הזמר קובי שי כבר בן שלושים ושבע, נשוי, אב לשניים, בעל משפחה, אבל שמונה עשרה השנה שחלפו מאז התאונה הקטלנית בה היה מעורב, לא מחקו את הזכרונות הקשים. כיום הוא זמר שעובד באירועים פרטיים, מבר-מצוות ועד האלפיון העליון, אבל רק בשנה האחרונה הצליח לאסוף את עצמו ולכוון את עצמו לעבר קריירה של זמר שמקליט שירים משלו. היום הוא מוציא את הדואט "מילים למנגינה", שיצרו יוסי בן-דוד ואבי גוטמן, עם הקולגה הותיק פיני חדד.
"הייתי בן תשע עשרה", הוא נזכר. "נסענו בכביש הערבה, ארבע חבר'ה, היינו כבר דקות לפני אילת. אני זוכר שאנחנו עוקפים רכב, והוא עוקף אותנו, משחק עקיפות מטומטם של חבר'ה צעירים ומתלהבים. זה היה פסח, ואנחנו רוצים כבר להגיע לאילת, לים לכוסיות. ואז היתה התאונה, שממנה אני לא זוכר הרבה. איבדתי בה שני חברים טובים, יובל עמר ז"ל וגיא מועלם ז"ל, שנהג ברכב. שניים שהלכו, וזה שני עולמות שלמים. אני נפצעתי קשה ועוד חבר, איתי, שישב איתי מאחורה, נפצע קשה. בדיעבד הבנתי שהרכב סטה ונפל לתהום עמוקה".
-מי חילץ אתכם?
"רצה הגורל והראשון שהגיע למקום התאונה וחילץ אותנו היה בני פרץ, שהפך לימים למנהלו האישי של אייל גולן. אז אני לא הייתי זמר, והוא לא היה אמרגן, והנה, תראה, העולם מסתובב. בני פרץ הוציא אותי, סחב אותי מהאוטו שהתחיל לבעור. הוא כיוון את המסוק והדריך את הפרמדיקים. עד היום קשה לי להגיד במילים מה בדיוק היה המצב הרפואי של אלה שנהרגו, מה קרה להם, ומה קרה לנו, כי זה קשה לי לומר. הביאו יחידת חילוץ 669 מרוב שזה היה קשה, ופינו אותנו במסוק לסורוקה. אני עצמי הייתי במצב קשה נפגעתי בריאות".
-בני פרץ, אתה זוכר את הסיפור?
"כמובן. זה מקרה מצער שחרוט בראשי עד היום. אני זוכר שנסעתי בכביש הערבה וראיתי את הרכב שלהם. נסעתי ממש אחריהם. אני הראשון שהזמנתי לשם את מגן דוד אדום, ואת המסוק שחילץ אותם לבית החולים סורוקה בבאר שבע".
-הוצאת אותם מהתהום?
"כן, ירדנו למטה לחלץ אותם, ואחרי מספר דקות הצטרפו עוד אנשים לעזור לי. אני לא זוכר בדיוק את כל השתלשלות העניינים, כי במקרים כאלה אתה מתרכז בחילוץ. אני זוכר שזיהינו את הנהג שנפטר".
-מתי נפגשתם שוב?
קובי שי: "הוזמנתי להופעה של אייל גולן במועדון הרידינג. פגשתי את בני ומאוד התרגשתי לראות אותו. אמרתי לו תודה. והוא חיבק אותי כאילו אני ילד שלו, וסיפר לי את כל מה שקרה מהצד שלו. יצאתי מהרידינג ובכיתי. זה כאילו הוא השליח שנשלח להציל אותי".
-איך השתקמת מהתאונה?
"השיקום הפיזי לקח לי שנה. כאב לי כל הגוף. אבל הנפש שלי עד לפני לא הרבה שנים לא נרפאה. גם עם אשתי ואם שני ילדיי לא דיברתי על הנושא. רק לאחרונה התחלתי לדבר על זה. שנים היא שאלה אותי ולא דיברתי. בחודשיים האחרונים אני מתחיל לדבר איתה על זה. לא עניין אותי בהתחלה לדבר על זה. לא רציתי".
-במבט לאחור, מה התאונה עשתה לך?
