הזמרת אתי ביטון, שפרצה לחיינו לפני כשנתיים עם הלהיט "פתגם סיני" ובעקבותיו אלבום ראשון מלא בשירים טובים, מוציאה כעת את "שיר השבוע" (אופיר כהן כתב מילים, והלחין עם ערן כרמי, עיבוד והפקה: תמיר צור), שיר קליל וחביב, עם פיל של פופ מזרחי, על בחורה שמבקשת מהבחור שלה לחזר אחריה משך שבוע שלם, וסוף השבוע היא מתמסרת לאהבתו.
"אני לא בהגדרות של קליל או כבד", אומרת ביטון. "אני שומעת שיר ובודקת אם הוא נוגע בי ומרגש אותי ובהפקה אני כבר בוחרת כיוון. אם זה נוגע בי הוא גם ייגע בקהל. אני לא אבחר שיר לפי איזה סוג של זמרת אצא. אם השיר הוא שיר חפלה שמגניב אותי אני אלך עליו".
-מה מרגש אותך כאן?
"אני חושבת שהלחן של 'שיר השבוע' מאוד מרגש. הטקסט הוא פאן, חפלתי, כיפי, יאללה מסיבה. הגיע הזמן שיהיו אנרגיות במדינה שלנו. קצת קלילות ופאן לא יזיק לנו כאן במיוחד בתקופתנו".
-מרגישה שעלית על הסוס?
"השיר 'רק לאמא', הראשון שהוצאתי מהאלבום הזה, מאוד קורה בשטח וזה כיף לי. עכשיו זה אלבום שני, הרגשה אחרת. אני מאמינה בדרך קשה, בעשייה והתמדה וגאה בעצמי שככה זה מתקתק. אין לי תלונות, אני נהנית מהעבודה באולפן, מההופעות, מהקהל שמתגבש, אני עוברת תהליך שאני מסופקת ממנו מאוד".
-היתה לך ציפיה לפריצה יותר גדולה באלבום הראשון?
"יש שירים שיותר קורים ויש שירים שפחות. לא כל שיר יכול להיות להיט גדול. זו הדרך הקשה. זמר נמדד בשירים שלו וככל שמוציאים יותר הקהל מסוקרן ומגיע להופעות. אני לא חיה בסרט שכל שיר יגיע להצלחה גדולה, אבל זו האמונה שלי. הלוואי שכל שיר יהפוך ללהיט גדול, וגם אם לא - זה בסדר גמור. אני מאוד מרוצה ממה שהשגתי עד היום - חשיפה גדולה בתקשורת, הרדיו מפרגן, קהל מתגבש בהופעות, זה כיף גדול. המועדונים מלאים קהל ששר שירים שלי. לירושלים מגיע קהל מנתיבות, אנשים שהולכים איתי דרך ושואלים על הופעות בצפון ואני מעדכנת בפייסבוק ובאינסטגרם את המערצים, זה כיף גדול".
-מי הקהל שלך לדעתך?
"קהל של 18 פלוס עד 25 במועדונים. אני גם מופיעה בבר מצוות ובת מצוות, לגילאים האלה. כיף לי שהוצאתי שיר על אמא וקהל מבוגר יותר מחבק, העניין מתרחב לאט לאט וזה כיף. אני לא מוציאה שיר לפי פילוח של קהל. אבל רואה שלמשל קהל מבוגר מגיב לשיר על אמא, זה המדד".
-את עובדת עם חברת "פופ ארט" - תהיי רוני סופרסטאר המזרחית?
"ממש לא. אני הבאתי את הסגנון ואני והמנהל שלי בוחרים את השירים. אני שרה מה שאני אוהבת, עובדת עם המפיקים הכי נחשבים במזרחית - יעקב למאי, תמיר צור, תמיר קליסקי ואהרון קמיגרוב. אף אחד לא אומר לי לאן ללכת ואיזה שירים לשיר, רק אני והמנהל שלי בוחרים".
-את מרגישה שבשיר כמו "שיר השבוע" את ממצה את היכולות שלך כזמרת?
