ההאנגר שלי, היופי שלך: דודו אהרון נתן שואו לקהל

דודו אהרון הוא התוצר הכי מובהק של הצלחת גל הפופ הים תיכוני של השנים האחרונות. למעשה, הצלחתו של אהרון מסמלת יותר מכל את הצלחת הז'אנר. הקריירה שלו יצאה לדרך לפני כשש שנים והמריאה ככל שהפופ המזרחי, בו הוא מתמחה, גדל והתרחב. הוא פרץ ונהיה כוכב יחד עם פריצת הז׳אנר כמעט לכל בית ותחנת רדיו בארץ. ככזה ניתן לראות בו סיסמוגרף נאמן למגמות המתרחשות בו, גם המגמות המוזיקליות וגם הפופולריות.

>> דודו אהרון: "האנטי של התקשורת נגד אייל גולן יצא מכל פרופורציה"

לפי דודו אהרון והמופע שלו אמש בהאנגר 11, הפופ הים תיכוני התייצב, שומר על כוחו. הטירוף נרגע, עכשיו ממשיכים לעבוד. מביאים להיטים חדשים וישנים, שמנוגנים על ידי להקה גדולה עם צליל עשיר ועמוס (לעיתים עמוס מדי), מערבבים סלט שכולל בלדות מחץ שמולחמות ממזרחית ורוק, להיטים קצביים שמקבצים סאונדים של מועדון לילה וגיטרה חשמלית שרוצה להישמע ענתיקה, מתמקדים בלהביא את הדברים בעוצמה ובגודל, באנרגיות ובסופת רעמים, פחות להתעכב על דקויות.

וכמובן נותנים שואו עם גימיקים: בונים במה שנכנסת עמוק לתוך הקהל, קט-ווק כל כך ארוך שמגיע עד אמצע ההאנגר ועליה אהרון יכול לטייל בתוך הקהל ממש. בסופה במה קטנה עליה הוא יכול לשיר בלדות ישר לאוזניים ש המעריצות. מביאים גם רקדניות בתלבושות כמו-לאס וגאס, ודוגמנית-כוכבת עכשווית, ומכתב עם קריינות על המסכים, וחוגגים יום הולדת על הבמה עם עוגה והחברה, מורידים בלונים מהתקרה, מקדישים שירים לאבא ולאמא ולילדה נכה ולקהל ולבורא עולם.

פרפורמר תזזיתי עם קול חד ועוצמתי

יהיו כאלה שיגידו שדודו אהרון עוטף את עצמו בגימיקים כי הוא עצמו לא מספיק מעניין, לא כזמר ולא כפרפורמר, ושהשירים שלו נשמעים כמו חיקויים לשירים שאייל גולן ומשה פרץ כבר שרו. אבל זה לא מדויק. כי דודו אהרון הוא זמר טוב עם קול חד ועוצמתי שיודע לכבוש וגם לרגש קהל, והוא - בייחוד במופע הזה - נהיה פרפורמר תזזיתי שמתחיל להזכיר את הטירוף של ליאור נרקיס.

כפרסונה אהרון נהיה מעניין מעצם ההצלחה, שהיא תוצר של כישרון, התמדה והמון עבודה קשה. נכון שהוא התמחה עד היום בלקחת את המיטב שעשו אחרים, לשכלל אותו ולהתאים למידותיו, מזה הוא בנה את הקריירה, אבל הוא גם יצר בעצמו כמה וכמה דברים יפים וסימן בעצמו מגמות. למשל "תגידו לה" שפרץ את דרכו של הפופ הבלקני, "אין כמו אהבה" שהתניע בזמנו את גל הרטרו, ו"ימים טובים" שהוא כבר הדור הבא, שיר ואלבום שמשלבים יפה רוח וצליל ותיקים עם טכניקות עכשוויות.

