעולות בשכונות רחביה, פעולות כמו לקיחת החלב והלחם וחלוקתם לנזקקים. לפעמים, היינו משאירים כרוזים בפתחי הבתים, להסביר למה ולמי מיועדים הלחם והחלב שלקחנו. שילמתי מחיר כבד על העובדה שלא שתקתי.
"נאסרתי ב-1970 לשנה וחצי, ושוב נאסרתי ב-74' לשנה נוספת. בשנת 2010 הואשמתי בבית-משפט השלום בירושלים בהפעלת תחנת רדיו למוסיקה מזרחית ללא זיכיון, והתוצאה - גזר-דין של 24 חודשי מאסר בפועל, שנה על תנאי למשך 3 שנים וצו עיכוב יציאה מהארץ. וזאת לאחר 73 ימי מעצר עד תום ההליכים שבהם טורטרתי בחקירות אינטנסיביות יומיומיות, ולאחר 7 חודשי מעצר בית מלא בפיקוח של אישתי וביתי 24 שעות ביממה.
"לאחר הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי הופחת העונש מ- 24 חודשים ל-18 חודשים בפועל, אך בתוספת קנס על סך 25,000 ₪. או 50 ימי מאסר תמורתם. עוד באותו יום הודעתי לבית המשפט שאין בכוונתי לשלם את הקנס האמור ואני מעדיף כי 50 ימי המאסר יצורפו לכל אותם 18 חודשים בפועל. בית המשפט סרב ונתן פסיקה ששנה לאחר שחרורי מכל אותם 18 חודשי מאסר אשלם את הקנס האמור. אחרת אאסר ל-50 ימי מאסר. לאחר שחרורי ותכתובות חוזרות ונשנות ביום 14.7.13 התייצבתי כצעד מחאתי בשערי בית המעצר מגרש הרוסים בירושלים בדרישה לריצוי כל אותם 50 ימי המאסר. לציין ששב"ס, פרקליטות המדינה ומערכת בתי המשפט לא אהבה את הצעד החסר תקדימי שבו נקטתי, ולכן במשך 22 ימי המאסר הראשונים טורטרתי בארבעה בתי כלא. מגרש הרוסים ירושלים, רמלה, רימונים, ומעשיהו.
"ולאחרונה באותו עניין קיבלתי תביעה אזרחית מצד משרד התקשורת של מדינת ישראל ונדרשתי לשלם סך של 262.000 אלף שח' על שימוש בתדרי רדיו ללא רשיון. חחחחח... הנה עוד שלב במסע הרדיפה האובססיבית חסרת המעצורים נגדי. לא להתבלבל, המדובר הוא לא בעבירת אונס, שוד מזויין, אלימות, רצח, או נסיון לרצח. אם זה המסר שבתי המשפט מנפיקים, וזה בפעם המי יודע כמה, אז טמבל מי שהולך לבקש שם צדק.
"השופט אמר שהפצת ערכי תרבות המזרח פוגעת בערכי המדינה"
"תחנת 'קול המזרח' הייתה הראשונה בישראל ששידרה מוסיקה מזרחית 24 שעות ביממה - זאת גאווה שאף שופט בישראל לא יוכל לקחת ממני. גזר-הדין היה תקדימי, לא מידתי, ולֻווה באמירות גזעניות מצד השופט. מתוך כל אותם עשרות ומאות שנתפסו על הפעלת תחנות רדיו ללא זיכיון, איש לא קיבל עונש מאסר דומה לשלי, או עונש מאסר בכלל. לא הופתעתי, מכיוון שחוויות ילדותי ונעוריי חקוקות בזיכרוני. איך אוכל לשכוח. תמיד הענישו אותי, והענישו אותי בצורה החמורה ביותר. וכך גם בגזר-דינו של כבוד השופט אלכסנדר רון: 'תרבות המאבק של 'הפנתרים השחורים', על נגזרותיה, וליתר דיוק, תת-התרבות הזאת, עבר זמנה, אם בכלל היה לה מקום אי-פעם... הפצת ערכי תרבות המזרח, תוך עקיפת החוק וזלזול במוסדות המדינה, אינה אלא פגיעה בתכניה ובמעמדהּ הציבורי ויש בכך אך כדי להכתימהּ'.