"המדד הוא לא כמה אני יכולה לסלסל וכמה אני זמרת גדולה. אם שיר יעשה לי משהו בגוף אני אקח אותו . אם שיר קליל ופופי נוגע בי אני יודעת שלא אצא ממנו זמרת גדולה, אבל השיר עושה לי את זה. וכן, אני רוצה להיות זמרת מזרחית שמופיעה בחתונות. לצד זה יכולים להיות לי שירים קלאסיים ומרגשים, אבל אני רוצה לעשות חפלה בחתונות, זאת המטרה שלי. אני מגדירה את עצמי כזמרת מזרחית, אני מנסה הרבה דברים ורוצה להגיע להרבה מטרות. אני אעשה שירים מרגשים וקלילים ואני בונה את המסלול שלי אבן על אבן. חשוב לי מאוד לעבור את זה, כי רק ככה נבנה אמן, בטח היום בעידן הריאליטי שמאוד קשה לאמן לבלוט בו".
-למי את שרה אותו?
יש פה חלק קטן ממני, משם אני מתחברת. זה שיר על בחורה מחוזרת מאוד, עסוקה, שנהנית מהחיבור לבחור שלה, אבל עושה לא חיים לו קלים, שיעבוד קשה ויחכה לאהבה שלה. זה בעצם שיר לכל הבנות. אנחנו לא עושות חיים קלים לגברים שלנו".
-לך יש למי לעשות חיים קשים?
"כרגע לא. זה לא בראש שלי כרגע. אני בת 24, גרה בגבעתיים, עם עוד חברה, כמעט ולא יוצא לי לבלות. אני כל השבוע במרכז עובדת ובשישי שבת אני אצל ההורים שלי, ואני שומרת שבת אז כמעט ולא יוצא לי לצאת. אבל אין תלונות. אני לגמרי טיפוס של בית. אני אעדיף לשבת בבית מלצאת למועדון. אני ילדה של בית. בגלל שיש לי את כל ההופעות זה מאזן אותי. אני נהנית להופיע במועדונים שבגיל יותר צעיר הייתי יוצאת אליהם אז זה לא מרגיש חסר לי".
-מה מרגש אותך?
"מילה טובה של אמא שלי, מירי, שיר חדש שאני שומעת, שאנשים שרים את השירים שלי, אני מתפרקת ברגעים האלה. אני לא מראה את זה, אבל אחרי ההופעה מרגישה שזה מספק אותי ברמות אחרות, שזכיתי ואיזה כיף לי, איזה אושר, בשביל זה אני עובדת שעות באולפן. האמת היא שאני לא אוהבת להשתחרר, אוהבת להיות בשליטה תמיד, כל הזמן. לא שותה, לא עושה סמים, לא עושה כלום יותר מדי".
-חטאים קטנים?
"אני ילדה טובה מדי. אין לי חטאים. אם אין לי הופעה בערב אני הולכת לישון. אני חולה על שוקולד, אבל אחר כך אני מורידה את זה בחדר כושר. אני מתה על קינדר בואנו, זו מחלה קשה. אחרי הופעות אני טוחנת פסטה והומפרייז, דברים משמינים נורא".
-את מתחרה בלא מעט זמרות אחרות.
"ואני שמחה על זה מאוד. חשוב שיהיה כוח נשי. כל הזמן אומרים שזה עולם של גברים אז הגיע הזמן גם לכוח נשי. אומרים שאין הרבה זמרות בגלל ההופעות במועדונים. ההופעות שם הן הכי טובות, הקהל הכי חם מחבק ועף באוויר אין הבדל בין זמר לזמרת".
-שני יצהרי וצליל קליפי היו איתך בצבא.
"אני פחות רואה אותן כי אנחנו לא גרות באותה עיר, אבל רואה אותן פה ושם. יש לי ממש מעט חברים מהתעשייה. לא ממש מתערבבת. אני גם לא רוצה להגיד מי המתחרות שלי, כל אחת בדרך שלה וזה לא מעסיק אותי. הסלסולים שלי הם שונים. באלבום הראשון הבאתי סגנון שלא היה קיים והפתיע המון אנשים, זה מה שגרם לי לתקוע את היתד. מי שתתמיד ותוציא שירים ולא תוותר תישאר פה לנצח".