הציב לעצמו סטנדרטים של שואו

מעבר למוזיקה אהרון כיכב בשלוש תוכניות ריאליטי ("חי בלה לה לנד", "אייל גולן קורא לך" ו"הרווק"). הוא כיום אחד האנשים המוכרים בישראל. ואחרי קיסריה עם רקדניות הליידי גאגא וההופעה בנוקיה, פחות ממה שעשה אמש בהאנגר כבר היה גורם להרמת גבות. שואו שכזה הוא כיום בסטנדרט שהוא עצמו סימן, והוא כבר לא יכול להרשות לעצמו לרדת ממנו. פחות מזה ייחשב ל"פחות מדי מושקע", כשאתה מוכר כרטיסים במאות שקלים לאלפיים מעריצים.

דודו אהרון פותח את המופע על במה קטנה עם ארבעה נגנים, כולל כינור, תיבת הקשה ושתי גיטרות אקוסטיות, והבלדה ״זוכר״ מהאלבום האחרון. בסך הכל מנגנת איתו להקה שכוללת תופים, כלי הקשה, שני גיטריסטים (ובוזוקי), דרבוקה, כינור, פסנתר, אורגן ומחשב, שלישיית נשפנים: סקסופון, חצוצרה, טרומבון, שלישיית כלי מיתר: כינור נוסף, ויולה וצ'לו, ושתי זמרות ליווי. הצליל שלהם גדול, לעיתים נפוח, אבל עושה את העבודה. העיבודים המעניינים הם אלה שמושכים את השירים לקצוות - יותר ערבי, יותר רוקיסטי, יותר נשפך, יותר דורסני.

מתחיל בישיבה

החיבור של אהרון לקהל חזק מההתחלה והם שירים איתו את ״אל תסגרי לי את הדלת״, כשהלהקה בעיבוד חדש, מסולסל יותר. עדיין בישיבה הוא שר את "אמא יקרה", שמשיר שקט נהיה להיט עם כוח המנוני. הוא מקדיש אותן לאמא שלו, מסלסל לכבודה והיא בוכה.

בשיר הרביעי ״ימים טובים" אהרון מצליח להישמע גם רטרו וגם מעודכן והתוצאה נהדרת. הוא צועד לתוך הקהל על הבמה שנכנסת פנימה והקהל מהצדדים מושיט ידיים. הוא מרגיש קרוב אליהם, כמו בהופעה עם במה עגולה בהאנגר. בסוף "ימים טובים" הוא מקדיש אותו לאייל גולן החבר הטוב.

"בחור רגיש" מתגלגל מרוק למזרחית

פתיחה רוקיסטית עם גיטרה בדיסטורשן מובילה ל"בחור רגיש", עד שהליווי הרוקיסטי מתיישב על קצב מזרחי עם דרבוקה, ואז הגיטרה מתהפכת למסולסלת. אהרון שורף קילומטראז׳ על הבמה, סוחף את המעריצים. המחרוזת ממשיכה עם ׳ילדה מבית טוב׳ ואז ״מה עשית לי״, שמתיישב על קצב ערבי עם סולו דרבוקה, תיפוף תימני ועליות וירידות בטמפו. זה קטע טוב, עוד פיצוח של אהרון לשאלה איך עושים את זה נכון בעידן הרטרו. הוא שר מול השורה הראשונה בקהל ומקדיש את השיר לבחורה בכיסא גלגלים.

אהרון מדבר על "הרווק" ומקדיש לחברתו עידן צור את שיר הזוגיות ״לעשות לך טוב״, סוג של בלדה המנונית מתגברת, שמזכירה קצת את גולן. רגע אחר כך הוא שוב מרים את ההאנגר עם "כסף ואלכוהול" ושוב דוהר על הבמה המוארכת, וזורם ל"כל העולם" ול"אהבה ראשונה". כשהוא שולף את ״הכל זה מלמעלה״ ארבע רקדניות עולות על הבמה הארוכה ומקבלות שריקות התלהבות. לקינוח המחרוזת הוא מוסיף את "אהבה ללא גבולות", עוד להיט נצחוני מהז'אנר בו הוא אלוף.

