הזמר רגב הוד איבד לפני 8 ימים את אביו, רוני יהודה ז"ל, שנפטר בגיל 66 אחרי מאבק במחלה קשה. בימים שלפני מות אביו, ששכב על ערש דוויי, הופיע הוד בהתנדבות לתושבי הדרום, לא פחות משבע הופעות במקלטים, מהילדים באשקלון ועד לקשישים בשדות נגב. היום, כאשר קם מהשבעה על האב, חזר רגב להופעות ביישובי הדרום, הפעם בנתיבות.
"עכשיו יש מישהו שדואג לי מלמעלה", אומר רגב הוד. "אני הייתי כל עולמו והוא היה כל עולמי מהשניה הראשונה, מהסינגל הראשון, מהעמידה הראשונה על במה, כל התהליך. מעל עשור אני לא עולה על במה בלי שהוא יידע איפה ואיך היה. אתה מדבר איתי עכשיו בדקות מוזרות לי בחיים. אתמול נפטרה סבתא שלי מצד אמא, בשיבה טובה, בגיל 107. הלוואי ואבא שלי היה זוכה לעוד 40 שנה. עכשיו אמא שלי יושבת שבעה על אמא שלה. זו תקופה שלא חוויתי כמוה, לא ברורה לי באופן אישי".
-מדהים שאתה קם מהשבעה ומיד חוזר לדרום.
"בחודשיים האחרונים שלו הוא פחות היה מתקשר איתי, רק עם העיניים. הוא רצה שאמשיך, אעלה על במה, אשיר, ארגש, אגע לאנשים בלב ואשמח. הימים שהופעתי ביישובי הדרום, היו בדיעבד האחרונים שלו. חייתי באשליה ותקווה שיקרה נס לטובתי ולטובת המשפחה, כי זה אבא שהיה צעיר ברוח ונפטר בגיל 66. כל מה שעובר לי בראש זה שהוא היה אומר לי 'יא איבני, תמשיך, כמה שיותר', בשירים, אלבומים, הופעות וכל מה שקשור לעשייה ולעבודה ולהופעות, אל תעצור. זה היה החלום שלו, המורשת שלו".
-ואתה?
"אני עצמי לא יכולתי לשבת בבית שנייה, מפחד שהמחשבות ירוצו ואני אקרע מבפנים. לא רציתי ליפול לשם. אני מאמין שהוא שמח וגאה בי שאני לא עוצר. אני מקבל תעצומות נפש מלעלות על הבמה ולהופיע למשפחות, שאתה רואה את הפחד בעיניים ממה שקורה. ואתה נותן להם אפשרות להתנתק קצת מהפחדים, מהאזעקות, מה'בומים', מכל המלחמה הזאת. זו שליחות מבחינתי להופיע במקומות כאלה תחת אש. זה מחמם לי את הלב, במיוחד בתקופה שאנחנו האמנים סופגים ביטולים של הופעות באירועים וועדי עובדים, שזה כרגע הרבה פחות מעניין אותי".
-אתה לא פוחד?
"בטח שאני חושש. האזעקות מלחיצות, אבל הן גם ברחובות ובגבעת שמואל כשהייתי מבקר את אבא שלי. הפחד קיים בכל מקום, אולי חוץ מהצפון הרחוק. אנחנו לא בורחים מהמציאות. במצב כזה אופף אותוי רצון להיות שם ולעשות. אם אני לא חייל מילואים, לפחות אגיע ואשמח ואתרום את חלקי. אני בוטח בהשם, שאם אני עושה משהו טוב לעם ישראל, קשה לי להאמין שיקרה לי משהו. באזקה עוצרים בצד, ואחרי זה ממשיכים קדימה".
-איך אתה מתמודד?
"אתמול ניגשתי לדף לכתוב משהו למענו, בשבילו, כדי לחזור למוזיקה עם כל הכוח. יצאו לי כמה דברים מרגשים, אבל זה עוד בהתחלה, בשלב ראשוני. לא ישנתי הרבה בלילות, אנשים באו לנחם אותי עד השעות הקטנות של הלילה, וכל בוקר צריך לקום לשחרית ב-6 בבוקר לא ישנתי הרבה ואתמול התפרקתי לחתיכות".
"קיבלתי היתרים מרבנים לצאת לעבוד, לשיר זו הפרנסה שלי"
-מה אתה עושה עם שנת האבל?
"הייתי בעצת רב. באו הרבה בנים לנחם אותנו וכל רב שהגיע שאלתי אותו מה מותר ומה אסור. קודם כל אני לא מגולח, לא בחודש הראשון. ואני לא אקח חלק באירועים שאני לא עובד בהם. אבל הרבנים אמרו שברגע שזו הפרנסה העיקרית שלי, אז אדם חוזר לעבודה, עם כל הכאב. אם אני אופיע באירוע - אני מופיע והולך, לא נשאר לחגוג. עולה לבמה, משמח, והולך. כמו רב שסיפר לי שישב שבעה על אמא שלו, וערב אחרי זה מחתן חתן וכלה. ככה שקיבלתי היתרים מהרבנים לצאת לעבוד. אני גם חושב ששאבא שלי הוא הראשון שהיה אומר לי צא בכל הכוח. לא קל לעלות על במה ולשיר, אבל עדיף לי להמשיך את החיים והמסלול שלי. אני לא צוהל ומקפץ. זו לא תקופה פשוטה גם ככה. לא אחגוג בשנה הקרובה, רק עובד".
-איך תיגמר המלחמה הזאת?
"קודם כל, אנחנו עם מלוכד. אני מרגיש אחדות בעם, שכולם חושבים שחייבים לסיים את הטרור הזה שאוכל בנו, בהתחלה רקטות ועכשיו גם מנהרות תופת. יש רצון שזה ייגמר, שהפעם לא לסיים עד טיפול שורש. אם זה ייגמר באמצע תהיה אכזבה. אי אפשר לגדל בדרום ילדים שעושים פיפי במיטה ויש להם סיוטים בלילה. זה לא עובד במדינה מתוקנת. אי אפשר לחיות תחת איום מתמיד בכל הארץ. אי אפשר שארגון טרור יכתיב לנו את החיים כאן".