מכרי דודו כהן מכנה את תעשיית המוזיקה הים תיכונית (שהוא עובד בה) "בועה שתקרוס", מזלזל בטעם הקהל ("גרוע") וטוען שהתקשורת המניפולטיבית (שהוא חלק ממנה) מוכרת זבל להמונים בשביל הרייטינג, כשבתוך תוכה היא בזה למוזיקה הזו.
אלא שכהן בסך הכל שותף לגל מחאות שהצטבר לאחרונה, ובו לא רק אלה שלא יכולים לסבול מזרחית מייבבים על כך שהפכה לטרנד, אלא גם "טובי בניה" - כלומר אלה שאהבו אותה מאז ומתמיד - יוצאים כנגד הפופיזציה שלה ובעקבותיה ההצלחה הגדולה. הם כמובן לא המציאו דבר. בפעם הקודמת שהים תיכונית היתה טרנד לוהט - בתחילת העשור, כש"בלבלי אותו", "חלום מתוק", "מסובבת אותי" ו"אני לא זמין" כיכבו ברדיו - ראיינתי דמויות כמו אביהו מדינה, יוני רועה ומרגול, שנכנסו חזק בטקסטים של קובי פרץ, מושיק עפיה, רון שובל ואחרים. הניגון אז והיום הוא אותו ניגון, רק השמות של הכוכבים השתנו.
המזרחית הרבה יותר חזקה מהטרנדים האחרים
אבל מאז זרמו הרבה מילים במקלדת של יוסי גיספן והיום המזרחית-פופ-ים תיכונית היא לא סתם טרנד. היא הרבה יותר חזקה מחמשת הטרנדים האחרים שכיכבו במוזיקה הישראלית בעשור האחרון: אומת הדאנס של ימי האומן והטי.אל.וי, תור הזהב של ההיפ הופ עם סאבלימינל, מוזיקת השאנטי של גאיה, שבע ושוטי הנבואה, הפופ הרימוני של המסיקות ומוזיקת הפיוטים, התפילות ומשוררי ספרד.
המזרחית, שגם כשכוורת, תיסלם ושלום חנוך מילאו את פארק הירקון - תמיד היתה המוזיקה עם הקהל הכי גדול בארץ, הופכת אל מול עינינו מטרנד חם למשהו אופנתי, שכנראה ילווה אותנו גם בשנים הבאות - כמו שקרה בטורקיה בעשור האחרון - אולי לא בדיוק באותה צורה ובדיוק עם אותם שמות - אבל השיטה תהיה דומה.
מחפשים את הכוכב הבא - בתוך אותו ז'אנר
והשיטה הזו אומרת שהמוזיקה הים תיכונית היא הדבר הכי קרוב לתעשיית פופ שנוצר אי פעם בישראל, במיוחד במימדים שלה. יש כותבים, יש מלחינים, מעבדים, מפיקים מוזיקליים, זמרים, מנהלים אישיים, בוקרים, יחצנים, אמרגנים, מפיקים, בעלי מועדונים, ברוני ספינות, אילי תחנות רדיו וערוצי שידור.
והכי חשוב - יש קהל גדול שצורך את המוזיקה הזו וצמא לה כל הזמן. הוא שומע אותה בכל מקום, וכשנמאס לו הוא מחפש את הכוכב הבא, את הטרנד הבא - אבל בתוך אותו הז'אנר. לכן דודו אהרון עקף את אייל גולן ומשה פרץ ונהיה זמר השנה. לכן אנשי עסקים שמים ים כסף על צעירים כמו עומר אדם, נאור אורמיה, שני יצהרי, יותם קדוש, לירן אביב, בן-אל תבורי ועוד שמות.
כי הכסף רוצה לעשות כסף גדול. ממכירות, צפיות, סלולר, הופעות, חתונות. וכשהכוכבים הגדולים ומנהליהם מגלגלים מיליונים (עם או בלי לדווח למס הכנסה) - מי יוותר על העוגה הגדולה והטעימה הזו כל כך בקלות. אגב, גם מי שהוציא מהכיס רבע מיליון שקל כדי להראות שכאילו מילא את היכל התרבות - כבר כיסה את ההשקעה בארבעה חודשים של חתונות נו-סטופ בקיץ.
מי קבע שפשוט זה גרוע?
אני מציע לדודו כהן לא להאשים את טעם הקהל שהוא גרוע ואת המוזיקה הזו שהיא זבל. היא מוזיקת פופ. היא נועדה לשמח, לרגש, להרקיד ולמכור. בפופ לא מחפשים אמירות או אמיתות על החיים. רוצים שהזמר ייראה טוב, שיהיה לו קול נעים, שהמילים ידברו ללב ושהקצב יזיז את הרגליים. זה כל כך פשוט - וכל כך עובד. אבל מי קבע שפשוט זה גרוע? בפופ יש מוצלחים יותר ומוצלחים פחות, כמו בכל תחום. כשהפופ הים תיכוני הוא בשיאו - כמו למשל בלהיטים כמו "ערב טוב" או "תגידו לה" - מדינה שלמה לא מפסיקה לזמזם אותו.
ההצלחה של המזרחית תמשיך כל עוד הענף הזה ישכיל לגרות, לעניין ולרתק את הקהל שלו. להיטים חדשים, המצאות חדשות, כוכבים חדשים - כך זה בכל תרבות פופ. אני שומע מסביבי אנשים מתוך תעשיית המוזיקה שאומרים "אתה לא מרגיש שקצת נמאס מזה?". מצד שני יושב דן שילון - איש תקשורת בכיר שהמציא כאן איזה טרנד או שניים - ואומר בתוכנית שהוא מגיש: "זו היום המוזיקה שלך כולנו". אז אולי יש כאלה שנמאס להם, נראה לי שלקהל פחות. וגם אם לתקשורת נמאס והיא תטפח טרנד אחר - זה עדיין לא אומר שהקהל יפסיק לשמוע מזרחית.
הפופיזציה של המזרחית היא תהליך טבעי, לא בושה ולא קלקול
המוזיקה המזרחית נולדה מתוך העם. היא המצאה ישראלית אמיתית, קיבוץ גלויות של ממש. היא סלט גדוש בטעמים מכל העולם: הים התיכון, המזרח התיכון, אסיה והבלקן, ממרוקו במערב ועד הודו במזרח, מגיטרה חשמלית עד בולבול טרנג, מבוזוקי עד דרבוקה. ההשוואה הכי טובה היא לקאנטרי האמריקני הלבן, להיפ הופ האמריקני השחור, לרגאיי הג'מייקני - מוזיקה שנולדה מתוך הרחובות, הפכה למוזיקה של כל העם ובסוף התגלגלה לפופ ממוסחר שנמכר ומשווק להמונים. וזו לא בושה ולא קלקול - זה תהליך טבעי שיש לקבלו בהבנה.
אולי בעוד חצי שנה או שנה העיתונים הגדולים וערוצי הטלוויזיה כבר לא יעשו כתבות על כוכבים ים תיכוניים בנוקיה וקיסריה, אולי יהיו אלה דווקא זמרי הרוק שיחזרו בגדול - עדיין המזרחית תישאר המוזיקה הכי פופולרית בישראל, עם דודו כהן או בלעדיו.