לוקח את בן ארצי למקום שלו

מבין כל המזרחית הוא מתחבר לבלדה היפה "קרוסלה" של בן ארצי, אותה הוא לוקח למקום שלו, היותר רגשני, ועושה את זה בסדר גמור. עוד גימיק מגיע: מכתב געגוע ופרידה שכתיבתו בכתב יד רצה על המסכים על רקע קריינות של אהרון את הטקסט. לפתע הוא צץ על הבמה הקטנה שבתוך הקהל עם צ׳לנית ובישיבה על כיסאות שר את ״כשאלך״ - בלדה קורעת עם המון עוצמה מצד ההרכב וסולו גיטרה חשמלית רוקיסטית. הרצף נמשך עם "ביום שניפגש", בלדה מנצחת שנשמעת פשוטה, אבל שובה את הקהל בקסם. הם שרים איתו ברגע שיא במופע, שמוביל לעוגת יום הולדת מהחברה והמנהל האישי ושירה עם הקהל "היום יום הולדת לדודו". אם כבר אז עד הסוף.

כשאהרון מסיים לחגוג הוא מרקיד עם "דובדבן" הלטיני, ואחר כך מתמכר לצליל הגיטרה החשמלית של פעם ("זה הכי אותנטי") ב"אין כמו אהבה", זורק קצת "יאללה יאללה דודו" מהשיר של הרווק, ודרך הגיטרה עובר במחרוזת ל״הלב״, רטרו גם הוא, מתוך האלבום האחרון. המחרוזת נמשכת עם "ביוטיפול" ואמא של אהרון עולה לרקוד על הבמה עד שהוא מוריד אותה, ומתפנה לקלישאות מיותרות כמו "ידיים גבוה למעלה חזק" ו"הלילה לילה לילה, שמחה גדולה הלילה". לא ברור למה הוא צריך את השירים האלה.

זועק את הסליחה והכאב

דברים של אהרון על אביו מובילים לבלדה "אבא סלח לי". הוא שר אותה בשיא הכוח, כשהקול החד שלו לא מנחם אלא זועק את הסליחה והכאב לחלל. אחריו מגיע "יכול ללכת״ שלעומת השיר הקודם נשמע סתם כמו "פילר" קצר ולא נחוץ. "אבא" זה שיא, לא צריך עכשיו עוד משהו.

המחרוזת האחרונה נפתחת עם מוזיקת האוס אירופאית יחסית מיושנת, שמובילה למצעד דוגמניות בשמלות מיני על הקאט-ווק. אחריהן מתחיל "האוטו שלי היופי שלך", ושיר אלמליח עושה טובה כשהיא מואילה בטובה ללכת פעם אחת לאורך המסלול ולהראות את עצמה בביקיני ללא יותר מחצי דקה. קצר מדי ומעט מדי. אם את כבר באה כגימיק, אז לכי עד הסוף, אל תעשי טיזינג כדי לצאת ידי חובה ותברחי. אהרון ממשיך ל"רומנטי או סימפטי" ואחריו יורה את "תגידו לה" עם הרקדניות שמסביבו. הקהל עף איתו ועם הלהיט, שחותם שעתיים של מופע.

אי אפשר שלא להעריך את ההישגים הגדולים של דודו אהרון עד היום, וגם במופע הזה היו לו רגעים יפים, אבל נדמה שהוא הלך כאן יותר מדי על בטוח מבחינת רפרטואר (חוץ מהקאבר ל"קרוסלה"), וגם פספס בנקודות מסוימות של בחירת השירים. הביצועים עצמם היו טובים ברובם, אבל ההליכה שלו לכיוון של שואו מרובה גימיקים מסמנת שאהרון מרגיש שכזמר נטו יהיה לו קשה יותר לעשות את הרושם הדרוש על הקהל. זה טבעי עבור מישהו שהוא הסמן והסמל הכי מובהק של הפופ הים תיכוני, מישהו שיודע להפוך שירים מרגשים באמת שכתב מדם ליבו, לקריירה שנראית כמו מכונה משוכללת להדפסת כסף. וזה בסדר. אבל כיוון שאני מעריך את היכולות המוזיקליות שלו, אני מצפה שבפם הבאה דודו אהרון יפתיע מכיוון קצת אחר.

צילומי וידיאו ותמונות סטילס: שרון רביבו

• דודו אהרון
• האנגר 11
• שיר אלמליח