ערב מחווה לזוהר ארגוב לרגל 25 שנה למותו

מחווה לזהר ארגוב (צילום: שרון רביבו) — אבא שלי. גילי ארגוב | צילום: שרון רביבו

ערב המחווה לזוהר ארגוב ז"ל במלאות 25 שנה למותו הבטיח לא מעט, אבל לא עמד בציפיות. האווירה בכניסה לאודיטוריום דוהל שבשכונת התקווה (מיקום טוב) היתה רגועה, האולם התמלא לעיתו בקהל שרובו מבוגר, שבא לטעום מהנוסטלגיה הארגובית (יותר נכון, העורקבית). בסופו של דבר האולם, שמכיל כ-550 מקומות, לא היה מלא לגמרי, וחבל. נשאר לגלות מה נותר מהזוהר מכל השירים, מה נשאר.

על הבמה עלו ובאו הבן גילי ארגוב, שפתח את הערב עם השיר "אבא שלי", והמשיך ל"עינייך החומות" בדואט עם חן כהן. בהמשך התברר שהכוכב המרכזי של הערב הוא הזמר אוריאל שלומי, חבר של האבא ארגוב מימים עברו, שביצע שורה ארוכה של שירים והיה דומיננטי מאוד לאורך המופע, יש שיאמרו דומיננטי מדי. לצידו כיכב יהודה קיסר, האוריגינאלי, הגיטריסט הענק שהמציא את צליל הגיטרה החשמלית של המוזיקה המזרחית, הביא לבמה את יכולותיו מפעם, ויחד עם הרכב נגנים ותיק ומנוסה, שחלקם ניגנו עם זוהר בעבר - גרם למופע להישמע היטב בגזרת הלהקה המלווה.

אלא שהזמרים שעלו ובאו לא לקחו את המתנה הזו בשתי ידיים. מרביתם שרו בחלק האחורי של הבמה וחששו להתקדם קדימה אל עבר הקהל ולעמוד בחלק הקדמי, לא ברור למה. גילי ארגוב, שבודאי התרגש מאוד, לא הפגין מספיק כריזמה. חן כהן הצעיר ואלי עידן האלמוני הם לא כוכבים, אושרית מלכה הביאה לבמה יכולות ווקאליות מרשימות והופעה נאה, אבל לא כבשה אותה ממש. וכך נותרנו עם אוריאל שלומי, שיש לו קול חזק, והוא לעיתים מדייק, אבל גם הוא לא בנוי להחזיק מופע כזה על כתפיו.

היה נעים וכיף להאזין לביצועים לקלאסיקות כמו "סוד המזלות", "אלינור", "יש דברים נסתרים", "שיר פרטי", "מרלן", ברצלונה", "בדד", להיות אדם", "כמו שיכור" - וכל שאר הלהיטים הגדולים של זוהר ארגוב ששרדו את מבחן הזמן, ושחלקם בוצעו במיומנות, בכבוד ועם יכולות ביצוע טובות - אבל לא היתה תחושה שהערב הזה, שגם נבנה לא נכון מבחינת סדר השירים וההופעות - מצליח להתרומם מעבר לאווירה של חפלה ביתית או ערב קריוקי. היתה חסרה אווירה חגיגית של הוד והדר.

הפספוס הגדול הראשון של הערב היתה ברכה ארגוב. לפני המופע הובטח שברכה ארגוב תספר סיפורים מחייה המשותפים עם זוהר, סיפורים שטרם סופרו, שיפילו את הקהל מהכיסא. במקום לקבל את הגברת ארגוב על הבמה, מדברת עם הקהל בגובה העיניים, קיבלנו אותה בשני קטעים מצולמים על מסך, מספרת לארי שמאי שהיא זו שהעבירה את השיר של זוהר לשדרן רדיו שהשמיע אותו, שזוהר מעולם לא אמר לה שהוא אוהב אותה ושהוריה לא רצו שהיא תצא איתו - מעט מדי ולא מספיק מעניין, בטח שלא אישי, דרמטי ומסעיר.

הפספוס השני של המופע היה היעדרו של מנחה כריזמטי שיארוז את האירוע עבור הקהל, ידבר אליו, יציג את השירים והמבצעים. בקיצור - היה מקום על הבמה לאביהו מדינה, או שמעון פרנס או ירון אילן - מישהו שיעשה מהערב הזה יותר מרצף שירים של "המלך". ואגב, חסרונם של להיטים כמו "ים של דמעות", "נכון להיום" ו"צל עץ תמר ואור ירח" זעק לשמיים.

השיקול של מפיקי האירוע, להימנע מהבאת כוכבים עכשוויים גדולים, שישתו את רוב הכסף - הוא שיקול מוכר וברור. אבל אם יש מחשבה להריץ את המופע הזה הלאה, כדי לסחוט ממעריצי זוהר הרבים עוד כמה טיפות נוסטלגיה - אי אפשר לבנות ערב שהכוכב הראשי שלו הוא אוריאל שלומי, עם כל הכבוד וההערכה לפועלו בתחום הקאברים לחברו משכבר הימים.