-מורן מזור? ג'ולייטה? שרית אביטן?
"כל אחת והדרך שלה. אם אני אסתכל לצדדים לא אעשה כלום. אני מאמינה בדרך שלי. לא מאמינה שזמר נולד ביום אחד. אם אתה הולך לתוכנית יום אחרי זה צריך להוציא שירים ולהוכיח את עצמך מול הקהל, אין קיצורי דרך. ריאליטי זה חוויה מגניבה וחשיפה כזו או אחרת, אבל היא לא מקצרת את הדרך. את הקהל אתה אוסף בפינצטה בהופעות ובשירים טובים ואתה גדל איתו. כל הכבוד לעומר אדם, חוץ ממנו אף אחד בז'אנר המזרחי לא יצא מריאליטי והצליח".
-רצית להיות ב"חי בלה לה לנד"?
"הציעו לי כמה תוכניות ריאליטי ולא ראיתי הצעה שעניינה אותי. אתה זמר בסוף ואין כזה דבר כוכבים. אני מאמינה רק בשירים שלי".
-גולסטאר?
"אני משחקת כדורגל חבל לך על הזמן. אבא שלי שמעון ביטון היה כדורגלן בהפועל ירושלים ויש לי שני אחים, גדלתי עם שני בנים, הייתי 'טום בוי' שיחקתי כדורסל, כדורגל, טניס, רולרבליידס. היה לי בית ברביות ענק יפה וורוד אבל הלכתי עם הכדור. הייתי מהבנות שנופלות מהאופניים על הכביש ויש להן צלקות על הרגליים".
-ונפצעת?
"שברתי את האף בגיל 9 או 10. שיחקתי עם הבנים בשכונה ומישהו דחף אותי מהגדר. התהפכתי מהגדר ממש על הפנים, האף חטף מכה והגדר היתה ממש עבה. השפיץ של הגדר נכנס לי באף והתהפכתי עוג על האבנים. אני זוכרת שגרנו קומה רביעית, אחי הרים אותי עם עוד מישהו וסחבו אותי במדרגות הביתה. אני זוכרת את הדם, את הטיפות של הדם נוזלות ממני עד הקומה האחרונה. יש לי אמא של מרוקאית היסטרית ותוך שנייה הייתי במיון בסורוקה".
-מתי הבנת שאת בת?
"בחטיבת הביניים זה כבר היה עולם אחר. אז הבנתי שאני בחורה וצריכה להתלבש כמו בת ואז התחילו השנים היפות. אהבתי מאוד את חיי החברה. הייתי תלמידה סבבה. אהבתי שחברים באים אחרי בית ספר לאכול את האוכל של אמא שלי".
-מתי היה לך חבר ראשון?
"בגיל 17. אולי אני לא אדבר עליו? לכל בחורה שברו את הלב".
-אולי תכתבי על זה שיר?
"אני כותבת מגיל צעיר. כל הזמן. באלבום הזה יהיו שירים שלי. מקווה שארגיש שאני בשלה לזה ואכניס חומרים שלי לאלבום הזה".
-לא חסרה לך אהבה?
"לפעמים זה חסר, אבל אני לא רואה איך אני משלבת את זה כרגע בחיים שלי. אני מקווה שבקרוב אני אוכל לשלב את זה. אני לא חושבת שיש משהו שצריך לבוא אחד על חשבון השני. אני מחפשת מישהו שיבין את העולם שלי, שיהיה לו לב טוב, לא יפה מדי, לא מחפשת דוגמן צמרת, אלא שיהיה אישיות, שיתמוך בי חזק, שיידע לפרגן, לחזק ולחבק ושזה יהיה הדדי".
-ויאהב אותך בכל ימות השבוע.
"בדיוק".