"דברים אלה אומר שופט בישראל, לא אדם מן הרחוב. שופט המצייר עצמו כיהודי, דתי וציוני ושהִנו בעל תואר שני ושלישי בהיסטוריה של עם ישראל. לא אחטא ולא אגיב כלפי כבוד השופט בשפה דומה לשלו משום שאצדיק בכך את טענתו בדבר תת-תרבות. איך ייתכן, לאור עובדות היסטוריות, להגדיר את מאבקי המזרחים כמאבקים של תת-תרבות? ומי מגדיר זאת? שופט בכיר בישראל! בגסות הוא מניח את כל כובד משקלו על דפי ההיסטוריה בניסיון לעוות את תוכנם ולהציג את פעילותי ב"פנתרים השחורים" באור שלילי. הרי זה לא סוד שפעילותה של תנועת "הפנתרים השחורים" נרשמה בהיסטוריית העם היהודי. כנראה שעובדה זו פגעה בשיקול דעתו של השופט כלפיי והיא זו שגרמה לו להחליט את מה שהחליט. האם שופט כזה ראוי להמשיך ולשבת על כס השיפוט? והיכן הם כל אותם יפי-הנפש המכונים נושאי הדגל החברתי?
"הוכחתי שרבות מהטענות שהועלו נגדי היו מופרכות"
"במהלך המשפט, הוכחתי שרבות מהטענות שהועלו נגדי היו מופרכות, כמו למשל הטענה שהשידורים הפריעו לקשר בין המטוסים לבין מגדלי הפיקוח – אני הראשון בישראל שהוכיח, חד משמעית, כי אין כל קשר בין משדרי תחנות הרדיו הנקראות "פיראטיות", לבין מגדלי הפיקוח בנתב"ג. מעבֵרה זו זוכיתי לחלוטין. סירבתי לעסקת טיעון, סירבתי להודות באשמה, ניהלתי משפט על חפותי ועל הזכות לתת ביטוי לתרבות שאף אחד אחר לא נתן לה ביטוי. זוכיתי מהסעיף החמור ביותר בו הואשמתי – הפרעה לקשר בין מגדלי הפיקוח בנתב"ג לבין כלי טיס – ובכל זאת נשלחתי למאסר. מה גם שחיפשו לעשות תקדים, לתפוס שעיר לעזאזל, וכך לסגור גם תחנות אחרות. ואכן, אחרי פרסום גזר-הדין, תחנות מחתרתיות נוספות נסגרו, אך במקומן עלו לאוויר עשרות תחנות רדיו ערביות מהרשות הפלסטינית, שעליהן אף אחד אינו מדבר.
"לאחר התבטאויותיו של השופט כלפיי, הגשתי תלונה לנציב תלונות הציבור. השופט העליון בדימוס, מר אליעזר גולדברג, אשר מצא את תלונתי מוצדקת, קבע "כי השופט רון עלב בנאשם ללא צורך, ולכן גזר-הדין לוקה בחסר". גם עבור השופט גולדברג, הצדק היה כאן ברור. תפנית חשובה חלה באיחור גדול, כשהשופט רון התנצל על דבריו. אחרי שהופעתי באולם בית-המשפט בו שפט השופט רון, נושא על עצמי חולצה ועליה אמירתו האומללה, התקיימה בינינו שיחה מתוקשרת בה התנצל השופט על דבריו שנכתבו באותו פסק-דין. כך, שהצדק הפך ברור עוד יותר.
