רגב הוד עמוק ברטרו

הקריירה של רגב הוד נמשכת כבר לא מעט שנים, אבל הוא עדיין לא הצליך להתברג בשורה הראשונה של מצליחני הז'אנר הים תיכוני. הוד הוא זמר טוב, עם קול חזק ומדויק, שיודע לבצע היטב כמה תת-סגנונות בתוך הכותרת הגדולה של מה שנקרא "מוזיקה מזרחית", והוא מוכיח פעם אחר פעם שהוא יודע לתת מעצמו הרבה, לבצע כמו שצריך, להחצין את היתרונות שלו, להחביא את החסרונות, ולהתאים את עצמו לדרישות השוק.

הולך לפי האופנה

אבל זו גם התכונה המרכזית שהיא בעוכריו של רגב הוד, שהוא תמיד מנסה להיות כמו האחרים, מתלהב, ולוקח את הכל רחוק מדי ובצורה מוגזמת. כשהאופנה היא שירי חופות - להוד יהיו הכי הרבה כאלה, וגם הכי משויפים ("בתלם אוהבים", "נשבענו", "אשת חיל" וכמובן "התינשאי לי" שלא בוצע אמש), הוא שר אותם יפה מאוד, למרות שחסרה לו לחלוחית אמיתית במיתרים. כשמה שהולך כרגע זה פופ ים תיכוני - אז הוד יביא את "היופי שלך" (שמזכיר את ליאור נרקיס), את "רק אלוהים יודע" (התשובה שלו ל"תגידו לה"), את "מחכה" (סוג של "אני מבטיח"), ואת "הראש משתגע" (הפזמון רוכב על "יפיופה"). לטיני? להוד יש את "והיום", שהוא הכי אנריקה איגלסיאס, וכשכולם עושים שירים מהבלקן הוא מביא את "יותר מדי שנים" הארמני.

האופנה השלטת בחצי השנה האחרונה במוזיקה המזרחית היא הרטרו. פתאום כולם רוצים להישמע כמו זוהר ארגוב וג'קי מקייטן, לשיר "אמאן אמאן" ו"ליי ליי ליי" כשברקע גיטרה, עוד ובוזוקי שמנגנים כמו יהודה קיסר, ולהרגיש ישי לוי וחיים משה הצעירים, להתחבר לשורשי החפלות מהכרם והתקווה, להתחפש לדקלון ורמי דנוך. המהלך הוא טבעי. אחרי שהגיעו לשיא הפופיות ושיא ההצלחה, גם הזמרים וגם הקהל של המזרחית מחפשים לחזור קצת אחורה לשורשים. זה מחבר אל הכוכבים קהל ותיק שפחות אוהב את הפופ, וקהל מזרחי צעיר שמחפש את השורשים המוזיקליים שלו בתהליך מבורך. כשכל הזמן ברקע משודרת תוכנית הנוסטלגיה של ירון אילן ברדיו ירושלים בימי חמישי, ארבע שעות של טברנה אמיתית דליקטס.

האמא של הרטרו

אז כשמשה פרץ, דודו אהרון, אייל גולן - כולם עושים עכשיו רטרו, מה עושה רגב הוד? את האמא של הרטרו. פרויקט גדול ומושקע, 50 שירים, רובם קאברים לקלאסיקות או קאברים לקאברים שהוא בעצמו עשה באלבומיו. תמצאו שם את "פרח שנבל", "פעימות ליבך", "נערתי", "עד מתי אלוהיי", "ילדונת" ועוד ועוד. ואחרי שנשמע רומנטי בבלדות של החופות וכובש רחבות בפופ, עכשיו פתאום רגב הוד מחקה את הקול של זוהר ארגוב ונשמע כשהוא שר כאילו הוציאו אותו מתוך קסטה בתחנה המרכזית בשנת 83', מטר וחצי שמאלה ממלך הפלאפל. אם זה מתאים לו - את זה הקהל הרחב ישפוט.