"אני לא יודע למה זה בא עכשיו, אבל היום זה כבר פתח אותי לדברים, לצאת עם חומרים שלי, ויש לי בחור שמשקיע, כותבים לי שירים יורים בכירים כמו אופיר כהן, יוסי בן דוד, שמעון בוסקילה ויוסי גיספן. אבל בהתחלה לא רציתי לערב את הדבר הזה".
-היו תקופות שניסו לגרום לך לספר על התאונה ולא רצית?
"כן, ביקשו. ביקשו ממני לדבר ולא רציתי, וזה עצר לי המון דברים. אבל פתאום משהו נפתח לי בגוף מבחינת המוזיקה, מבחינת הכל. תמיד הייתי בפינה, ואמרו לי 'בוא נשקיע, נעשה'. ואני בפינה בצניעות שלי, משהו סגור. לא יודע איך להסביר את זה אפילו".
-מה הרגשת אז?
"עשיתי דברים, אבל פחדתי מדברים, אפילו פחדתי מהצלחה, למרות שהיו לי כל הנתונים, ומשקיעים. אני מופיע במקומות, ואנשים שראו אותי על הבמה רצו להשקיע בי המון כסף. ולא רציתי, לא יודע".
-מתי התחלת לשיר?
"אני זמר מקצועי כבר עשר שנים. התחלתי לנסות לשיר כשנתיים אחרי השיקום, בגיל עשרים וארבע. אני במקור משכונת רמת החי"ל בתל אביב, ננסי ברנדס היה שכן שלי, הייתי ידיד של הבת שלו. באתי אליו, הוא שמע אותי שר ואמר לי 'לך תעשה קריירה, תהיה כוכב'. ישי בן צור רצה אותי, וזה לא הסתדר. היום יוסי בן דוד עוזר לי".
-השירה עזרה לך לשחרר מועקות?
"כן, בוודאי, הרגש בא לי מהשירה. היה לי רגש עמוק ולא דיברתי על זה. בחיים לא דיברתי על זה עם אף אחד. הרגש היה קיים בשירה. הייתי מת מבפנים כמה שנים. המוזיקה נותנת לי הרפיה. אני מבין את זה יותר היום".
-גדלת על מוזיקה מזרחית?
"כן אני חלבי, סורי, שגרתי עם צפונים, ואני אוהב גם אריק איינשטיין ושלמה ארצי ואהבו אצלנו בי ג'יז ואייר סופליי. הייתי צפוני, הולך עם גלשן בארבע בבוקר לגלוש בים, מסתובב עם חבר'ה מרמת שרון, בבלי ושיכון למד. אני מהזמרים הראשונים שהתחילו לעשות ערבי מזרחית בהרצליה פיתוח. היה לי ביצים לעשות את זה. מכירים אותי מאז. הייתי ממלא 400-500 איש כי גרתי בתוך אוכלוסיה שרק גילתה את המוזיקה הזו, הרצליה פיתוח וכפר שמריהו".
-והיום?
"אני הולך לאכול את העולם. ככה אני מרגיש. היום אני אדם אחר. אולי הקטע הזה היה מחסום בשבילי. לא רציתי להיחשף ועכשיו אני רוצה לטרוף את כל העולם, ואני אצליח. ואני אגיע. בעשייה טובה, באולפנים. אני שמח. הנה, חיים משה התקשר אלי לפני שעה. אני כמו תינוק שיצאתי לעולם, האנרגיות שלי מטורפות כאילו אני בן שבע עשרה".
-יהיה לך שיר על התאונה?
"זה החלום שלי, לעשות שיר על נושא של תאונות הדרכים. החלום זה לבוא כקובי שי ובטלוויזיה כשכולם רואים לספר את הסיפור שלי ולהגיד שיש חיים והם יפים ושתסעו לאט. תדע לך שהיום בכביש אני כמו שוטר. אם אני רואה מישהו עם שתייה אני מציע לקחת אותו הביתה. אני אומר לכולם תסעו לאט. אני רוצה להעביר מסר. תסעו על 70 תסעו על 80, סעו לאט, אבל תגיעו הביתה, וכל הזמן תסתכלו במראות. זה עשה לי משהו מטורף. אני אדם חדש לקראת אלבום בכורה".