"את תחנת 'קול המזרח' התחלתי להפעיל ב-1992. כמו כל שומר חוק, ניגשתי למכרז וביקשתי רישיון לתחנת רדיו, שתכניה יהיו מוסיקה ומסורת, שרבים בישראל התחנכו עליהן. הבקשה נפסלה על-ידי הרשות השנייה. אמרו שיש צורך גם בתכנים נוספים, אך לא ציינו אילו תכנים. החלטתי להקים תחנה גם ללא רישיון, ובזמן בו הוקמה, המעשה לא נרשם בספר החוקים כעבֵרה פלילית, אלא כעוון. התייחסו אל הקמת התחנה כדבר שולי, לא ציפו שתהיה האזנה. מהר מאוד התווספו לתחנה עוד ועוד מאזינים שהקשיבו וחיכו לתכניות. אנשים התחילו לשמוע את מה שהם אוהבים לשמוע. בלילות היו מגיעים אלינו אמבולנסים וניידות משטרה לבקר, לפעמים הביאו פיצות והצטרפו אלינו. הממסד לא אהב את ההצלחה שלנו, והפך את הפעלת התחנה לעבֵרה פלילית.
"רבים מהזמרים היום, נמצאים שם בזכות האלות שקיבלתי בראש מפרשי משטרה"
"עכשיו נראה לרבים שהמוסיקה המזרחית נמצאת בכל מקום. זה לא נכון, זו לא מוסיקה מזרחית, ובכל מקרה, עוד לפני כל השמות הפעילים והמוכרים היום, התחלתי אני עם תחנת 'קול המזרח'. רבים מהשדרנים היום, רבים מהזמרים היום, נמצאים שם בזכות האלות שקיבלתי בראש מפרשי משטרה בשנות ה-70' ובזכות הפעלת 'קול המזרח'. נאבקתי למען התעשייה הזו, עליתי על עץ, ניערתי, וכשהפֵּרות נפלו למטה, ירדתי לאסוף ולא מצאתי כלום. הם לקחו הכול, כל אותם יוצאי עדות המזרח שעם הזמן הפכו עורם, ולצערי נהיו המשת"פים של הממסד.
"ועכשיו אני נאבק במה שהתעשייה הזו הפכה להיות. אם בעבר, המוסיקה המזרחית הושתקה על-ידי הבושה, כתוצאה מכך שהממסד לא נתן למוסיקה הזו את המקום הראוי לה, היום כוחות השוק, וכמה מעצבי דעה, גורמים להשתקה של המוסיקה המזרחית האיכותית יותר, המסורתית יותר. אותם אלו שהופלו לפני שנים, והיום עלו לגדולה, יותר מדי מהם הפכו להיות 'עבד כי ימלוך' ותורמים לאפליה יותר מכל ממסד אשכנזי. כך לגבי תנועת ש"ס, כך לגבי אותם שדרנים מזרחיים שמשמיעים שוב ושוב את אותם 6-5 זמרים. זמרים מזרחיים אמיתיים, איכותיים, פשוט אינם מקבלים במה. אותו המאבק, שבגללו היה צריך את 'קול המזרח', עדיין ממשיך. אהובה עוזרי, זוהר ארגוב, אבנר גדסי, שימי תבורי, להקת 'השובלים', דקלון, חיים משה, ניסים סרוסי ואחרים שהופלו אז, מופלים גם היום. היו מהם שבחרו לפרוש בכבוד מעולם המוסיקה, ולא להתבזות ולבצע את שירי הפופ שקיימים היום ונקראים בטעות 'מוסיקה מזרחית'. בודדים נשארו כמו ישי לוי, עופר לוי, אבנר גדסי, שימי רון ואיציק קלה – זמרים מצוינים, זמרים בחסד עליון.