בינתיים הקהל שלו חולה עליו, והאווירה ברידינג משפחתית, מחבקת, צפופה, חמה במיוחד, מזכירה ערב ב"פלאקה" של הימים הטובים. סיגריות מכל עבר, אלכוהול בכמויות, בלונדיניות עם סיליקון וגברים במעילי עור. הברנז'ה מתייצבת והוד לא שוכח אף אחד, חוגג יום הולדת למפיק המוזיקלי תמיר צור, אומר תודה לכל זמר שהראה את הפרצוף שלו (את בר צברי שהתחבא מאחורה הוא פספס), מפרגן לכל מי שרק אפשר, לכל שדרן מכל תחנת רדיו, כולל כאלה מקצה הסקאלה, הולך עד הסוף עם תדמית זמר המועדונים, עד לנקודה שזה כמעט נהיה פרודיית קוקו וסטיב.

הוד ואהרון בדמויותיהם של זוהר וישי לוי

כשרגב הוד עולה לבמה של הרידינג 3 יש מסביבו 8 נגנים וזמרת ליווי. 18 נאמברים הוא נותן במופע מושקע, מרים את המעריצים לרקוד, מרוויח בגדול מכמה כיוונים מהקטע של "המזרחית של פעם". כשדודו אהרון עולה לשיר איתו את "אמא אמא" זהו רגע שיא - מרגש מאוד מצד אחד, מלהיב וסוחף מצד שני. שני החברים, הוד ואהרון, נראים לרגע כמו שדמיינו את עצמם כשהיו צעירים - בדמויותיהם של חיים משה וישי לוי, או זוהר ארגוב ושימי תבורי. הם גדלו עליהם, חלמו לשיר כמוהם, וכעת, בעידן החזרה לאחור, החלום הזה מתגשם. עכשיו יש להם את הלגיטימציה להיצמד לפנטזיה. ואז אהרון מפתיע את הוד עם "אין כמו אהבה", שיר הנושא של אלבומו האחרון, שמתחבר מושלם לקו הרטרואי של המנה העיקרית במופע הזה.

אבל לשיר יפה זה לא הכל, צריך גם להופיע. לרגב הוד יש (יחסית) גוף גדול, הוא גבוה בראש לפחות מכל מי שאיתו על הבמה, אולי בגלל הגובה והגודל התנועות שלו על הבמה פחות משכנעות, מעט גמלוניות. בדרך כלל הוא מתחיל מהתכופפות קדימה, ואז מעלה את הגב והראש, הולך קדימה אל הקהל, ואז לצדדים, הולך אחורה לנגנים, ולא מפסיק לסדר את המוניטור באוזן, לא כל כך יודע מה לעשות עם הצעדים הארוכים שלו והעוצמה הפיזית שמובנית אצלו. מצד אחד זה טוב שהוא זז בטבעיות, כי הנוכחות שלו משתלטת על החלל של המועדון וכובשת את הקהל. מצד שני, כדי לכבוש קהלים גדולים יותר, כדאי לו לעבוד על הפרפורמנס, אולי אפילו בעזרת מישהו שידריך אותו בתנועה על הבמה. זה רק יכול לעזור לו.

מצליח לגעת בקהל שלו

רגב הוד הוא זמר מוכשר ומעודכן, שמצליח לגעת בקהל שלו. הוא יודע להלהיט אווירה ולרגש, הוא יודע לתת שואו, הוא עושה עבודה טובה על הבמה, אבל נדמה שהוא עדיין לא מצא את הכיוון המיוחד שלו, את הנישה שלו, משהו שייחד אותו לעומת האחרים. הוא טרם ניסח "קול" משלו. אולי כאשר ימצא אותו, הדרך לפסגה תהיה סלולה בפניו.

• דודו אהרון
• ירון אילן
• רגב הוד
• רטרו
• רידינג 3
• תמיר צור