ישי לוי שר, והחיים באור כזה שמח

סיפור החזרה לחיים והקאמבק הגדול של ישי לוי כבר סופר מכל הזוויות. בשיאו, ועם האלבום הקודם "האחת שלי" והמופע על במה מסתובבת בהאנגר 11 בנמל תל אביב, הפך לוי לחבר לגיטימי בצמרת המוזיקה הים תיכונית, מעין תשובה של האגף התימני לדומיננטיות של שלומי שבת בגזרת הותיקים, עם נטיות לתת פייט גם לצעירים בגזרת הפופ ואפילו לקרוא תגר על אייל גולן, בעיקר דרך התקשורת.

ישי לוי שוב התחדש, כלומר חזר אחורה

אבל כל זה הוא נחלת העבר. ישי לוי שוב התחדש, ובמקרה שלו הדרך הבטוחה לעשות את זה היא לחזור אחורה, למקורות שלו. לדמות זמר המועדונים האיכותי, שנותן לקהל הנאמן שלו את מיטב שיריו, ולא מחפש גימיקים או להיטים קלילים שחולפים עם הרוח. זמר נטו, מבצע גדול, שבא להשמיע מוזיקה טובה לקהל בוגר יותר, לא שכונתי ולא זמני, שבא לשמוע אותו שר באמת. במופע החדש שלו "את", שהתקיים אמש באותו האנגר 11, אחרי אלבום נהדר, שרקם עם עמיר בניון כיוצר המרכזי ויעקב למאי כמעבד והמפיק המוזיקלי, קיבלנו את ישי לוי זמר המועדונים. ההאנגר, עם מעל למאה שולחנות עגולים, כולל הגשת משקאות ומזון, נראה כמו מועדון לילה ענק, ובשעה 22:40, כשלוי עלה לבמה, זה שוב היה אותו ישי לוי הישן והטוב, ישי לוי "של פעם", מינוס הסמים והבעיות.

ויש לוי "של פעם" הוא זמר אדיר, עם קול שאין שני לו, הקול הנדיר שאתה מרוויח מהטרגדיה שנקראת הרואין. כמו זוהר, כמו קורט קוביין, קול של אלוהים אחר. וכשהוא ניגש למופע הזה מה שחשוב לו הוא לחבר את עצמו לקהל קודם כל דרך הביצוע הקולי, שהוא מה שמייחד אותו. הוא לא פרפורמר שנותן על הבמה שואו בלתי נשכח, אלא ווקאליסט שהווליום שלו ממלא את חלל ההאנגר, מוקף בעשרה נגנים טובים, בניהולו המוזיקלי של נדב ביטון, שיודע להתחנף לאוזן במידה, מבלי להיגרר לקיטשיות מיותרת, ומצד שני מעז לתת עיבודים מעניינים.

מעדיף מחרוזות שירים ותיקים על פני להיטי פופ עכשוויים

מבחינת רפרטואר ניקה ישי לוי הצידה כל מיני להיטי "פופ-ים-תיכוני" שכיכבו בשלושת אלבומיו הקודמים והתמקד רק בלהיטים הבאמת גדולים שיצאו מהם כמו "ריקוד רומנטי", "האחת שלי", "אישה נאמנה", "מלנכולי" (הנאמבר הכי טוב בהופעה), "כשאת לידי ("ווראדי") ו"עננים". אליהם הוסיף את הבולטים מאלבומו החדש כמו "תשירי ילדה", איתו פתח את המופע, "את", "אלף פעם" ו"אבא". הקבוצה השלישית היא שירים קלאסיים של לוי כמו "איפה את היום", "בשבילי את השער לגן עדן", "רעיה", "רקדי", "תלתלים שחורים", "ילדונת", "עלם חמודות", "אחת ויחידה", ואפילו "ליסה ליסה".

ועם כל אלה, לוי מרגיש מספיק בטוח בעצמו לבצע כמה וכמה קאברים במופע הזה, לקלאסיקות מזרחיות. כמו זמר ג'אז או בלוז ותיק ומנוסה, שלא חושש לגעת בסטנדרטים של הז'אנר שלו, כך גם לוי הפיק הנאה והרקיד את הקהל עם "ברצלונה" של ג'ו עמר ז"ל בביצוע ששווה אליפות, ועם "מרלן" ו"כמו שיכור" של זוהר ארגוב ז"ל. ואם יש מישהו במוזיקה המזרחית שראוי לו לשיר שירים של זוהר - הרי זה ישי, הקולגה, החבר, שהיה שם ברגעי הנפילה הקשים, ולא היה חסר הרבה כדי שהמצב יהיה הפוך, והלילה יעמוד על הבמה של ההאנגר זוהר החי וישיר קלאסיקה של ישי כדי לעשות לו כבוד.

קראוד פליזר לקהל רגוע, עד הקריז הבא

דרך האווירה הזו, של זמר נטו עם תזמורת נגנים שבא לעשות שמח, שמוותר על אגו ושם בצד להיטי פופ של עצמו כדי להיות להיות קראוד פליזר וגם צולל עמוק לרפרטואר שלו - הרוויח לוי במופע הזה בחזרה את הקהל הותיק, המבוגר, קהל ועדי העובדים, שישב מולו רוב המופע ושר איתו, משאיר לצעירים יותר את הריקודים. בשלב מסוים הוא כבר התגעגע לאטרף, לריקודים על שולחנות, ל"שכונה", והפציר בקהל "תשירו איתי, לא שרתם איתי הערב".

הם שרו, אבל בשקט, ברגוע, ואולי זה מה שמתאים לישי לוי, בפאזה הנוכחית של הקריירה שלו - קהל רגוע, שעושה לו המון כבוד, משלם במיטב כספו, ויודע להעריך איכות של אלבום כמו "את" ואת החיבור הייחודי שבין עמיר בניון כיוצר לישי לוי כזמר. וכל זה נכון עד הפעם הבאה שישי לוי יתחיל להשתעמם ולחפש את הריגוש הבא. כי כזה הוא - נער נצחי שחייב אקשן, חייב ריגושים, חייב את האטרף הבא שלו, לפני שיגיע הקריז. וזו עוד סיבה לכך שאנחנו אוהבים אותו.

>> עופר לוי: "אם תבקשו אני מתנדב להיות ראש הממשלה"

• האנגר 11
• הופעות חיות
• ישי לוי