"גם למי שלא אוהב את משה פרץ יש זכות לשמוע את המוסיקה שהוא מחפש"
"הזמרים המצליחים היום, אינם זמרים מזרחיים. הם מוכרים, הם מופיעים והם מתחרים זה בזה מי קונה בית גדול יותר, מי נוסע באוטו חדש ויקר יותר, לובש חליפה נוצצת יותר ומי עולה עם יותר נגנים לבמה. הם מחוברים לשדרנים המובילים שמקדמים אותם על חשבון הקולות האיכותיים והאמיתיים יותר. שדרנים ועורכים היום, בכל תחנות הרדיו בישראל, רק פוגעים בקהל אוהבי המוסיקה המזרחית. הם אשמים בכך שמצבה של המוסיקה המזרחית היום גרוע עוד יותר משהיה בשנות ה-70. הם אינם מייצרים את המוסיקה שבשבילה נלחמתי, המוסיקה שבשבילה הייתי מוכן לשבת במאסר ובלבד שתגיע אל הציבור הכמֵהַ לשמוע אותה. אי אפשר לאורך זמן לתת במה למוסיקה לא איכותית, שהיא בעיקר פלסטיק ואין בה מסר. יוצא דופן בעיני הוא השדרן ירון אילן מ"רדיו ירושלים", שמשדר מדי יום חמישי ארבע שעות של מוזיקה מזרחית ישנה וטובה. אבל אלה ארבע שעות שבועיות בלבד, בתחנה אחת בלבד.
"איפה הזמרים שנאבקים על זכותם להישמע? איפה הזמר שלוֹוה כסף, חוסך כסף, כדי להוציא סינגל אחד איכותי? הרי הם ישנם, אבל כשיגיעו אל אחד השדרנים המובילים היום, הם ייזרקו לפח, אפילו לא יקשיבו להם, וימשיכו עם זמרים בודדים שמונעים כל תחרות. נכון, עם עובדות ההצלחה אי אפשר להתווכח, והנוער מקשיב לזמרים הללו. אני לא חייב לאהוב את המוסיקה הזו, ואולי הם לא חייבים לי אישית שום דבר, אבל גם אם יש אוכלוסייה קטנה שלא אוהבת את משה פרץ, גם להם הזכות לשמוע את המוסיקה אותה הם מחפשים. איפה למשל אפשר לשמוע את אבי ביטר ברדיו? הוא הרי מופיע במועדונים מפוצצים, מה שאומר שיש לו קהל שרוצה לשמוע אותו, וגם אם אלו רק חצי אחוז מהרייטינג, חשוב לתת להם ליהנות מהמוסיקה הזו. בהקשר הזה אני חייב לציין לטובה את "הפרויקט של רביבו", שהחזירו עטרה ליושנה ויצרו גל גדול של חזרה למוזיקה המזרחית של פעם. יישר כוח, חברים.
"תראו את שלמה ארצי הגדול, ממשיך עם אותו הג'ינס ואותה חולצה כבר שנים"
"חשוב לזכור, שרוב הזמרים המצליחים של היום, במה שנקרא עכשיו "מוסיקה ים-תיכונית", הגיעו משכונות קשות מאוד וסבלו מדיכוי חמור, והיום רוצים לעשות את ה'שוּפוּני' שלהם. אם אתייחס לנושא העלמות המיסים של זמרים אלה - איך אתם יכולים לבוא בטענות, אתם אלו שחייתם בעוני ועכשיו אתם מפזרים כסף בראוותנות, בשחצנות ומביאים את התקשורת לראות את הפאר שלכם. תראו את שלמה ארצי הגדול, ממשיך עם אותו הג'ינס ואותה חולצה כבר שנים, כך גם שלום חנוך, מתי כספי ואחרים. אבל 'גדולי הזמר המזרחי' של היום, לא רק שהם לא גדולים, הם לא זמרים מזרחיים, הם שכחו מזמן מאיפה הם באו. ועל כך נאמר: 'אם יגעת והגעת, אל תשכח מניין באת..'.
"בשנות ה-70 של המאה העשרים, בלי טלפונים סלולאריים, בלי האינטרנט ובלי המדיה שיש היום, הצלחנו להבעיר את המדינה. כי אז היו גברים אמיתיים – ונשים – עם רוח קרבית נחושה. הנה, בקיץ האחרון יצאו ההמונים לרחובות וכבר אנחנו רואים שזה התמסמס. עוד מעט נשמע שקנו את המארגנים ושהכול נגמר. אני אמשיך להיאבק על דמותה של ישראל ועל הזכות למסורת ולתרבות אחרת, למרות הקשיים שמערים עליי הממסד. אלחם על זכותה לקבל מקום של כבוד, עם או בלי שותפים. רוח הלחימה נעלמה. זה קרה במחאה שהתמסמסה, וזה קרה במוסיקה המזרחית שויתרה על עצמה, וויתרה על האיכויות והאמירות לטובת פופ, כסף ופרסומות.
"אלה שהתעשרו בזכותי בגדו בי, ונטשו אותי לבד במערכה"
"חשוב לזכור, היום לא יותר טוב מבעבר. יש היום בישראל יותר קיפוח ויותר אפליה, רק שהם נעשים באופנים אחרים, חלקם מחתרתיים יותר. מי שקם ונאבק, משלם מחיר. יש אחוזים גבוהים של אנשים רעבים, חסרי דיור שגרו, וחלקם עוד גרים, במאהלים. העומס שיש על האנשים קשי היום הוא כזה שהם אינם מסוגלים לקום ולמחות, לקום ולהנהיג מאבק, רק לנסות ולשרוד עם הראש מעט מעל המים. אני זוכר את ימי הילדות שלי, את האפליה ואת הקשיים. את השכונה הענייה, הבתים בלי הדלתות ואת השכן הערבי שאצלו היינו כולנו יושבים, בימי שישי, לראות את הסרט הערבי. אני זוכר ומתגעגע. אולי לא היה לנו כלום, אבל היה לנו הכול, היום יש לנו הכול ובעצם אין לנו כלום.
_i.jpg "הפרויקט של רביבו בהאנגר (צילום: ארן חן)")
"אני רואה את מצבנו היום, את המקום שאליו אנחנו הולכים, זה מקום לא טוב והמצב במדינות ערב אינו מוסיף. ואז אני חושב, שאולי בכל זאת, טוב שלא קניתי דירה. ישנם אנשים, הרבה מאוד אנשים, שחיו בתנאים-לא-תנאים ובזכות הפעילות החברתית שלי התפרנסו והתפרסמו, נוסעים במכוניות יוקרה וגרים בדירות פאר. בימים טובים, הם היו שורצים מסביבי ובכל הזדמנות מתפארים על עצם היותם במחיצתי, ובזמן אמת בגדו בי ונטשו אותי לבד במערכה. אני לא מאשים אותם, הנאשם העיקרי הוא אני. כנראה שהייתי צריך להיות הרבה יותר זהיר בבחירת האנשים סביבי. רבים שנחשבו בעיניי הגונים, מכרו את כבודם תמורת בצע ושלמונים. חשבתי שאני יכול לעזור לכולם, היום אני יודע שישנם אנשים שאסור היה לי לעזור להם, כי הם אוכלים את היד שמאכילה אותם.
"אבל אינני מצטער. עשיתי רק טוב. אני איש של ערכים ועקרונות, מחויב לאמת שבי, ועל-כך אני משלם מחיר. כלא זה לא דבר שמפחיד אותי, כבר הייתי שם. אבל בואו נהיה מציאותיים – על הפעלת תחנת רדיו למוסיקה מזרחית לא מגיעים לכלא. יכול להיות שאם הייתי משדר כל מוסיקה אחרת, לא הייתי מגיע לכלא. אני לא מחפש, ואף פעם לא חיפשתי, ואין לי שום צורך לחפש לקבל פרס או הוקרה משום גורם על כך, עשיתי זאת ממניעים אישיים בלבד. ואם זו אינה אפליה מקוממת, אני צנצנת".
